משה אבן עזרא

רבי משה אבן עזרא – האיש ויצירתו

משה אבן עזרא, מגדולי משוררי תור הזהב הספרדי, נולד באמצע שנות החמישים של המאה האחת עשרה (לא יאוחר משנת 1055) לאחת מן המיוחסות שבמשפחות היהודיות באנדלוסיה. בני משפחת אבן עזרא היו מקורבים למלכות ותפשו משרות גבוהות בשלטון המדינה; משה ושלושת אחיו, יצחק, יהודה ויוסף, היו מראשי הקהילה היהודית בגרנדה. משה עצמו נשא תואר אצילות ערבי: “צַאחִבּ אלשֻׁרְטַה”, שניתן רק לנושאי מישרה מלכותית.

כמקובל באותם ימים בקרב החצרנים היהודים וכמנהג השליטים הערביים ונכבדיהם, התרכז בביתה של משפחת אבן עזרא חוג משכילים ומשוררים מגדולי הדור. ביניהם ניתן למנות את המשורר יהודה, בנו של המשורר יצחק אבן גיאת, ראש הישיבה שבלוסינה, אשר בה למד משה אבן עזרא תורה, ואת יהודה הלוי, שכישרונו הספרותי נתגלה על ידי רמב”ע.

כרבים מאנשי הרוח היהודים בספרד, היה רמב”ע בן בית בתרבות הערבית. הוא שלט שליטה מלאה בשפה הערבית והיטיב להכיר את “חכמת השיר” הגדולה שלה. הוא היה בקיא בפילוסופיה היוונית בתרגומה הערבי ובכל ענפי המדע הערבי של זמנו. משה אבן עזרא היה היוצר היהודי היחיד בימי הביניים שחיבר ספר פואטיקה מקיף על תורת השיר העברית.

הספר, “כִּתַּאבְּ אלמֻחַאצַ’רָה וַאלְמֻדַ’אכַּרָה”, נכתב במקורו ערבית בתעתיק עברי כמנהג היהודים בימי הביניים (תורגם לעברית על ידי ב. צ. הלפר בשם שירת ישראל ועל ידי א. ש. הלקין בשם ספר העיונים והדיונים). הוא פורש בפנינו בבהירות ובדייקנות את יסודות הפואטיקה והרטוריקה של השירה העברית על פי תפיסת הערבים והיהודים בני זמנו. הספר בנוי כמדריך למשוררים צעירים, ונכתב, כביכול, לאחר שאחד ממכריו של המשורר הציג לו שמונה שאלות על תולדות השירה, מהותה ותורתה.

רמב”ע משיב באריכות ומציע את תפיסותיו על תורת השיר העברית ועל תורת השיר המשווה, העברית והערבית של אותם ימים. רמב”ע היה הראשון שהשווה שיטתית בין שתי הספרויות. דומה שהמשורר חש בקיצו הממשמש ובא של תור הזהב הספרדי. הוא כתב את ספרו במטרה לחנך קהל שאינו מכיר עוד בערכו וברצינותו של מקצוע השירה.

ר’ משה אבן עזרא, היה בבחינת “נאה דורש – נאה מקיים”. שירתו מייצגת נאמנה את נורמות השירה הקלאסיות שאותן תיאר. בדיואן שירי החול שלו מצויים שירים רבים מכל סוגות השירה שהיו מקובלות בספרד: שירי שבח וידידות, שירי אהבה ויין, שירי תלונה, הגות ופרישות, שירי קינה, חידוד ושנינה. לצידם חיבר את “ספר הענק”, שהוקדש לידידו אברהם אִבְּן אלמֻהַאגִ’ר, מנכבדי הקהילה היהודית באנדלוסיה.

זהו קובץ של “שירי צימוד”: שירים שטוריהם מסתיימים במילים זהות בצלילן ושונות במובנן. אלף מאתיים ועשרה בתי שיר ב”ספר הענק”, המכונה גם “ספר התרשיש” (תרשיש בגימטרייה = 1210). הם סודרו על ידי המשורר על פי נושאיהם בעשרה שערים: תהילה, משתה, טבע, חשק, זקנה, בגידת הזמן ובגידת הידידים, פרידה, פרישות, ביטחון בה’ ושבח השירה.

השירים הם מלאכת מחשבת של משורר צעיר. רובם צמחו מהוויית החצר על מראותיה, ריחותיה וטעמיה: “אֵיךְ אֶהְיֶה דּוֹאֵג, וְאֶשְׁמַע קוֹל/ מַיִם וְקוֹל עָגוּר וְתוֹר אָשׁוּר/ וּבְצֵל הֲדַס אֵשֵׁב, וְנִיצָנֵי/ גַן לִי כְיָצוּעַ וְכַר אָשׁוּר” “אוּבָא לְגַן-בֹּשֶׂם וְאֶשְׁכַּח שֹׁד / וָאֶעֱטֶה גִּיל יוֹם לְגַן אוּבָל / לִשְׁתּוֹת יְלִיד-כֶּרֶם מְזֻקָּק רַק / בֵּין צִלֲלֵי אֵלָה עֲלֵי אוּבָל” (ספר הענק, שער שלישי, א, ג).

בשנת 1090 תמה התקופה המאושרת בחייו ובשירתו של משה אבן עזרא. בדרום ספרד נתערערו יסודות הקהילה היהודית עם פלישת המֻרַאבִּטוּן, בֶּרְבֶּרִים מוסלמים קנאיים, שהגיעו מצפון אפריקה ושמו קץ למדינותיה הקטנות של אנדלוסיה ולאורח החיים הנהנתני ששרר בחצרותיהן. מעמדם של היהודים התערער. היהודים ניסו אמנם להמשיך במעשי אבותיהם בשירות ממשלת המֻרַאבִּטוּן, אך הדבר לא צלח בידם.

חצרנים יהודים נאלצו להימלט על נפשם, וכזה היה גם גורלה של משפחת אבן עזרא. עם חורבנה של גרנדה ב-1090 איבדו בני המשפחה את משרותיהם. יוסף אבן עזרא ובנו יהודה עברו לטולדו שבשלטון הנוצרים ועלו שם לגדולה. נראה כי גם יצחק אבן עזרא התיישב בטולדו לתקופת מה.

משה אבן עזרא לא הצליח לעזוב במהירות כאחיו. הוא קיפח את משרתו ואת עושרו, כפי שהוא מעיד על עצמו: “נִשְׁאַרְתִּי בְּרִמּוֹן פֶּרֶץ [גרנדה] כְּגֵר תּוֹשָׁב בָּאָרֶץ, וּבְעִיר יָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ, כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ, וּבְדוֹר סָג וְנֶאֱלָח, כְּעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח, אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וּמַזְכִּיר, אַבִּיט עַל יָמִין וְאֶרְאֶה וְאֵין לִי מַכִּיר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי בְּאֶרֶץ תּוֹלְדְוֹתַי, וְעִיר קִבְרוֹת אֲבוֹתַי, צוֹעֵק אֲנִי מִן הַמֵּצַר, כִּי הָיְתָה עָלַי כְּחוֹתָם צַר” (דיואן,מכתב סי’ רס”ג, שורות מא-מה).

בשנת 1095 הצליח גם משה לברוח לארצות הנוצרים. הוא היה אז בן ארבעים בקירוב, נשוי ואב לילדים. את ילדיו נאלץ להותיר מאחור בגרנדה, ומאז ועד מותו נדד וגלה ממקום למקום, במחוזותיה הצפוניים של ספרד.

רב היה סבלו של המשורר בגלותו: הוא נזקק לחסדי נדיבים כדי להתקיים, אחיו התנכר לו, אף ילדיו התכחשו לו. הסביבה הנוצרית הייתה עוינת. במשך דורות רבים נהגו יהודי ספרד המוסלמית בהתנשאות כלפי קהילות היהודים בספרד הנוצרית. גאים בתרבותם המפותחת, התייחסו יהודי אנדלוסיה בבוז אל יושבי ארצות הנוצרים וראו בהם בורים, נבערים וגסי רוח. עתה מצא עצמו משה יורד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

את האנשים שביניהם חי כינה “עַם לַעֲגֵי שָׂפָה”, “עֲיָרִים בְּלִי מֶתֶג”, “פְּרָאִים”. בשיריו הוא מתרפק על שנותיו הטובות שלפני החורבן ומביע געגועים אל נופיה של גרנדה, אל הריה, אל מימיה ואל ריחותיה. עשרות השנים ב”גָּלוּת אֶדּוֹם” לא השכיחו ממנו את מולדתו. למרות ייסוריו, הגיע לזקנה מופלגת. הוא ראה במות שלושת אחיו ובת אחיו האהובה, שמע על מות רבים מידידיו שהיו פזורים במרחקים, ואף צאצאיו הקדימוהו במותם. הקינה והיגון הפכו סימני הכר גם בשירים שכתב בזקנתו.

כמה מקינותיו ומשירי הידידות שכתב משקפים את מציאות חייו הקשה. לצד הסוגות המקובלות בשירה הערבית והעברית כתב משה אבן עזרא גם שירים שהיסוד האוטוביוגראפי מהווה מרכיב מרכזי בהם. השירים האישיים שלו קרובים ברוחם לשירי התלונה. סוגת התלונה מוכרת, אמנם, בשירה הערבית לדורותיה, כמו גם בשירה העברית בספרד, אך שירי התלונה של רמב”ע נתייחדו כולם למקרי חייו. בשירתו האישית יש מבע אישי מפורש: קובלנות על נדודיו ועל זקנתו, זעם על ידידים שזנחוהו ועל בני משפחה שבגדו בו, געגועים עזים למולדתו, תחושות מבולבלות של זעם והתפארות ותנודות קיצוניות בין ייאוש לתקווה.

דומה שבשנותיו האחרונות השלים עם מצבו. ב”כִּתַּאבְּ אלמֻחַאצַ’רָה וַאלְמֻדַ’אכַּרָה” כתב: “ואני, אין אני מן התובעים עלבונם מן העולם ולא מן המטילים דופי במידות הללו של האדם, מפני שני טעמים. האחד, כי שתיתי מיד הזמן משתי כוסותיו, ונתנסיתי בשני פניו, ופגעו בי תהפוכותיו, ועברו עלי עלבונותיו ומסבותיו…והטעם השני – החסד שעשה ה’ עמדי, ואת עזרתו אבקש להודות לו על כך, ובחסדו אבקש מחסה מכפיות הטובה” (ספר העיונים, עמ’ 93, 95).

הוא מכה על “חטא” שירי השעשועים שכתב בנעוריו ומבקש מבורא עולם כי ימחל לו על עוונו: “ואשר לניבול-הפה ולליצנות היוצאים מן המעט הראוי-לתהילה אל הרב הראוי-לתָהֳלָה, רק מעט טפלתי בהם ולא הייתי להוט לכתבם, האלוהים! אלא אם היו טעות שטעיתי בתקופת הנעורים: כשירי האהבה וקצת מחבורי-השעשועים ושירי האזור, ועל כגון אלה אמר אחד הקדמונים שטפא דינקותא. ישלם ה’ טובה למי שנתגלגלו לידיו אבל התרחק מלהזכירם וטרח לגנזם. ואני מבקש מאת ה’ סליחה עליהם ושב אליו מהם. והנה נאמר: אין עברה קלה עם ההשארה ולא חמורה עם בקשת הכפרה. ונאמר: הַשָּׁב מן החטא כמי שאין לו חטא” (ספר העיונים, עמ’ 106).

ברוח זו של יראת שמים, ששלטה בו לעת זקנתו, כתב משה אבן עזרא רבים משירי הקודש שלו. המודעות לאפסות החיים ולימיו המדודים של האדם הייתה נושא מרכזי בשירים אלו. הוא חש נטיית לב מיוחדת לסוגת הסליחות ואף זכה לכינוי “הַסַּלָּח”. בספרו העיוני רמב”ע מתנגד לשירי קודש שאינם השתפכות הלב בתפילה ובתחנונים, אלא התעסקות בעניינים פילוסופיים מופשטים. לדעתו, על שירת הקודש להיות פשוטה ומובנת לכל אדם בצורותיה ובתכניה. כאלה הם שירי הקודש שלו. אפשר שיותר מכל משוררי ספרד נתן רמב”ע ביטוי נפשי לרגש הדתי של היהודי. איש מן המשוררים שקדמו לו, או שבאו אחריו, לא פיאר את מחזור התפילות היהודי במספר כה רב של סליחות כמשה אבן עזרא. הוא דיבר לליבותיהם של פשוטי העם, ושיריו שימשו אותם בבואם לשפוך את ליבם לפני אלוהיהם. המשורר, שהקפיד בשירי החול שלו על כל כלליה האסתטיים והפואטיים של תורת השיר, ידע לוותר בשירי הקודש שלו על הגינונים הווירטואוזיים ולתת ביטוי לתפילתם של ההמונים.

בנוסף לספרו על השירה העברית והערבית שאותו הזכרנו לעיל, חיבר רמב”ע גם את הספר “מַקַאלַה אלחַדִיקָה פִי מַעַאנִי אלמַגַ’אז וַאלְחַקִיקָה” (ספר הגן: בדבר הלשון המושאלת והאמיתית), או כפי שנודע בעברית, ערוגת הבושם. זהו ספר פילוסופי, שיש בו עיון ודיון עקרוני על מהות הלשון המושאלת ועל זיקתה ללשון הפשט, תוך עיסוק בביאור ההשאלות שבמקרא. הספר האקלקטי הזה מכיל שפע של מובאות מתחומים שונים של ספרות ערב ושל ספרות ישראל בשירה ובפרוזה. הוא נכתב בסגנון ספרי ה”אַדַבְּ” הערביים, ששילבו ענפים שונים של מדע ויצירה כדי להקנות השכלה וידע רחבים לקוראיהם.

רמב”ע נפטר בניכר בין שנת 1135 לשנת 1140, ויהודה הלוי קונן עליו : “עֲטֶרֶת גֵּאוּת סְפָרַד, אֵיךְ מֵרַאֲשׁוֹתָיו יָרַד…אַיֵּה אֶשְׁכּוֹל כֹּפֶר, אַיֵּה חָכָם וְסוֹפֵר וְנוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר…נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל וְהוֹד הָאֲרָצוֹת הָאֵל…גְּבִיר הָעַם וּבְחִירוֹ. אָכֵן בַּעֲווֹן דּוֹרוֹ סָתַם אֵל אֶת אוֹרוֹ…”