לא להאמין
79.00 ₪ 51.00 ₪
הביטו על התמונה שעל כריכת הספר הזה. יש בה משהו מוכר מאד מן ההיסטוריה היהודית. הקוזאק רכוב על סוסו דוהר אל תוך קהל היהודים. מגבעות מתגוללות בעפר, קריאות חסרות אונים, עליונות בחלל מול עליונות בזמן: כוח אדיש ושרירותי, חסר גיל, מזה, חולשה יהודית ארוכת שנים ולמודת סבל מזה. “אלה ברכב ובסוסים ואנחנו בשם ה’ נקרא.”
אבל התמונה הזאת היא במידה רבה אחיזת עיניים. הפרש לובש המדים הוא יהודי וחובשי המגבעות רחוקים מלהיות חסרי אונים—אדרבה הם משתייכים לקבוצה כוחנית ותוקפנית במיוחד בחברה הישראלית. גם הוא וגם הם ביטוי למהפך המדהים שעבר על העם היהודי במאה העשרים, להיתוך הגרעין התרבותי שהתחולל בו. היחס לכוח, היחס לאלימות, היחס לאדמה, היחס לאחר—כל אלה שונו עד היסוד. ובכן מי אנחנו בעצם? מיהו יהודי? ל”דתיים” ול”חילוניים” תשובות שונות, סותרות. כל מחנה מכריז כי בניצחון דרכו תלויים גורל מחנהו וגורל העם היהודי. כל מחנה מבקש להתחזק בחוזרים, בתשובה ובשאלה. כל מחנה מכריז בגרון נטוי על עגלתו המלאה ובה בעת לוחש את ריקנותה, את ריקנותו, את הספקות המנקרים, את העייפות אל מול ים הקלישאות והסיסמאות שהאחים אחוזי הקנאה הללו טובעים בו.
עורך: אביעד קליינברג
כותבים: אביעד קליינברג, אמיר גוטפרוינד, גליה צבר, יהודה גודמן, רם פרומן
עבודות: אלכס ליבק ומנחם כהנא
לא
מאת: אביעד קליינברג
זה מתחיל בהכרזה על מקור הסמכות – “אנכי ה’ אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” – וזה עובר מהר מאד לאיסורים: לא יהיה לך, לא תעשה לך, לא תשתחווה, לא תעבוד, לא תישא, לא תעשה, לא תרצח, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד, לא תחמוד – לא, לא, לא. לא.
יש גם “כן”, אבל הכן הזה לעולם אינו חיוב פשוט של הרצון האנושי, לעולם אינו: “עשה ככל העולה על רוחך.” באקט החד – פעמי של התגלות ישירה לעם ישראל כולו במעמד הר סיני, חשף אלוהים לא רק את זהותו (“אנכי ה’ אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”) ואת עוצמתו המרשימה (“והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד”), אלא גם את הניגוד העמוק בין עשיית הישר בעיניך (“איש הישר בעיניו יעשה”) לבין עשיית הישר והטוב בעיני ה’. אלוהי ישראל דורש ציות לשטף אינסופי של דברות, כללים, חוקים, הלכות, מצוות, צווים ופקודות. המאמין נתבע לבטל את רצונו הוא ולעשות את רצון קונו, לרצות את קונו, להפיק רצון מלפניו, להשביע את רצונו. מרגע ההתגלות נעשו מעשים יומיומיים בתכלית, כמו אכילת חזיר, או עירוב צמר בפישתן, או זריעת תבואה בכרם למעשים טעונים דתית – איסורים מדאורייתא. שכן הרצון האלוהי אינו יודע שובע; הוא פולש לכל תחום, הוא דורש קורבנות יום יום ושעה שעה. הוא דורש תשומת לב בלתי – פוסקת לפרטים; הוא דורש יראה: “סוף דבר הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.” כלומר, מעתה זה כל האדם.
החילוני רואה בדת שיעבוד לרצף אינסופי של כללים חסרי – פשר. הדתי רואה בשיעבוד לאל חופש. “עבדי זמן עבדי עבדים הם; עבד ה’ הוא לבד חופשי”, כותב יהודה הלוי. החופש החילוני אינו אלא שיעבוד לתאוות; העבדות הדתית היא חופש מן “הזמן” – כלומר מכל מה שזמני, ארצי, חולף. עבד האל מחליף את החירות המזויפת של הזמני בגמול האמיתי של הנצחי. אין מדובר רק בעולם הבא; כבר בעולם הזה טועם המשתעבד לאל משהו מטעם גן העדן, מן הרגע החולף לפני החטא שבו היה העולם דבר דבור על אופניו ואלוהים הביט בכל אשר ברא “והנה טוב מאד”. המצוות חורצות פסים עמוקים של סדר וביטחון על פני הכאוס של חיינו. הן מבטאות את נוכחותו של האל “בעלמא די ברא כרעותה.” כל איסור, כל טקס קטן, מבטא ביטחון בקיומו של מחוקק – שהרי, אם לא כן, נעשים המעשים הללו מגוחכים מתמיהים ובטלים מעיקרם. לא. לא איש הישר בעיניו יעשה. את הישר בעיני אלוהים ייעשה, כי יש, אולי, דין ואולי גם דיין יש.
לא רק החרדים חרדים מן החופש. הנה כך מגדיר אוגוסטינוס הקדוש את החירות הנוצרית: “חירות אמיתית היא עבדות לכריסטוס. חופשי תהייה, אם תהייה לעבד: חופשי מן החטא; עבד לצדק.” השיעבוד לאל או לטקס הדתי הוא חלק מן ההגדרות הבסיסיות ביותר של המצב הדתי. ואף על פי כן קיימים הבדלים. הנצרות נעשתה דת נפרדת כאשר הגדיר אותה פאולוס כאקט של שיחרור, שיחרור מן המצוות. השיעבוד לאל נעשה “פנימי” ולא חיצוני. הוא מצב נפשי (אמונה), ייסורי אהבה ולא איסורי אהבה כביהדות. אין לנוצרי צורך בתורה (ביוונית ובלטינית המילה תורה מתורגמת כחוק – nomos, lex ). דתו אינה דת הדין, אלא דת החסד. האל אליבא דפאולוס העניק את המצוות לבני העם הנבחר כמעין שיעור על דרך השלילה. המצוות אינן גואלות וקיומן הוא משימה סיזיפית, אינסופית וחסרת תועלת. “דירשוני וחיו” אומר הנביא עמוס. פאולוס מסכים. כשם שאין לה’ חפץ בקורבנות אין לו חפץ במצוות. דירשוהו וחיו.
היהדות מתגאה בשיעבוד ומבקשת להרחיב אותו ככל האפשר. ההלכה נוגסת בכל תחום ותחום וכמעט שאינה מותירה שטחים נייטרליים. יש הליכה לאכילה ולשתייה ולמשגל ולרכיסת שרוכים ולחיטוט באף בשבת. הכל שפיט. ככל שהדברים מנוסחים יותר במונחי הלכה, מוטב. לתהליך הזה יש ערך מוסרי ואסתטי – המהדרים מוצאים דרכים ליצור עוד ועוד הגבלות, עוד ועוד גבולות ואיסורים, גם במקומות שעין בלתי – מזוינת בדבקות אינה רואה. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל העשייה האובססיבית הזאת של המצוות, הפיכת פעולות בנאליות ויומיומיות לטקסים משפטיים מסובכים, רבי סכנות ומלאי מהמורות הדורשים את עזרתם המתמדת של המומחים לחוק (חכמים ותלמידי חכמים), מעידה על אובדן האמונה, על חרדה הולכת וגוברת. הררי המצוות, עולה הנעים, הבלתי – אפשרי, של התורה הוא השבעה מאגית: לא ייתכן, לא יעלה על הדעת, שכל הפעילות הנמרצת, הטורדנית, המעיקה הזאת היא לשווא, שאין כלל מי שאת רצונו עושים.
המצוות כופות על האל להיות, כשם שהגבורה של מקדשי השם הופכת את המחשבה כי קורבנם מיותר וריק מתוכן לבלתי – אפשרית פסיכולוגית. “האם שוטים היו המרטירים שלנו,” כותב ברנארד הקדוש מקלירוו במאה השתים – עשרה, “על שעמדו בעינויים אכזריים כל כך למען דבר – מה לא ודאִי, ועל שבחרו ללא היסוס במוות מר, כאשר שכרם מוטל בספק? חלילה!” הקורבנות הגדולים נועדו לבטא אמונה ובעצם להחליף אותה. המעשה נעשה ההוכחה האולטימטיבית לאמונה שנחלשה או במקרים קשים במיוחד (חישבו על ישעיהו לייבוביץ’) אבדה כליל. הדיאלוג עם האל נעשה נטול פנים. האל נוכח רק כרצף של ציוויים. אין זה משנה אם מדובר בסגפנות, שבה החַשך המטריד שהסגפן מקבל על עצמו מנכיח את האל הנעדר, או בהעדר הספונטניות המתמיד שכופות המצוות על היהודי. ככל שגדלים הספקות, נעשה הצורך בנוכחות – דרך – מעשה דוחק יותר. המצוות, כמו הסגפנות, כמו שירת ההלל החוזרת על עצמה עד אין קץ, היא השבעה מאגית: יהי אלוהים!
בכל דור ודור בונים בני אדם מחדש את אלוהיהם. כאשר הוא נסתר זמן רב מידי על פיסגת הר סיני, הם בונים אותו בגעגועיהם כעגל זהב לחולל ולחלל סביבו. לא מת אלוהים! “אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים.” אבל כאשר נשלמים המחולות נתקפים המחללים בייסורי מצפון, מתיכים את עגליהם ומכפרים על מעשי הבגידה בנהרות של דם אחיהם. כי “כה אמר ה’ אלוהי ישראל: שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והירגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.” ההיסטוריה הדתית היא תולדות העגלים והכפרה: הריחוק מביא לבניית עגלים; העגלים – שניתן להכין לא רק מנזמי זהב, אלא גם מסייגים לתורה – – מנכיחים אבל בה בעת מגחכים את האל. ואחרי רגע קצר של התרוממות רוח, באה אכזבה ואחריה יד איש באחיו.
הנטייה היהודית להנכיח את האל החמקמק באמצעות מצוותיו הייתה קיימת מאז חורבן בית שני, אבל בתקופה המודרנית היא זכתה לתנופה מחודשת, טראגית במיוחד. בסוף המאה התשע – עשרה החלו חגיגות מות האלוהים שהוכרזו באירופה להדיר את מנוחתם של היראים מכל מין וזן, ואף שלומי אמוני ישראל ביניהם. האדם גילה את המדע – אל חסר פנים באמת – והגדיר מחדש את הקידמה: לא תנועה מבוהלת אל עבר יום הדין האחרון, אלא התקדמות טכנולוגית ומדעית אל עבר האוטופיה שבה לא נשלם עוד על חטאינו אלא נזכה להתענג עליהם עד תום. מכל עבר נשמעו זעקות השבר של היראים. כמו אז על הר הכרמל הם קוראים בשם אלוהיהם “מהבוקר ועד הצהרים לאמור: הבעל עננו! ואין קול ואין עונה.” ואם שתיקת אלוהי הגויים קולה קול דממה דקה ואחריה מחולות ממושכים מסביב לעגלי הזהב, שתיקתו של אלוהי ישראל מחרישת אוזניים. כי הנה באו גויים בנחלתו ונתנו את נבלת עבדיו מאכל לעוף השמים, בשר חסידיו לחיתו ארץ, שפכו דמם כמים. השואה היכתה את היהדות הדתית בהלם שממנו לא התאוששה עד היום. יום יום עלתה שוועתנו השמימה: “שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך…למה יאמרו הגויים: איה אלוהיהם? יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך.” ויום יום, כאז, אין קול ואין עונה. איה אלוהינו?
והיכן גם התגובה הדתית לחורבן? איפה ההסבר התיאולוגי? ובאין הסבר כזה, היכן ההטחות שידעו אבותינו להטיח בפני הבורא: מדוע דרך רשעים צלחה? דממה. לפני מלחמת העולם השנייה, היו אוכלי השפנים מיעוט ושומרי המצוות רוב. קולם של הציונים נשמע אך בקושי. ההנהגה הרוחנית של עם ישראל תבעה להישאר באירופה, לבטוח בה’. שלא כדברי אדוֹרְנוֹ, יש אולי שירה אחרי אושויץ, אבל אמונה? כיצד מצדיקים את קוצר הראות הדתי לעומת בהירות החזון החילוני? האם נחה רוחו של האל דווקא על החופשיים? מוטב לא לחשוב. מוטב להתחפר במצוות, לכסות ולהתכסות. היהדות הדתית מדחיקה, מטייחת, מאשימה אחרים – את הציונים – מסרבת לתת את הדין ולעשות את החשבון. אבל בתוך תוכה הכירה היהדות הדתית במות האלוהים. ההתקפות על אלוהי ישראל הן חלק מן המסורת היהודית, מאז הנביאים. אלוהים נדרש להסביר, לתרץ, לפצות. כאשר אין בפי פרשניו מילים של ממש לשים בפיו, הם גוזרים עליו שתיקה: משחרב הבית פסקה נבואה! ואפילו מעז מישהו להשמיע את קול האל, אין משגיחים בבת קול! אחרי חורבן הבית השני תבעה היהדות מן האל לצאת לגלות, להתאבל על מעשיו. אחרי הטראומה של גירוש ספרד הגדירו מקובלי צפת את האל מחדש במונחי חולשה ושבר. האל של האר”י הקדוש הוא אל שבור, פגום, מתייסר; דורש תיקון; זקוק לעזרת בני האדם. כתמיד באה ההתקפה על האל יחד עם תגבור המצוות. המשנה עוברת בשתיקה גמורה על החורבן, אבל בונה את מבנה היסוד לתחליף האלך היהודי ובמקביל להתפשטות הקבלה הלוריאנית נפוץ ביהדות “השולחן – ערוך” של ר’ יוסף קארו.
חורבן הבית השלישי היכה את היהדות האמונית בהלם ובאלם. כישלונם של האל ושל נציגיו היה נורא כל כך, עד שלא היה עוד מקום לדיונים תיאולוגים. היהדות הדתית האשכנזית הכירה סופית באובדן הקשר החי עם האל, בהיעדר עצם היומרה לשיג ושיח עם האל שלא באמצעות המצוות. עלייתה של הכריזמה המזרחית בישראל, פריחת חוזי החזיונות וחולמי החלומות, מחוללי הנסים ומברכי הקמיעות, יכולה להיות מובנת רק על רקע מותה של הכריזמה האשכנזית. האשכנזים שוב אינם מדברים עם האל. לכן גם אין הם מטיחים בפניו כבעבר – – משום ששוב אינם מאמינים בקיומו בנפרד ממצוותיו. פולחן המצוות, הוא נאורוזה דתית, כמו שטיפת ידיים אובססיבית, כמו סידור החולני של אובייקטים טריוויאליים, כמו הפיכת היומיום לסידרה אינסופית של טקסים ופולחנים. רק לא להתמודד עם הפצעים האמיתיים, רק לא לחשוב על זה.
היהדות המזרחית לא חוותה את השואה באותה דרך. היא לא איבדה לגמרי את תחושת הקירבה לאל, אבל עליונותה הפוליטית של היהדות האשכנזית והשוליות המזרחית במהות המיתית של “עם ישראל” (אחרי הכל הרוב המכריע של יהודי העולם הם אשכנזים) פיצלה את היהדות המזרחית. חלקים חשובים מן האליטה הדתית המזרחית התמערבו. הם אימצו להם גינונים ובגדים מערביים ודרכי התארגנות מערביים. חשוב מזה הם אימצו לעצמם את דפוס ההדחקה המערבי ואת פולחן המצוות. גם בבתי הדין ובבתי הכנסת שלהם, וגם בכוללים שצצו ביניהם פתאום, לא נתבע האל ליתן דין וחשבון.
אבל היה זרם ביהדות שהגיב על בגידת האלוהים – לא בנטישת היהדות, אלא בנטישת האל. הציונות החילונית הכריזה על מרד באל ונטלה על עצמה להגשים את החזון המשיחי, את הגאולה הלאומית, בלעדיו. הן הרבי מסאטמר, ר’ יואל משה טייטלבאום, מתנגד תקיף של הציונות, והן הראי”ה קוק, תומך נלהב שלה, הבינו את האופי המתריס, הדתי מאד, של התגובה הזאת. הציונות לא הייתה הפניית עורף ליהדות, אלא פרשנות רדיקלית שלה. טייטלבאום אחרי השואה ראה בה עבירה חמורה כל כך שיש בה כדי להצדיק את החורבן; הראי”ה קוק לפני החורבן ראה בה לא פחות מאשר הוצאה לפועל של התכנית האלוהית באמצעות עבירה, שבירה הכרחית של הכלים, שהיראים אינם מסוגלים לה.
רק החופשיים, אלא שאין יראה בליבם יודעים לגרור את העגלה ואתה את גופת האל, אל עבר יעדיה המשיחיים. אין זה מקרה שהעווית הדתית של אנשי גוש אמונים נעשתה במונחים ציוניים – המשיחיסטים פתחו תפיסה אנטי – אלוהית במובהק של פעולה דתית. העשייה בעולם תייצר את העידן המשיחי שיד אל הוא קצרה מלהשיגו. האל יוכל לקבל את האשראי הדתי מכוח פעולתם של אחרים. הציונות הדתית לא פיתחה מיסטיקה של התגלות ישירה, של חזיונות, של דיאלוג כריזמטי עם האל – לא הצמיחה משיח לעידן המשיחי. מה פלא שכאשר התנפצו התקוות המשיחיות על סלע המציאות, פנו המשיחיסטים אל המפלט שבו בחרו אחיהם לאמונה. הם מקבלים על עצמם עוד ועוד מצוות. המפד”ל היה לחרד”ל.
האלמנט הדרמטי, המהפכני, נעלם אפוא מן היהדות. על פני הגשר הישראלי הצר, שתי העגלות, הדתית והחילונית, עמוסות מידי, מקרטעות, חורקות חריקות צורמות אוזן, ספק מתנגשות זו בזו, ספק מחוללות איזה ואלס מוזר. שני המחנות מותשים. האחד מוצא את עול ההיסטוריה בלתי – נסבל. הוא הגשים יותר מידי ועתה הוא מבקש נחת – “תנו לחיות בארץ הזאת.” הוא עייף ממילים גבוהות וממעשים הירואיים; הוא מתגעגע למסורת שממנה התנתק, אבל בה במידה אינו מעוניין באמת להשיב את גלגליו אחורה. משבר המנהיגות הכרוני שממנו הוא סובל מבטא התכווצות שרירים רוחנית ואידיאולוגית.
המחנה האחר, עוד מעט קט יקרוס תחת עול המצוות שבאמצעותן ניסה לשווא להעלות את אלוהים באוב ותחת עול הציפיות המשיחיות המוגזמות שבאמצעותן ניסה להימלט מן השיעבוד האובססיבי למצוות. החילונים מבקשים יותר רוחניות ופחות עשייה; הדתיים מבקשים יותר עשייה ופחות רוח. וכאלה כן אלה מבולבלים פתאום. כי מה בסך הכל אנחנו רוצים? להיות יהודים ודמוקרטים, לבנות ולהיבנות, להגשים ולהתגשם, להיות ככל העמים, להיות עם סגולה, להחמיר בקלה, להקל בחמורה, לחלל את הקודש, לקדש את החול, לגייר כדת, לענות את הגר, להגדיר מיהו יהודי, ליהד את הגדר, להיות מדינת כל אזרחיה, לדפוק את הערבים, להקים את בית המקדש השלישי, להיות גוי קדוש, להתקדש לגוי, לחמוד ולנאוף ולא לכבד ולא לקיים ולא לציית ולא לרצות ולא. כן, את כל אלה אנחנו רוצים ובעיקר אנו רוצים מנוחה – זה מזה, מן האל; בעיקר מעצמנו.
***
“לא להאמין”, השני בסידרת “החומרים המרכיבים אותנו,” עוסק גם הוא באחת מאבני היסוד שעליהן בנויים חיינו, ביחסים בין דת לבין חילוניות בישראל. לכאורה אין נושא שאנחנו עוסקים בו באינטנסיביות שבה אנחנו עוסקים בשאלה הזאת. ואולם במידה רבה העיסוק שלנו בדת בישראל הוא חלק מן העיסוק הכפייתי בפוליטיקה. החילוניים מתעניינים בדתיים ובדת כבאיום על דרך חייהם; הם מתעניינים בדת בגלל המפד”ל והמתנחלים ותמ”י וש”ס. מעבר לזה הדת על פניה הרבות, על הדינמיקה שלה ועל ההדחקות שלה נותרת מעין מראה אפלה. אין בישראל אפילו עבודה מקיפה אחת על ההיסטוריה של הדת בישראל כתופעה העומדת בפני עצמה. אשר לדתיים, הם נוטים לעשות רדוקציה של החילוניות לנהנתנות וחיקוי ריק של המערב, מבלי להכיר באמת את העולם הרוחני שהחילוניות הישראלית היא חלק ממנו. מלבד יוצאי דופן שניתן לספור על אצבעות כף יד אחת, אין בישראל רבנים בעלי מעמד שהם בעלי השכלה אקדמית, שיש להם הכרות אמיתית עם המחשבה המערבית, שמוכנים לנהל איתה דיאלוג כן ואמיתי. הספר הזה אינו מתיימר למלא את החוסרים הגדולים בתרבות הישראלית בנושא הדת. הוא מבקש להאיר פינות ולשאול שאלות.
הסופר אמיר גוטפרוינד מפגיש “במכולת של קופמן” שני סוגים של ישראליות שכל אחת מהן אטומה כמעט לחלוטין לאחרת. אלכס ליבק ומנחם כהנא מציגים את הדת ואת החילוניות בישראל בהקשרים שונים – כהשתקעות עצמית וכהתנגשות.
האנתרופולוג יהודה גודמן בוחן את איזורי הגבול שבין המחנות, את התחומים שבין התחומים. מחקריו על החזרה בתשובה מצביעים על עומק הפרדוקס הפנימי שהמחנה הדתי מסובך בו. נוח לו להציג תמונה של תנועת “חזרה בתשובה”, משום שבכך יש מעין הודאה של המחנה החילוני בתבוסתו. לכאורה העכברים נוטשים את הספינה הטובעת. אבל בה בעת משקף התהליך הן את הפיכתם של המחזירים בתשובה לחלק אינטגראלי מן התרבות שאותה הם מבקרים והן את התפקיד המסוכן והחתרני שהחזרה בתשובה ממלאת במחנה הנצור של החרדים. החוזרים בתשובה מביאים אל המחנה הזה קולות, ריחות ומילים המאיימות עליו כל כך שהוא מנסה לבודד אותם במעין תא – לחץ חברתי, לא פה ולא שם. משהו מן החרדות החרדיות, מן הסתירות הפנימיות ומתהליך ההשתנות על אפם ועל חמתם של מי שהכריזו מלחמה על כל שינוי (“חדש אסור מן התורה”) בא לידי ביטוי במאמר ובשיחה שאחריו.
ההיסטוריונית גליה צבר בחרה לחקור את הכנסיות שהקימו העובדים האפריקאים בישראל. זוהי בעת ובעונה אחת הצצה אקזוטית אל עולמו של האחר ומראה המוצבת מול פרצופינו. לא זו בלבד שצבר מצביעה על כפל הפנים שהחברה הישראלית נוהגת בו כלפיהם – מאור פנים מחד גיסא, ברוטליות ואטימות מאידך – אלא שדרכי ההתארגנות של העובדים הזרים מציגות בפנינו את התפקיד המרכזי שממלאת הדת בעיצוב זהות ובגיבושה של חברת מהגרים. אנחנו נוטים כמובן לחשוב על עצמנו כעל הותיקים, אבל עד לפני שנים לא רבות היינו אנו בדיוק באותו מצב: מהגרים המנסים למצוא את דרכם בארץ זרה והעושים שימוש אמביוולנטי במנגנונים שמסורתם התרבותית מעמידה לרשותם.
ההיסטוריון והמשפטן רם פרומן מנסה לבחון את הדתיות שבתוך החילוניות. בישראל אנשים חילוניים מבצעים לא מעט פעולות שחילוני מאמין במקומות אחרים היה רואה אותן כדתיות: הם מלים את בניהם, חוגגים לא מעט חגים דתיים, נישאים לא פעם בטקסים דתיים וכמעט תמיד קוברים את מתיהם בטקס דתי. מדוע בעצם? מה המשמעות של “ביצוע” החגים היהודים בבתים חילוניים? פרומן מבקש להניח לרגע לנסיונות ליצור דת אלטרנטיבית (למשל בקיבוצים) העושה שימוש מודע בחומרים דתיים ולבדוק מה עושים אנשים מן הבורגנות הישראלית, חפים מאידיאולוגיה וממודעות, בבתיהם. תהליכי הריקון מתוכן שעוברים החגים מחד גיסא והדבקות בהם כבמעין עוגן אל העבר מאידך מצביעים גם הם על הסתירות הפנימיות שהישראלים מסובכים בהן.
החומרים המרכיבים אותנו לעולם אינם טהורים. הם תערובות בלתי יציבות הנמצאות במצב מתמיד של השתנות. הספר הזה הוא נסיון לצלם רגע אחד בתהליך ההשתנות.
ביקורות ועוד
“…זה קובץ רענן, נושם חיים, כיוון שהוא מעלה הרבה תשובות שונות, ועשירות…הוא מחדש. הוא מנער מוסכמות (כולל מוסכמות של מנערי-מוסכמות אקדמיים)…הקובץ המעולה הזה מעלה תמונה של דת וחילוניות שנימצאות שתיהן בתנועה (לא במידה מספקת ולא בהישתנות אמיצה)…”
נסים קלדרון,מעריב
לא להאמין
מבט אחר על דתיות וחילוניות
מאת: אביעד קליינברג עורך
הספר יצא לאור בשיתוף כתר הוצאה לאור.
עורך: אביעד קליינברג
כותבים: אביעד קליינברג, אמיר גוטפרוינד, גליה צבר, יהודה גודמן, רם פרומן
עבודות: אלכס ליבק ומנחם כהנא
מספר עמודים: 306
מהדורה ראשונה: נובמבר 2004
כריכה: קשה
על העטיפה: מנחם כהנא, הפגנת חרדים נגד סלילת כביש בפסגת זאב.
עיצוב הספר והעטיפה: יעל בר דיין
דאנא קוד: 10-539592
Hard To Believe:
Rethinking Religion and Secularism in Israel
ISBN: 965-07-1325-5