מלחמותיה החדשות של ישראל
84.00 ₪ 63.00 ₪
בתוך שנים מועטות התהפך הגלגל: מהסכם שלום עם ירדן ועם הפלסטינאים, מלחיצת יד היסטורית בין רבין לערפאת על מדשאות הבית הלבן וטקס מרגש של הענקת פרס נובל לשלום שהוענק לאדריכלי ההסכם, למלחמה. למלחמה מסוג מיוחד וחדש.
האם אך מקרה הוא שברבים ממאפייניה החדשים דמתה המלחמה החדשה הזו למלחמות אחרות שהתרחשו באותה עת בעולם? האם אך מקרה הוא כי אינתיפאדת אל-אקצה הייתה חוליה בשרשרת של עימותים מזוינים בין ישראל לסביבתה שבאו לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ושנמשכים למעשה עד היום?
האומנם הייתה אינתיפאדת אל-אקצה בלתי צפויה? האם ניתן היה למנוע אותה? מה ציפתה ישראל להשיג מהמלחמה? האם הציפיות התגשמו? בשאלות אלה יעסוק הספר הזה.
זהו ניתוח סוציולוגי של הגורמים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים המביאים למלחמה, המעניקים לה לגיטימציה והמקשים על סיומה.
אורי בן אליעזר הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. הוא עוסק בסוציולוגיה של המלחמה, ביחסי צבא, חברה ופוליטיקה, בחברה האזרחית בישראל, בדמוקרטיה, במיליטריזם ובגזענות.
מבין ספריו: דרך הכוונת, הוצאת כתר, 1995; בשם הביטחון, הוצאת אוניברסיטת חיפה וכרמל, 2003 (עם מאג’ד אל חאג’); וכן – The Making of Israeli Militarism, Indiana University Press, 1998; Old Conflict, New War, Palgrave-Macmillan, 2012.
… בשעה שאנו באים כיום ומורים על הצעותינו והזכרותינו מאז,
טוענים הרבה נגדנו: ‘…עתה אין עוד אלא המלחמה הקיצונית,
יהא מה שיהא, המלחמה לחיינו.’ טענה זו אינה אלא השתמטות
חדשה מהתפקיד הכביר של ציונות גדולה יותר. שיתוף פעולה
אפשרי הוא, רק על בסיסו של אמון אמיתי, ואנחנו קיפדנו אלף
נבטים של אמון… בו ברגע שנכיר באמת שאין לארץ זו ישועה
אלא על ייסודה של אמנה וברית מקיפה בין שני עמים אחים,
נשיג את היכולת להראות גם לערבים שכך הוא. בדרך־הטכסיס
אין עוד לבצע כלום בשעה זו, ואילו בדרך־האמת אפשר לבצע הכול.
מרטין בובר, “על הפוליטיקה שלנו” (אוגוסט 1939 )
מלחמותיה החדשות של ישראל | הקדמה: המוקטעה
פיגוע ההתאבדות שהתרחש ב־ 19 בספטמבר 2002 באוטובוס שעשה את דרכו באחד הרחובות הראשיים של תל אביב הביא למותם של חמישה אנשים ולפציעתם של שבעים. פיגוע זה לא נבדל מפיגועים רבים אחרים שהתרחשו באותם חודשים. גם תגובת הנגד הישראלית הייתה צפויה.
דחפורי ענק ולצדם טנקים, נגמ”שים וכוחות רגלים החלו להרוס את מתחם המוקטעה, שבו שכנו בנייני הממשל הפלסטיני ברמאללה, ואשר בהם נמצאה גם לשכתו של יו”ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהישראלים צרו על המוקטעה כשערפאת בתוכה. בינואר 2002 כיתרו טנקים ישראליים את המוקטעה ולא אפשרו לו לצאת ממנה. מצור נוסף התחולל בסוף חודש מרס באותה שנה, במהלך מבצע “חומת מגן”, שהביא לכיבוש מחודש של רוב שטחי הגדה המערבית והערים הפלסטיניות שבה. הפעם העמידה ישראל אולטימטום בפני ערפאת ודרשה להסגיר לידיה פלסטינים שנמצאו במתחם ואשר נחשדו במעורבות בהריגתו של השר רחבעם זאבי. הישראלים איימו כי אם לא יוסגרו המבוקשים לידיהם, ייכבש המתחם כולו וגם תתחולל “התפוצצות גדולה”.
בינתיים היו השוהים במוקטעה נתונים ללא הרף לרעש אדיר שהשמיעו הדחפורים והטנקים, לאורות של זרקורים, לאיומים באמצעות קריאות הרמקולים הבלתי פוסקות וליריות אזהרה מכלי נשק שונים. האיומים נראו ממשיים, מה גם שצוותים מיחידות מובחרות של צה”ל השתלטו על המבנים השונים, הרסו אותם בהדרגה והותירו לערפאת את משרדו בלבד. כדי להגביר את הלחץ ירה מסוק ישראלי, בשעת לילה מאוחרת, טיל לכיוון הלשכה. אלא שלשכתו של ערפאת לא נכבשה וגם “ההתפוצצות הגדולה” לא אירעה.
למרבה הפלא, למחרת העביר צה”ל לערפאת אוכל, תרופות ובלוני חמצן. הסיטואציה נעשתה מורכבת עוד יותר כאשר 40 פעילי שלום גלובלי, ביחד עם מספר ישראלים, הצליחו לפרוץ אל לשכתו של ערפאת והודיעו כי ישמשו לו מגן חי להגנה מפני צה”ל. היה זה חידוש שהבהיר כי אין מדובר עוד באירוע בעל אופי מקומי בלבד.
לאחר מכן התיר הצבא ביקורים אצל ערפאת. רק אז, כפי שהעיד שר החוץ המצרי, שגם לו הרשתה ישראל לבקר את ערפאת, הבין יו”ר הרשות הפלסטינית כי אינו מועמד לחיסול, ומצב רוחו השתנה לחלוטין. לבסוף הוסר המצור, היעדים המוצהרים של ישראל לא הוגשמו ויוקרתו של ערפאת, שהייתה בשפל המדרגה ברחוב הפלסטיני, עלתה פלאים. הדגל הפלסטיני הונף מחדש על התורן במקומו של הדגל הישראלי, וערפאת מיהר להכריז על ניצחון.
“על איזה ניצחון בדיוק מדבר ערפאת?” שאלו את עצמם מפקדים ישראלים. אלה עדיין התקשו לתפוס כי פרשנותה של המציאות אינה נתונה להם בלבד וכי יותר מאשר בעבר, ניצחונות בעימות מסוג זה הם בעיני המתבונן.
הישראלים יכלו בנקל לכבוש את המתחם, לחסל את ערפאת או להגלותו, כנהוג במלחמות רבות. אלא שהם לא פעלו על פי העיקרון שקרל פון קלאוזביץ – גדול ההיסטוריונים הצבאיים מאז ומעולם – ראה כאקסיומטי, ולפיו המלחמה היא תופעה טוטלית (Clausewitz, 1993: 101). יהיו שיטענו כי ההנהגה הישראלית הפעילה שיקול דעת והגיעה למסקנה כי עדיף לישראל ערפאת חי מערפאת מת. יהיו שיציינו את הלחץ הכבד שהפעילו האמריקנים, בכל פעם שבה הוטל מצור על המוקטעה, כדי להניא את ישראל מלהרוג או לגרש את יו”ר הרשות, וכן את העובדה כי ישראל נאלצה לקבל את לחציה של המעצמה שבה היא תלויה. יש אמת בהסברים הללו, אך האם הם מספקים ומבהירים את משמעותה של הסיטואציה כולה?
מלחמה היא עניין תרבותי, טוען ההיסטוריון הבריטי ג’ון קיגן (1996) . הנחות יסוד תרבותיות מלוות אותה ומכתיבות את אופייה, את מהלכה ואת תוצאותיה. קיגן, כמו אחרים, העלה סייגים ביחס לקשר שבין מלחמה ובין רציונליות. האם העיד אופיו של המצור על המוקטעה על קיומן של מטרות פוליטיות מוגדרות בצד הישראלי? האם היו המטרות רציונליות, שיקפו צרכים צבאיים, וכזה היה גם ביצוען? האם התקיימה בישראל חלוקת עבודה שלפיה ההנהגה המדינית היא שהפעילה שיקול דעת, חישובי רווח והפסד, החליטה על המטרות ועל דרכי הפעולה ורק הטילה על הצבא להגשימן? האם השאיפה הייתה להכניע את ערפאת ועִמו את הפלסטינים כולם ולהביא לאחר מכן להפסקת אש, לסיום המלחמה ולשלום שיתאים לישראל? התשובות לשאלות אלה אינן קלות כלל ועיקר, שהרי בולט אופיו האקספרסיבי של המצור על המוקטעה.
הצרים על המתחם עסקו בפוליטיקה סמלית, שמאז עבודתו החלוצית של מורי אדלמן (Edelman, 1971) נתפסת כפעילות פוליטית המתמקדת במתן ביטוי לרגשות לא פחות מאשר בניסיון לקדם אינטרסים, והיא מדורבנת על ידי מיתוסים, דימויים וייצוגים שונים. אכן גם המצור על המוקטעה היה כזה, שהרי אחרת לא היה מתבצע ההרס השיטתי של המבנים וגם הדגל הפלסטיני לא היה מוחלף בדגל ישראלי, שהונף מעל לראשו של היושב ראש הפלסטיני בכל פעם שהושם במצור. גם את ההתמקדות האובססיבית בערפאת עצמו ניתן להבין בדרך זו.
ערפאת היה סמל, וההנהגה הישראלית רצתה להשפילו. ראשי הצבא העבירו לתקשורת את פירוט האספקה שהועברה אליו: אבטיחים, חומוס וטחינה, פיתות, דגים, בשר לעוזריו (הוא לא אכל בשר), ספגטי, דברי מתיקה, סוכר, מים מינרליים, עיתונים, תרופות, מוצרים היגייניים וכן ציוד לעזרה ראשונה, חומרי ניקוי וחבישה בכמויות שלא היו מביישות מרכז רפואי מכובד. בכך הביעה ההנהגה הישראלית זלזול בערפאת ובעת ובעונה אחת גם השיבה להאשמותיהם של עיתונאים פלסטינים שטענו כי צה”ל מרעיב את יושב הראש.
נדמה כי ערפאת נותר בחיים בזכותה של תפיסה חדשה, שביקשה לא את חיסולו הפיזי של האויב אלא את חיסולו הסמלי, שלא ייחשב עוד כמי שמייצג אינטרסים לגיטימיים וראוי על כן לכבוד. ערפאת אפילו לא הורחק מהאזור, אף שתוכניות בנושא זה היו למכביר. מפקדי צה”ל, שסגרו אותו במשרדו למשך חודשים ארוכים, בודדו אותו מעמו, ניתקו את החשמל ואת הטלפון וחידשו אותם חליפות, הכול על פי רצונם.
הם “שיגעו” את ערפאת עם הרעש הבלתי פוסק של טנקים ושל סירנות. הם קבעו מי יורשה לבקר בלשכתו ומי לא. הם דרשו ממנו, מנהיג לאומי של עם, להסגיר מבוקשים שהסתתרו במוקטעה, כאילו מדובר בראש כנופיה, ואיימו עליו ללא הרף בשלל איומים. כך ערערה ישראל על ריבונותה של הרשות הפלסטינית והפכה את יושב הראש שלה לסמל לעליונותה.
במצור השלישי על ערפאת שבמוקטעה השתתפה גם העיתונות הישראלית בהשפלתו של היו”ר הפלסטיני. ידיעות אחרונות פרסם בעמודו הראשון תמונה, שכותרתה “טליה ההורסת”, שהציגה חיילת “קרבית”, עם אפוד מגן, חגור ונשק, בלונדינית בעלת חיוך רחב. “סגן טליה היא שפיקחה אישית על הבולדוזרים בעת הריסת המוקטעה”, נכתב בעיתון. “זה לא היה קל”, סיפרה הקצינה הצעירה לכתב הסקרן. “עבדנו תחת אש […] שלושה ימים רצופים לא ישנתי, אבל זה לא הפריע לי”. העובדה שהישראלים שלחו אישה להתמודד עם יושב הראש של הפלסטינים ופרסמו זאת בראש חוצות נועדה לא רק להשפיל את ערפאת, אלא גם לתת ביטוי סמלי לרעיון שישראל מאוחדת במאבק נגד הפלסטינים, ש”כולם” שותפים למאבק זה, גברים ונשים כאחד.
בחדרי חדרים תהו אנשי הצבא – מה מידת שליטתו של ערפאת במתחולל? עד כמה הוא שולט בשטח? האם השטח נתון בכלל למרות אחת? או שמא, כפי שהסביר לחייליו מפקד אחת מחטיבות חיל הרגלים בעיצומו של כיבוש הגדה המערבית במרס 2002 , המערכת השלטונית הפלסטינית כבר נשברה? “אין יותר פעילות מאורגנת. נשארו חבורות: אחד לובש מדים, השני מנומרים, השלישי הולך באזרחי”. אלא שבעיני הישראלים מקבלי ההחלטות לא הייתה חשיבות למידת אחריותו הממשית של ערפאת. ערפאת אחראי, הם פסקו, וערפאת ישלם. לא על מה שהוא עושה או אינו עושה, אלא על מה שהנו. ערפאת מעולם לא התחבב על הציבור הישראלי.
דמותו הייתה ללעג בשל לבושו, הכאפייה שלראשו, זיפי זקנו, חיוכו “המתרפס”, שפתו העילגת. עתה הוצג גם כמעין “בן לאדן” אזורי, האחראי היחיד למתרחש. להנהגה הישראלית גם לא הפריעה הסתירה – מצד אחד היא דרשה מהרשות הפלסטינית להפעיל את מרותה, לרסן את כוחותיה, לכונן סדר ומשמעת ואף לעצור מבוקשים ולהסגירם לידיה, ובה בעת היא החלישה את הרשות וניסתה לנטרל אותה. כלום הייתה בכך תכלית כלשהי?
תפיסת המלחמה כהמשך הפוליטיקה, כפי שטבע אותה קלאוזביץ, כברֵרת פעולה שמשתמשים בה רק כאשר ברֵרות הפעולה האחרות נשקלו ונדחו, התאימה לתרבות מסוימת ולפאזה היסטורית, שבהן הרציונליות הייתה האתוס השליט. לפי תפיסה זו על השיקול המדיני להקדים תמיד את השיקול הצבאי, והאמצעים הצבאיים נקבעים בהתאם למטרות שאותן קובעים המדינאים. סדר דברים זה נתפס כמאפיין את “הֶגיונה של המדינה” (raison d’etat), היגיון שהוא אוניברסלי וחף מכל אינטרס צר.
אך האם מנהיגות היא שוחרת שלום מטבעה, ופונה לאלימות רק לאחר שמיצתה עד תום את הסיכוי למניעתה והפעילה שיקול דעת מקיף של היתרונות והחסרונות הכרוכים בה?
או שמא יש להביא בחשבון גם אפשרויות אחרות, למשל האפשרות כי לא פעם מדריכים את ראשי המדינה אינטרסים צרים, הקשורים בשלטונם וביתרונות שהם גורפים ממנו ולא בטובת האומה או המדינה כולה? או האפשרות כי לא רק השכל מדריך אותם, אלא גם הרגש, ואולי גם השקפת עולם מוצקה? ואפשר שהמלחמה אינה תמיד המוצא האחרון של הפוליטיקה, אלא לעתים היא הפוליטיקה עצמה? מנגד, האם אין לאנשי הצבא השפעה פוליטית, ולא פעם השפעתם קובעת גם את מטרות המלחמה, במיוחד אם אלו נקבעות תוך כדי המלחמה עצמה?
לקראת סוף הקיץ של 2002 היו ראשי הצבא שותפים להכרעות בדבר גורלו של יאסר ערפאת. אמנם מעורבותו של צה”ל בפוליטיקה לא הגיעה לדרגה של חונטות תאבות שלטון בדרום אמריקה, וגם סגנונו של צה”ל שונה וקציניו מעולם לא איימו בהפיכה צבאית, אך הצבא הפעיל על ההנהגה המדינית לחץ עקבי ורצוף, כדי שזו תפעל על פי רצונו.
בישראל, שהביטחון עומד במרכזה והצבא מופקד עליו, לא נתפס לחץ זה כסטייה מנורמה אלא כאקט לגיטימי, חלק מהשיטה. “כשנקבל הוראה נדע מה לעשות”, הבטיח אלוף הפיקוד כשנשאל ביחס לגורלו של ערפאת. ואולם, כפי שקורה לעתים קרובות בישראל, הקצונה מפגינה את כפיפותה לשלטון באופן מילולי, אך לא תמיד מיישמת כפיפות זו בפועל.
ספק אם הקצינים הבכירים, שבהתלהבות האופיינית למקצועם תמכו במצור על המוקטעה, האמינו כי כיתור המתחם וההפחדות והאיומים על ערפאת יגבירו את בידודו, יביאו לעזיבתו, לכניעתו ללא תנאי, ללכידת מבוקשים, להפסקת פיגועי הטרור, להכנעת הפלסטינים ובסופו של דבר לסיום העימות באופן שיתאים לחלוטין לאינטרסים של ישראל. אין זה סביר שצבא גדול וחזק הפעיל טנקים, מסוקים ויחידות עלית, המצוידות במיטב חידושי הטכנולוגיה, רק כדי ללכוד כמה מבוקשים שהסתתרו במוקטעה, כפי שטענו ההודעות הרשמיות של צה”ל.
יתרה מכך, אותם “מבוקשים” לא באמת נדרשו, ולראיה, במהלך המצור השלישי על המוקטעה התקשתה ישראל להעביר את שמותיהם לידי האמריקנים על פי בקשתם. בסופו של דבר, כשישראל הסירה את המצור, “המבוקשים” פשוט נמלטו. דומה כי גם הקצונה עסקה בפוליטיקה סמלית תוך שימוש באמצעים צבאיים. זו כללה בין השאר המחשת עליונותה הצבאית והמדינית של ישראל על פני יריבתה, ומן הסתם גם ביטאה את הרצון “להעמיד את הרשות הפלסטינית במקומה”.
ומה בדבר החברה, המרכיב האחרון (לצד המדינה והצבא) בשילוש שאותו ראה קלאוזביץ כמאפיין כל מלחמה? האם לקבוצות, לארגונים ולסקטורים מתוך החברה אין השפעה על המלחמה? האם נניח כי הם ניתנים לטִפלול מוחלט מצד ההנהגה? או שמא נשאל, כלום לא היו קבוצות ואפילו סקטורים בחברה הישראלית שכל הסכם אפשרי עם הפלסטינים איים על האינטרסים שלהם ועמד בניגוד להשקפת עולמם? שתמכו על כן בעימות עם הפלסטינים והפעילו לחץ על השלטון לבל יגיע להסכם עמם?
וכלום לא היו גם כאלה שבחנו את המציאות מתוך עליונות אתנוצנטרית? הרי כאשר החליט שרון להיעתר לדרישתם של האמריקנים ולהסיר את המצור מעל המוקטעה, בסוף אפריל 2002 , בימין זעמו וכינו זאת “ליקוי מאורות”, וחבר הכנסת אביגדור ליברמן שאל, “איפה הגאווה היהודית?”
המצור על המוקטעה היה חלק ממלחמה רחבה, שמצד אחד הייתה עקובה מדם, אכזרית, ממושכת ואלימה, אבל מצד שני לא תאמה את “החוקיות” שהורגלנו לה במלחמות הקונוונציונליות של העבר.
נשאלת השאלה, מה היו הסיבות לה? מה גרם לאופייה המיוחד? כיצד קרה שבתוך שנים מועטות כל כך התהפך הגלגל מהסכם שלום עם ירדן, מהסכמי אוסלו, מלחיצת יד היסטורית בין רבין לערפאת על מדשאות הבית הלבן, מפרס נובל לשלום, שהוענק לאדריכלי ההסכם, ומאופוריית השלום שהתפשטה בקרב ישראלים ופלסטינים רבים – למלחמה? ולא סתם למלחמה, אלא מסוג מיוחד? כלום אך מקרה הוא שבכמה ממאפייניה החדשים דמתה המלחמה הזו למלחמות אחרות שהתרחשו באותה עת בעולם?
כלום הסיבות שהביאו לפרוץ אינתיפאדת אל־אקצה זהות לסיבות שהביאו למלחמות האחרות באותה התקופה? כלום הייתה האינתיפאדה בלתי צפויה? האם ניתן היה למנוע אותה? מה ציפתה ישראל להשיג מהמלחמה? האם ציפיותיה התגשמו? מה היו תוצאות המלחמה? האם אך מקרה הוא כי אינתיפאדת אל־אקצה הייתה חוליה בשרשרת של עימותים מזוינים בין ישראל לסביבתה שבאו לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ושנמשכים למעשה עד היום? בשאלות אלה יעסוק ספר זה, אך ראשית אציג את הכלים שבאמצעותם ניתן לספק לשאלות תשובה.
ביקורות ועוד
הספר ראה אור בחודש יוני 2012.
מלחמותיה החדשות של ישראל
הסבר סוציולוגי־היסטורי
מאת: אורי בן־אליעזר
מהדורה ראשונה: יוני 2012
עריכה: דפנה בר־און
עיצוב עטיפה: יעל בר־דיין
הצילום על העטיפה: יובל פיינשטיין
כריכה רכה
528 עמודים
מסת”ב: 978-965-7241-55-4
Israel’s New Wars
An Historical-Sociological Explanation
Uri Ben Eliezer
ISBN: 978-965-7241-55-4