הסופים

פתח דבר | שרה סבירי*

האנתולוגיה המוגשת כאן לקורא העברי מבקשת להציג אוסף רחב של מובאות מהספרות המיסטית באסלאם, הלא היא הספרות הסופית. ראשיתה של ספרות זו בשלהי המאה ה-8, והיא ממשיכה להיכתב גם בימינו אלה. במשך אלף ומאתיים שנה אלה הועלה על הכתב, על-ידי תלמידים ועורכים, מספר עצום של חיבורים. הם התחברו בתקופות שונות, במקומות ששונים ובשפות שונות, בעיקר בערבית ובפרסית, בטורקית ובאורדו. מלאכת האיסוף הספרותי של החומרים הסופיים החלה בשלהי המאה ה-10. היא נעשתה בידי עורכים שבעצמם היו סופים. כמעט בבת-אחת צצו ברחבי העולם המוסלמי אסופות סופיות, שבהן כינסו העורכים מסורות על חסידים ומורים קדומים ובני הזמן: את אמירותיהם, הליכותיהם, חלומותיהם, סיפורי מעשיהם המופלאים, ההנחיות שהשאירו אחריהם, תשובות לשאלות שנשאלו, התכתבויותיהם זה עם זה, בתי שיר שחיברו לעת מצוא או כדי להביא מזור לנפשותיהם הדואבות, התובנות שלהם, פרשנות הקוראן שלהם, הלשון המיוחדת שפיתחו כדי לתת ביטוי להגיגיהם המעודנים ולהתנסויותיהם בעניינם שלא מן העולם הזה.

בעריכת האנתולוגיה העברית ראיתי לנגד עיניי, בקווים כלליים, את המתכונת המבנית שנוצקה באסופות סופיות רבות, שבין החומר הנאסף ממוין בפרקים, או “ספרים”, על-פי נושאים רחבים, ופרקים אלה מתחלקים לפרקי משנה, או ל”שערים”. על-פי מתכונת זו ערכתי את החומר המכונס כאן בחטיבות לפי נושאים כלליים, וכל חטיבה חילקתי לכמה שערים המציגים עניינים מיוחדים. את התבנית נטלתי, אך החלוקה עצמה ובחירת החומר הן שלי. החלוקה לחטיבות אפשרה לי להציב את היסודות שעליהם מושתת, על-פי הבנתי, בניינה של הדרך הסופית.

חילקתי את החומר לשש חטיבות: התפיסה העצמית של הסופים באשר לדרכם, שמם, ייחודם ומקומם באומה המוסלמית; היחסים הבין-אישיים בתוך החבורה הסופית; הדרך המיסטית והתחנות והחוויות שבה; פרקטיקות סופיות; המערכת הפסיכולוגית המניעה את ההתקדמות בדרך המיסטית; ולבסוף, הידיעה המיסטית. בחלוקה לחטיבות ובלוקה הפנימית לשערים אין מוקדם ומאוחר, והקוראים יוכלו למצוא את דרכם על-פי העדפותיהם בנתיבי הנושאים הכלליים האלה. החטיבות מייצגות יסודות, והשערים שבהן מציעים התבוננות ממוקדת יותר, דרך השיח הסופי עצמו, בקווי המתאר המעודנים והאינדיבידואליים של הבניין המפואר הזה. על-מנת להקל על הגישה לחומר הקדמתי לכל שער מבוא קצר. סדר המובאות בתוך הפרקים אינו כרונולוגי, אלא נעשה על-פי שיקולים ספרותיים, ולפעמים על-מנת להעמיד אלה לצד אלה דעות והתייחסויות שונות זו מזו. בסוף האנתולוגיה ימצאו הקוראים נספח שמות מפורט של האישים הנזכרים במובאות השונות; בכל ערך ניתן תיאור קצר הממקם את הדמויות בזמן ובמקום.

במבנה הכללי שימשו לי האסופות הקלאסיות מופת, אבל בבחירת הנושאים והחומרים הונחיתי על-פי שיקולים מקצועיים וספרותיים, פרי עיסוק ועניין של שנים רבות בתולדותיה, במורכבותה ובחיוניותה של הדרך הסופית. אין כאן תרגום או שיחזור של אסופה מסוימת, אלא קובץ עצמאי, השואב את חומריו מאסופות רבות ומחיבורים שונים, הנפרשים על-פני מאות שנים: החל במאה התשיעית ועד ימינו אלה.

רוב החומר שכונס כאן תורגם מערבית ומיעוטו מפרסית. בהעתקה משפה לשפה ביקשתי לשמור, עד כמה שיכולתי, על הרבדים הסגנוניים ועל הלשון המיוחדת של הטקסט הסופי, תוך מאמץ שלא לוותר על הדרישות הסגנוניות, התחביריות והצורניות של הלשון העברית. עם זאת, השתדלתי שלא לכפות את האידיומטיקה הלשונית והסגנונית של העברית על הטקסט הסופי. הטקסט הסופי מבקש לתת ביטוי לתחושות עזות, לחוויות מסעירות, לגילויים על-חושיים ולתובנות מטאפיסיות ברב-שיח המתקיים בין האדם לבין עצמו, בינו לבין חבריו לדרך, בינו לבין מוריו, בינו לבין תלמידיו, בינו לבין המסורת המוסלמית, בינו לבין בני הדורות שקדמו לו ואלה שאחריו, בינו לבין אלוהיו – ולפעמים, במקהלה רבת-קולות, בין משתתפים רבים בה-בעת. העתקתו של ריבוד זה מלשון ללשון וממסורת אחת למשנה היא האתגר הראשון שעמד למולי.

הספרות הסופית פיתחה לקסיקון מיוחד של מונחים וביטויים, שאינם מובנים מאליהם גם לבקיאים בלשון הערבית. אלה מקשים על הבנת הנקרא מלכתחילה. ברוב האסופות הסופיות מקדישים המחברים פרקים מיוחדים להצגת ערכי הלקסיקון הזה ולדיון בהם. מצויים גם חיבורים מיוחדים, מעין כלי עזר מילונאיים, מרביתם בערבית, שנועדו לסייע לקוראי הטקסט הסופי לפענח את צפניו. תרגום המונחים והביטויים המיוחדים האלה הציב גם הוא אתגר מיוחד. בדרך כלל ניסיתי להימנע מלבקע את לכידותו של הדיבור הסופי ומלפרשו בדרך הפוגעת בייחודיותו ובעמימותו המקורית; ככלות הכל, הסופים טוענים במפורש כי אמירותיהם הם על דרך הרמז ולא על דרך הפשט. אך כדי שהרמז לא יהפוך לחידה, הוספתי הסברים והארות בהערות שוליים. בהערות ביקשתי גם להנהיר את ההקשרים שבין האמירה או האנקדוטה לבין הרבדים המסורתיים המצויים באופקיה – הקשרים שאינם תמיד מובנים מאליהם. השתמשתי בהערות כדי לאפשר את העברתו של הטקסט הסופי באופן בהיר במידת האפשר, מתוך ניסיון שלא לשנות את קווי המתאר המיוחדים למקור, ומבלי לטשטש את השתייכותם הדתית-קיבוצית ואת נאמנותם של כותביו למסורת האסלאם. נמנעתי אפוא מ”עיבוד” המדגיש את הפן האוניברסלי, האינדיבידואלי או הפואטי-רומנטי של הטקסט הסופי על חשבון הפן האסלאמי שלו. בנוסף, כדי להקל על הקוראים ומתוך רצון לשמור על רצף ואחידות, הצעתי לעיתים תרגום שאינו מילולי.

אני מקווה שהאנתולוגיה תשמש הן קוראים המבקשים לטעום, באופן אוטנטי ככל האפשר, מטעמה של החוויה הסופית המיסטית; הן חוקרים ותלמידים של שיטות דתיות ומיסטיות אחרות, שעד כה עמד לרשותם מבחר מצומצם מדי או ייחודי מדי של טקסטים סופיים בתרגומים לשפות אירופיות, ועוד מועט מזה בעברית; והן חוקרים ותלמידים של דת האסלאם וספרותה, אשר על אף בקיאותם בערבית או בפרסית ובספרות האסלאם, נותרה הספרות הסופית בדרך כלל זרה להם ומסוגרת בתוך עצמה. כדי להקל על העיון במקורות עצמם, סימנתי בראש כל מובאה את המקור שממנו היא לקוחה. בסוף האנתולוגיה ימצאו המעוניינים רשימה של המקורות על-פי הקיצורים הביבליוגרפיים שבהם השתמשתי.

באנתולוגיה עברית זו מכונסות למעלה מחמש מאות מובאות מתוך כשמונים חיבורים שנתחברו על-ידי כחמישים מחברים שונים. אף כי זוהי פריסה רחבה למדי, הרי אין כאן אלא טעימה על קצה המזלג מהמבחר העצום הגנוז בספרות הסופית. תקוותי היא, כי טעימה זו תעורר בקוראים את התיאבון לכרה הספרותית העשירה ורבת-הטעמים המזומנת למי שנכנס, ולו כאורח, לנתיבותיה של הדרך הסופית.

מבוא | א. מהי סופיות?

הסופים נקראים סופים בשל שאריות של נפש שנותרה בהם;
אלמלא כן, לא היה דבק בהם שם כלל. (א-שבלי)

במאמר חלוצי, שכתב במפנה המאה העשרים, ביקש החוקר הבריטי ר”א ניקולסון להשיב על השאלה: מהי המיסטיקה המוסלמית הידועה בשם סופיות? לשם כך פנה אל ההגדרות שמצא בספרות הסופית עצמה, וכינס כמאה אמירות המבקשות לתת ביטוי למהותה של הסופיות ולהציג את מי שמתכנים סופים.

ניקולסון קיווה שאם יארגן את כל האמירות האלה בסדר כרונולוגי, יוכל ללמוד משהו על ההתפתחות ההיסטורית של הסופיות. לאכזבתו מצא, כי האמירות הקצרות שאסף הציגו אמנם פנים שונות, נקודות מבט ייחודיות או אפילו (כלשונו) הלכי רוח חולפים, שמתוכם הציצו התווים המאפיינים את המיסטיקה המוסלמית – אך תמונה שלמה של התפתחותה ההיסטורית השיטתית לא היתה בהם.

ככל חוקר, המבקש למצוא הגדרה לדבר-מה הגדול מסכום חלקיו, משול חוקר הסופיות לאותם עיוורים שהגיעו לגם החיות וביקשו לדעת מהו פיל. כל אחד מהם מישש את הפיל ומצא שהוא כזה או כזה, בהתאם לחלק שבו נגע ועל-פי האסוציאציות שהעלה חוש המישוש בדמיונו. ג’לאל א-דין רומי, בחיבורו הפואטי הגדול מת’נוי (ספר שלישי, שורות 1269-1259), מביא את גירסתו לסיפור העתיק הזה כדי לתאר הן את אזלת ידו של המתבונן להכיל את מושא ההתבוננות שלו במלואו, והן את היכולת החלקית והיחסית בלבד של כלי ההכרה להמשיג או לדמות אותו. שהרי גם אם יחברו העיוורים את כל הפרטים המקוטעים שהעלו – האם יתחוור להם באמת מהו פיל? להכיר את מושא ההתבוננות מבחוץ, אין פירושו לדעת אותו מבפנים, מתוך עצמו.

בבואנו בשעריה של הסופיות – שיטה מיסטית מסועפת ורבת-פנים שהתפתחה בחיק האסלאם – מן הראוי להצטייד בתובנות העולות מהמשל הזה. ראשית יש צורך באורך רוח: ההיכרות עם הסופיות, שהיא מושא ההתבוננות שלנו כאן, נעשית בהדרגה, טיפין-טיפין, בהיחשפות איטית וממושכת לחומרים הספרותיים השונים והמגוונים שלה, המאורגנים כאן בחטיבות ובשערים, ובניסיון להתבונן בהם דרך עיני אומריהם מזוויות ומכיוונים שונים. שנית, יש צורך בענווה: גם אם תצטייר בעינינו תמונה מקיפה ומרובת פרטים על הסופיות ואנשיה, עדיין נהיה כתיירים עוברי אורח המקיפים את חומותיה סביב-סביב – ולא כמי שמכירים אותה מתוך עצמה, מתוך התנסות של ממש באורחותיה ובטיבה.

מסענו הוא אפוא מסע ספרותי. במסע ספרותי זה מורי הדרך שלנו הם המחברים הסופים עצמם, החל בקדומים שבהם, בני המאות השמינית-תשיעית, וכלה בבני ימינו. מחיבוריהם ומהאמירות המשוקעות בהם משתקפת הסופיות כדרך חיים שגיבוריה נעים בין שני צירים עיקריים: הציר המיסטי החווייתי, המחבר תחתונים לעליונים והמקרב את מבקשי האל א העולם האלוהי דרך התנסויות חווייתיות; והציר הדתי-אתי המעוגן בקוראן ובהלכה המוסלמית והרואה במוחמד, אחרון הנביאים השליחים, ובאורחות חייו מופת של “אדם שלם”. שני הצירים האלה משקפים גם שני מימדים קוטביים המשלימים זה את זה, שנוכחותם שורה כמעט על כל טקסט סופי: המימד האוניברסלי והמימד הפרטיקולרי, ואפשר גם לומר: המימד האישי והמימד הקיבוצי – השניים שלובים זה בזה, ולכל אחד מהם נוכחות חזקה בחומרים הספרותיים שלפנינו.

הנפשות הפועלות שהספרות הסופית מציגה לפנינו הן בני אדם כואבים, מתייסרים, נישאים על גלים של חוויות נפשיות סוערות שאינן מותנות בזמן או במקום; הם נלחמים ביצריהם, במאווייהם, בתשוקותיהם; הם חולמים ואוהבים, ושיחם, המספר על ערגה ללא גבול, וידויי ואישי. אך דרכם של הסופים מותווית לא רק על-ידי התנסויותיהם האישיות והמאמצים שהם משקיעים בעבודה הפנימית המיוחדת להם, אלא גם על-ידי הוראותיה של המסורת הדתית שעל ברכיה גדלו, ומפי דמויות המופת שלה הם חיים – לפעמים תוך כדי התמודדות עם הפרשנויות הממוסדות של ערכי המסורת הזאת.

באנתולוגיה המוגשת לקהל בן-ימינו גדול הפיתוי להעדיף את המימד האוניברסלי-אישי, המדבר ישירות מלב אל לב, שאין בו אותן מחיצות מעכבות ומכבידות הנובעות מהבדלים של זמן וחברה והאופייניות לטקסטים דידקטיים ששורשם בתרבות דתית פרטיקולרית; אבל באנתולוגיה זו ביקשתי לתת ביטוי נאמן עד כמה שיכולתי, למיסטיקה המוסלמית כפי שהיא משתקפת מבעד לאספקלריות של עורכי האסופות הסופיות. בחרתי להציג לפני הקורא העברי את החומרים הספרותיים כפי שמצאתים בספרות הסופית, מבלי להעדיף ביודעין בחינה אחת על פני חברתה.

ייתכן שבבחירה זו יש משום הכבדה על הקורא או הקוראת, שכל מבוקשם להציץ אל עולמם הפנימי של המיסטיקנים הסופים, להתבשם מניחוח הגילויים המיסטיים כשלעצמם או להיכוות באש הגעגועים לאהוב האלוהי. לאלה שזה מבוקשם אומר שמעצם טיבה אין אנתולוגיה מחייבת קריאה רציפה ושיטתית במחר הנפרש בה, אלא היא משמינה את הקוראים להציץ ולטעום מכאן ומכאן. טעימה (ד’וק), על-פי הסופים, היא ליבת החוויה – החוויה הרגשית, האמנותית, המיסטית. כל טעימה היא אישית וחד-פעמית, ואני מאמינה כי מובאות רבות באנתולוגיה יימצאו ערבות לחך. באשר לי, השנים הרבות שביליתי במחיצת הספרות הזאת לימדו אותי להוקיר את שאיפתם של הסופים לשלב את חיי הלב שלהם, המלאים יופי, ערגה וחלום, בדרישות היומיומיות של החיים במחיצת אחרים ואחים לדת ולחבורה. למי שמבקש להציץ אל עולמם של הסופים כפי שהם עצמם חווים וחיים אותו – בהקשריו הדתיים, האתיים והחברתיים – בקשתי להעביר גם את הפן הזה.

מבוא | ב. האסופות הסופיות

במשך כאלף ומאתיים שנות קיומה יצרה המיסטיקה המוסלמית הידועה בשם סופיות ספרות עשירה ורבגונית עד מאוד: איגרות בנושאים שונים, חיבורים אוטוביוגרפיים, יומנים המתעדים התנסויות מיסטיות, מילונים ביוגרפיים, לקסיקונים, חיבורים בשבחי מורים מופלאים, פרשנות קוראן, שירה לירית ואפית, צוואות, דיונים פילוסופיים-מיסטיים ועוד כהנה וכהנה. בתוך העושר הרב הזה בולט מקומה של סוגה ספרותית מיוחדת: האסופות הסופיות, שלתוכן נאספו חומרים ספרותיים מגוונים. בתוך הסוגה הזאת ניתן להבחין בין שני טיפוסים עיקריים: מזה אסופות שהחומרים הספרותיים מאורגנים בהן על-פי עניינים ונושאים, ומזה הגיוגרפיות (קורות חיי חסידים וקדושים) שארגונן הוא אמנם כרונולוגי, כלומר על-פי אישים ותקופות, אך גם בהן מכנסים העורכים מסורות, אמירות ובתי שיר בנושאים שונים הנוגעים לדרך המיסטית. באנתולוגיה הזאת בחרתי לשקף את השיטה הנושאית, ובהתאם לכך מכונסים כאן החומרים הספרותיים בחטיבות ובשערים. את הפרטים הביוגרפיים והכרונולוגיים יוכלו הקוראים להשלים בעזרת נספח השמות המובא בסוף האנתולוגיה.

איסוף החומרים הסופיים החל בשלהי המאה העשירית: כמעט בבת-אחת, ובמקביל, צצו ברחבי העולם המוסלמי אסופות סופיות שונות, שבהן כינסו עורכיהן את המסורות שהגיעו לידיהם. עורכי האסופות הראשונות האלה, שמאסופותיהם הבאנו באנתולוגיה זו, היו בעצמם סופים. האסופות שערכו משקפות את המסורות והשיטות, אשר עליהן התחנכו במרכזים שונים ובהנחייתם של מורים שונים. מבחינה זו אין דומות האסופות הסופיות לאסופות ספרותיות אחרות, שהופיעו ברחבי האסלאם בימי הביניים. בעוד הסוגה הספרותית הלקטנית, הידועה בתולדות הספרות הערבית כאדב, תכליתה לענג את הקורא ולבדרו או להרחיב את ידיעותיו ואת השכלתו הכללית – בעיקר על-מנת להכשירו לתפקידים אדמיניסטרטיביים או פוליטיים – מבקשות האסופות הסופיות למלא משימות שאין להן ולא כלום עם השכלה כללית או עם עינוג.

מטרתן היא להצביע על ייחודם של הסופים כנושאי הידע האלוהי הנסתר, שנמסר או מתגלה בכל דור ליחידי סגולה, ובכך להציב את הסופי בעידן שלאחר חתימת הנבואה במעמד המיוחד של יורשי הנביאים. כמו-כן מבקשים עורכי האסופות להציג את הסופיות כדרך חיים אתית, המעוגנת בקוראן, במסורות מהימנות מפי הנביא מוחמד ואודותיו ובהלכה המוסלמית; להציע לתלמידים ולמחפשי דרך הנחיה והדרכה מעשית במאמציהם לתיקון נפשותיהם ולמירוק פנימיותם; להעלות על הכתב מסורות ודברי חוכמה, אשר הורו המורים לתלמידיהם בדורות הקודמים, לבל יאבדו; לכנס אמירות של חוכמה נשגבה לשם הגות והתבוננות בקרב חוגי התלמידים, בין במושבי היחד שלהם ובין בהתבודדויותיהם; להפיץ את האתוס הסופי המשותף – ועם זאת לתת ביטוי לכיוונים ולחוגים המקומיים שאליהם השתייכו העורכים; להראות שהדרכים לחיפוש האל – הגם שתכליתן אחת – רבות ושונות הן זו מזו.

מההקדמות של עורכי האסופות ניתן להבין כי מניע נוסף – ומבחינתם אולי העיקרי – לחיבורן היה הרצון להפיח חיים בתנועה, שכבר ניכרו בה עקבות של עייפות, דשדוש במקום ואפילו דעיכה; שכן בניגוד לידע הנקנה בקבלה מסורתית או מושג מתוך עיון שכלי, הידע המיסטי הנחוה חייב, לדעת המורים הסופית, להתחדש כל העת על-מנת לשמור על חיוניותו ותוקפו. ידועה אמירתו הבוטה של אל-ג’ניד, בן המאה התשיעית: “את הסופיות לא קיבלנו בדרך של ‘נאמר’ או ‘הוא אמר’ ” – כלומר, על-ידי קבלה במסורת – “אלא בדרך של רעב, עזיבת העולם הזה, שבירת הרגלים והתרחקות ממה שמתנאים בו” – כלומר, על-ידי פרקטיקות ואימונים המביאים להתנסויות ישירות. ועל השיח’ אבו מדין, בן המאה השתים-עשרה, מספרים, כי כשציטטו לפניו תלמידיו אמירה של בן הדורות הקודמים, היה אומר” “אל תאכילו אותנו נתחי בשר מיובש; הבו לנו בשר טרי. ” המחבר, המביא אמירה זו משמו של אבו מדין, מוסיף: “רצה לומר, השמיעו לנו דברים אשר ירדו על ליבותיכם [היישר] מנוכחות האל, יתעלה, כי זהו הידע המועיל, המגלה לנו את שאיננו יודעים.”

קשה לקבוע מתי בדיוק התחילה הפעילות המיסטית האינטנסיבית אשר האסופות נותנות לה ביטוי; מה השם שבו נתכנו חסידיה; והאם היתה כאן תנועה אחת או כמה תנועות, שפעלו במקביל במרכזים שונים ברחבי העולם המוסלמי. עשרות רבות של שנים קודם שנאספו הדברים והועלו על הכתב כבר היו חוגי תלמידים ומורים ברחבי העולם המוסלמי עסוקים בעיצובה ובגיבושה של דרך חיים מיוחדת, שתכליתה השתלמות אישית לשם השגת העולמות האלוהיים. הכינוי “סופי”, דהיינו מי שלובש צמר (סוף), שלימים הפך לשם המקובל להולכים בדרך המיסטית, דבק, כנראה, בתחילה באנשים או בזרמים בעלי נטיות סגפניות ולאו דווקא מיסטיות: אולי בקבוצות או ביחידים שבדבקותם באל וברצונם לפרוש מענייני העולם הזה סיגלו לעצמם את מנהגי הנזירים שפגשו (הנזירים שפגשו המוסלמים היו בדרך כלל נוצרים, אך הם נתקלו גם בנזירים בודהיסטים או הינדים); ואולי היו אלה אנשים או קבוצות שבלבוש הצמר הגס שעטו ביקשו להביע מחאה דתית, חברתית או פוליטית נגד חיי המותרות של שועי האסלאם. בשלב כלשהו, כנראה בבגדאד של המאה התשיעית, אומץ שם זה על-ידי בני החבורות המיסטיות – בעיקר אלה שהתרכזו מסביב לאל-ג’ניד, המורה הבולט ביותר בבגדאד בתקופה זו(מת 910). במאה העשירית הרחיב הכינוי את תפוצתו ודבק גם במיסטיקנים שהשתייכו למרכזים אחרים; בסופו של התהליך, ובעידודן של האסופות, הפך הכינוי “סופי” לשם כולל למיסטיקנים בני האסלאם, וכך נשאר עד היום.

האסופות הסופיות שימשו אכסניה למסורות ממקורות רבים וממרכזים שונים. אחד העקרונות שהנחו את עורכיהן בבחירת החומרים שכינסו היה הרצון להציג את הסופיות כתנועה רבגונית ורבת-פנים, הרואה בריבוי של שיטות והיבטים – ואפילו בהצגת נקודות מבט מנוגדות זו לזו – עיקרון דינמי הכרחי המונע נוקשות דוגמטית. עקרון השונות והדינמיות. המאפשר ריבוי עמדות בתוך אקלים של סובלנות, הוא שגרם לכך שבאסופות הסופיות נעדר, בדרך כלל, הקו הפולמוסי-מיליטנטי האופייני לוויכוחים התיאולוגיים והכיתתיים באסלים. בעימותים שהספרות הסופית מתעדת נוטים המתעמתים לנקוט נימה אירונית, ולא פולמוסית. בבחירת החומר לאנתולוגיה עברית זו אימצתי גם אני את עקרון הריבוי והשונות, ובפרקים השונים ימצאו הקוראים אלה לצד אלה אמירות ואנקדוטות המציגות ריבוי של אפשרויות והבנות לגבי העניינים הנידונים.

* הערה: בפתח הדבר הושמט הסעיף הדן בתעתיק, כמו כן הושמטו בפתח הדבר ובמבוא ההערות, מראי המקום, והניקוד עבור שמות ומושגים.