אני יחיד רבים

אני יחיד רבים | הקדמה

פסיכואנליזה, המתעקשת לראות את הנפש כפועלת מתוך מורכבות (של עבר־הווה־עתיד, של מודע־לא־מודע, של אני־אחר), עשויה להזמין סוגים שונים של כתיבה. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז חדירת הפוסט־ מודרנה לתוככי הפסיכואנליזה, ניזונה כתיבה זו מיצירתיות שיש בה משחקיות מרחיבה.

הספר “אני יחיד רבים” מבקש להביא מידה של סדר לטיפול הנפשי. אין הוא קורא תיגר על המשחקיות המאפיינת את התיאוריה הפסיכואנליטית העכשווית, אלא מנסה להציגה באופן שיטתי יותר. אף שהוא מקבל את הטענה ש”הכול משפיע”, הספר מתיימר לומר דבר מה על האופן שבו השפעה זו מתרחשת.

המאמץ בספר להבחין בין ממדי הנפש, בין המטופל למטפל, בין הפרט לחברה, בין חדר הטיפול למתרחש מחוץ לו, עלול לעורר ביקורת (“אבל הכול משפיע!”). למרות זאת, ומתוך הנחה שכל מורכבות חייבת להיפרם מנקודה כלשהי, מהלך המחשבה ב”אני יחיד רבים” מבקש לנוע בתנועות ברורות, העונות לקריאה “הכול משפיע” בקריאה מצמצמת: “נכון, הכול משפיע, אבל להשפעות השונות יש סדר וחוקיות”. ה הספר בוחן את הנפש בפרספקטיבה תלת־ממדית: מרחב, תוכן וסדר. בספר שישה פרקים: פרק מבואי (פרק 1), תיאורטי (פרק 2), טכני (פרק 3), קליני (פרק 4), פרק של הדגמה (פרק 5) ואפילוג (פרק 6). בפרקים השונים נעשית הבחנה חוזרת ונשנית בין ממדי הנפש: המרחב (ה”מקום” בו מתרחשות החוויות), התוכן (העצמי־ים המרובים) והסדר (מערכת היחסים שבין העצמי־ים המרובים).

ממדי המרחב, התוכן והסדר נוכחים כאילו היו ממדים שונים, הפועלים זה בצד זה. הצגה סכמטית זו עושה עוול עם מורכבות הנפש. במקומות רבים ישאל את עצמו הקורא: האם זהו סדר? תוכן? או מרחב? ואף על פי כן, בחרתי להציב את הממדים הללו כאילו היו מופרדים זה מזה במטרה להציג תמונה פשוטה, אשר אותה ניתן יהיה לשכלל בהדרגה.

אין זה מפתיע שפרויקט המבקש להכניס סדר בתמונה מורכבת מנסח את עצמו באופן מסודר יתר על המידה. יש שיטענו שחסר בספר מרכיב של אי־הסדר, של “בלגן”, של אי־נוחות. אכן.

יש לראות בכך ריאקציה לכתיבה המעורפלת והנתונה לפרשנויות הנפוצה כל כך במקומותינו. “אני יחיד רבים” מבקש להדגיש את הארגון; היות וכל סדר מוליד מתוכו אי־סדר, גם את הסדר שמבקש ספר זה לעשות ניתן יהיה לשוב ולפרום. כל קורא מוזמן לעשות זאת בדרכו.

בספר מופיעות דוגמאות קליניות רבות. תיאורי המקרים מוסווים, אבל האמת הפסיכולוגית שלהם נשמרת. הם מתפרסמים באישורם של המטופלים, ולאחר שעברו עיבוד וניתוח.

התיאורים השונים, אם הקצרים ואם הארוכים והרחבים יותר, הם דידקטיים: הם מבקשים להאיר צד אחד, נקודה אחת, והם חסרים מורכבות, ויכוח, קונפליקט או זמניות עד כדי כך שהם עלולים להיקרא כמטיפים לדבר מה. שוב, יש לראות זאת כחלק ממחויבותו של הספר לאמירות ברורות המבקשות שיתנגחו עמן.

“אני יחיד רבים” מחויב בתוכנו למאמץ המרכזי בשדה חקר האדם בתקופתנו, למצוא את האובייקטיבי שבסובייקטיבי, לאתר את החוקיות שיש בריבוי ההקשרי המאפיין את זמננו. בצדו הטכני, מחויב הספר לכתיבה מצמצמת. הוא נמנע מלהחדיר מונחים חדשים (ומצמצם את השימוש במונחים קיימים), מתרחק מרעיונות שנדמים לאדם ה”רגיל” בלתי סבירים, ומסתלק מאמירות שחסרות משמעות טיפולית.

מחויבות זו, למינימליזם מושגי, לאינטואיטיביות ולפרקטיות, טומנת בחובה הבטחה: הקורא, שיותיר עצמו במסגרת הרעיונית של הספר, יוכל לאתגר, ואולי אף לחשוב מחדש, על המוכר לו.