הצוענים

מתוך הספר:
הקדמת המחברת, פתח דבר
ובהמשך הפרק הראשון

הקדמה אישית 
לראשונה בחיי ראיתי צועני בילדותי בחיפה. בשבתות בבוקר היה מופיע בשכונת מגורינו בהדר הכרמל גבר שחום עור שהוביל עימו קוף ועז. הקוף ריקד ופיזז וביצע תעלולים שונים. העז עמדה על קובייה קטנה; בכל פעם הוסיף האיש קובייה, והעז היתה צריכה לעלות על הקובייה שנוספה, עד שהקוביות יצרו עמוד גבוה והעז ניצבה בראשו. לאחר מכן עבר האיש בקהל עם טמבור ואנו הטלנו לתוכו את פרוטותינו.

לא הרהרתי אז במופלא – בן איזה עם או קבוצה אֶתְנית היה האיש – כשם שלא הייתי מודעת לייסורים שבעלי החיים המסכנים סבלו בלי ספק עד שאולפו לבצע את המופע. רק לימים נודע לי שככל הנראה האיש היה צועני. מאז ועד שנת 1965 הכרתי רק צוענים “ספרותיים” – אלה הרי מופיעים לא מעט בספרות האירופית. כמו קוראים וקוראות צעירים רבים אחרים, אף אני נטיתי לרומנטיזציה. בדמיוני הצטיירו הגברים הצוענים כגבוהים, שחומי־עור ויפי־תואר, חזקים וגאים, והנשים – אף הן שחומות־עור, יפות וגאות, ומקסימות במיוחד כשהן יוצאות במחול.

ב־1965, בתקופת שהותנו בפאריז, החל בעלי דוד להתעניין בצוענים. הוא קרא כמה ספרים על הצוענים, בעיקר במאות 19-20. ברבים מהם נזכר מַתֵיאוֹ מַקְסימוֹף בתור הסופר הצועני היחיד במערב אירופה, איש שבמאי קולנוע נוהגים להיוועץ בו לגבי קטעים בסרטיהם שבהם מופיעים צוענים. באחד הספרים היה אף צילום של מַתֵיאוֹ, ישוב ליד שולחן שעליו מספר לא מבוטל של בקבוקי אלכוהול ריקים, ובידו כוס משקה נוספת. כיצד הצליח דוד להתקשר עם מַתֵיאוֹ איני זוכרת. מכל מקום, מאז יצר עימו קשר היינו נפגשים איתו ועם אישתו טִיטָה לעיתים מזומנות במהלך השנתיים שנותרו עד שובנו ארצה.

כאשר הכרנו את מתיאו, הוא כבר לא כתב סיפורים ונובלות על אודות הצוענים, ואף לא שתה עוד, שכן בינתיים הפך לדרשן אֶוַונְגֶלִיסטי. אנתרוֹפּוֹלוֹגים וסוֹציוֹלוֹגים נוטים להסביר את מעברן של קבוצות לדת חדשה כתגובה למשבר זה או אחר. מתיאו סיפר רק כיצד הוא עצמו הפך למאמין: הוא נקלע לעצרת תפילה אֶוַונְגֶלִיסטית שבה רוב הנוכחים היו צרפתים. היתה ביניהם קבוצה קטנה של צוענים ועימם ילדה חולה. כל הנוכחים, צרפתים וצוענים כאחד, התפללו להבראתה. היה זה מראה בלתי רגיל: “צרפתים מתפללים בדבקות לשלומה של צוענייה קטנה”, אמר מתיאו. “כך הצטרפתי אליהם”.

הופעתו של מתיאו היתה מאכזבת. לא היה זה הצועני שראיתי בדמיוני. הוא היה קטן־קומה, שמנמן, מקריח וממושקף. לבושו היה פַּתֵטי: חליפה שראתה ימים טובים יותר ועניבה מהוהה. אישתו, טִיטָה, היתה בת למשפחה פרוטסטנטית מהמעמד הבינוני בז’נבה. היא היתה יפהפייה עדינה, כחולת־עין ושחורת־שיער, והזכירה לנו את השחקנית ויוויאן לי. היא הלכה אחרי הצועני חסר ההוד וההדר, העני והאביון, המבוגר ממנה בלמעלה מעשרים שנה, אחרי שקראה קטעים מסיפוריו שהופיעו בכתבי־עת. רק משהחלה לערוך את כתביו הם החלו לצאת לאור כספרים. הוריה ניתקו כל קשר איתה והדירו אותה מהירושה. היא הרוויחה את לחמה בעבודה קשה, כגַהֶצֶת במכבסה, ועשתה זאת ללא תלונה. היא הצטערה רק על כך שחדל לכתוב. הנה כי כן, המציאות יכולה להיות רומנטית מן הבדיון.

מתיאו עצמו סיפר לנו שרק בגיל שש־עשרה למד קרוא וכתוב. ומעשה שהיה כך היה: הוא נקלע לקטטה, ומאחר שהוא היה צועני ואלה שאיתם החליף מהלומות היו צרפתים, נשלח לכלא בלי הרבה חקירה ודרישה. בהיותו חסר פרוטה מינו לו עורך־דין מטעם המדינה, ועורך־הדין, שהתעניין בגורלו של הנער הצועני, לימד אותו קרוא וכתוב. לימים החל מתיאו לחבר סיפורים.

יום אחד הזמינו אותנו טיטה ומתיאו לארוחה צוענית בביתם ביום ראשון. כששאלנו מהי ארוחה צוענית, הוסבר לנו שזו ארוחה המורכבת מבשר קיפודים. בלב כבד קיבלנו את ההזמנה. בדרך לביתם – מיבנה קטן מלבֵנים ואסבסט – ניסינו למצוא תחבולה איך להינצל מאכילת בשר הקיפוד בלי להעליב את מארחינו, אך שום רעיון מוצלח לא עלה בדעתנו. אך לא פסו ניסים מני ארץ. כשהגענו, טיטה התנצלה ואמרה בצער אמיתי שרק בבוקרו של אותו יום התברר לה כי בלון הגז היחיד שלה התרוקן, ועל־כן לא תוכל להכין לנו אלא חביתה על הכיריים של שכנתה.

באותה שנה השתתפתי בסמינר בסוֹרבּוֹן על העוני בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, בהנחיית פרופסור מישל מוֹלָה. בין המרצים השונים שהוזמנו להרצות בסמינר היה גם פרנסואה דֶה ווֹ דֶה פוֹלֶטְיֶיה, אַרְכִיבָר במקצועו, שחיבר ספר על תולדות הצוענים בצרפת על בסיס חומר ארכיוני. לימים פירסם כמה מאמרים בנושא זה וכן ספר כללי על אודות הצוענים במערב אירופה. והנה הגיע אף הוא לארוחת הקיפודים אצל טיטה ומתיאו, מצויד במצלמה מרשימה. התברר שהוא נמצא זה כבר בקשרי ידידות עם מתיאו. אם רָווח גם לו כששמע שנאכל רק חביתה, איני יודעת. הוא היה אריסטוקרט, צרפתי מן הדור הישן, גבה־קומה ורזה כמו עץ עתיק־יומין. הוא צילם את כולנו, ומתיאו אמר לו בפשטות: “כשתחלוף מן העולם תוריש לי אותה [את המצלמה], נכון?” האריסטוקרט הצרפתי הקשיש לא הזדעזע מהשאלה והשיב: “נכון”.

באותם ימים הייתי שקועה בעבודת המחקר שלי לדוקטורט שנושאו היה: תיאוריה פוליטית בימי שרל ה־5. לא תיארתי לעצמי שאי־פעם אפנה להיסטוריה של הצוענים. מאז עברו ארבעים שנה. אם מתיאו עדיין בין החיים ואם פרנסואה דֶה ווֹ דֶה פוֹלֶטְיֶיה אכן הוריש לו את המצלמה, איני יודעת. אחרי שובנו ארצה התכתבנו במשך זמן מסוים, אולם בהדרגה נותק הקשר בינינו. כל האחרים שהזכרתי אינם עוד בחיים.

הרצון לחקור את תולדות הצוענים בעת החדשה המוקדמת התעורר בי רק בשנים האחרונות. היתה זו בחירה שכמעט התבקשה אחרי שעסקתי במשך עשרות שנים במיעוטים ושוליים בימי הביניים. כאשר התחלתי לקרוא על אודות הצוענים, ובעיקר תוך כדי קריאה במחקריו של פרנסואה דֶה ווֹ דֶה פוֹלֶטְיֶיה, שב ועלה בי זיכרונם של מתיאו הצועני וטיטה שהלכה אחריו. הצוענים כבר לא היו זרים בעיני.

 

פתח דבר 
השם העברי “צוענים” נגזר כנראה מהפועל המקראי “צען” שפירושו לעקור (אוהל) או לנדוד (“ירושלים נָווה שאנן אוהל בַּל יִצְעָן”, ישעיהו לג 20). ייתכן גם שהוא מתייחס לעיר צֹעַן שבמצרים (במדבר יג 22). עד שלהי המאה ה־18 רווחה הדעה שמקורם של הצוענים במצרים, ובלשונות האירופיות השונות נקראו הצוענים גם מצרִים או בשמות שנגזרו מן השם מצרַים. הראשון שתרגם את השם Zigeuner מגרמנית ל”צוענים” היה מנדלי מוכר ספרים, בחיבורו ‘תולדות הטבע’ שפורסם ב־1866. אחריו השתמש בשם זה נחום סוקולוב בספרו ‘שנאת עולם לעם עולם’ שראה אור ב־1882. השם השתרש. ברוֹמַנֶס (Romanes), לשון הצוענים, הם מכנים עצמם בשם רוֹמָה.

מאז המאה ה־19 הולך וגדל בהתמדה מספר המחקרים על הצוענים: פילוֹלוֹגים, אַנְתְרוֹפּוֹלוֹגים, אֶתְנוֹגרפים, חוקרי פולקלור והיסטוריונים מגלים עניין גובר והולך בתופעה זו. מסוף המאה ה־20 נכתבים פרקים בהיסטוריה של הצוענים, בעיקר זו של המאות 20-19, גם על־ידי פעילים – צוענים ולא־צוענים – באגודות ובאירגונים שונים למען זכויות הצוענים. אף־על־פי־כן מעטים המחקרים העוסקים בצוענים בעת החדשה המוקדמת, וגם אלה דנים בהם אך ורק בהקשר לנוודות (בעיקר באנגליה) או לפשיעה (בעיקר בהולנד). תולדות הצוענים בעת החדשה המוקדמת מוצגות על־פי־רוב במנותק מהקשרן ההיסטורי וממאפייניה של התקופה, על אמונותיה ועל מערכותיה הפוליטיות, החברתיות והכלכליות, וללא התייחסות לתדמיתם, מעמדם וגורלם של מיעוטים וקבוצות שוליים אחרות.

מטרתו של ספר זה אינה להציג מחקר נוסף על הצוענים, אלא לעגן את סיפורם בהיסטוריה של מערב אירופה בעת החדשה המוקדמת ולהשוותו לסיפורם של מיעוטים וקבוצות שוליים אחרות של התקופה: מיעוטים דתיים (“מינים” או “כופרים”); קבוצות אתניות בתוך המדינה; זרים, כלומר מהגרים ממדינות אחרות שבאו להתיישב ישיבת ארעי או קבע, נוודים וקבצנים. תדמיתם של הצוענים עוצבה זמן קצר לאחר שהופיעו לראשונה במערב אירופה ונוצר סטריאוטיפּ הצועני, שעדיין לא נעלם כליל. תולדותיהם בעת החדשה המוקדמת סופרו רק במידה חלקית ואינן ידועות אלא לקומץ מומחים.

חבורות הצוענים שנדדו נהגו אמנם להשאיר סימני דרך לאלה שיבואו בעקבותיהם: זלזלים, זרדים או ערמות עשב קטנות שהונחו במרחק קטן זו מזו, אך הם לא הותירו כל מימצא חומרי בר־קיימא ואף לא מקור כתוב כלשהו. שפת הצוענים הועלתה על הכתב רק במאה ה־18, ובתקופה שהספר עוסק בה הצוענים גם לא כתבו בשפת המדינות שבהן חיו. הטקסטים הראשונים שנכתבו על־ידי צוענים, בין בשפתם ובין בשפת המדינות שבהן חיו, הם משלהי המאה ה־18, וגם אלה מעטים ביותר. אין בידינו טקסטים שנכתבו על־ידי צוענים במאה ה־19, והיצירה הספרותית הראשונה שנכתבה על־ידי צועני ראתה אור בשנות ה־1940. מסורתם הועברה מדור לדור בעל־פה, וזהותם הקולקטיבית התגבשה ללא טקסט.

כל הידוע לנו על אודות הצוענים בעת החדשה המוקדמת מגיע ממקורות לא־צועניים – הלא־צוענים כונו בפי הצוענים גַדְזֶ’ה. המקורות מלמדים כיצד ראו אותם האירופים וכיצד התגבש הסטריאוטיפּ של הצועני. רובם המכריע של הטקסטים הם עוינים, ומחַבּרים שהעתיקו את קודמיהם ללא ביקורת תרמו להפצת ייצוגים שליליים אלה. ספרי חשבונות של עיריות מלמדים על מספר הנפשות שמנתה חבורת צוענים שהגיעה לשערי העיר ועל סכומי הכסף וכמויות המזון שניתנו לה; צווי השלטון המרכזי זורים אור על המדיניות כלפיהם; וצווי המעצר ורשומות המשטרות ובתי־הדין מספקים מידע על מידת יישומה של המדיניות בפועל. מקור נוסף הוא ספרות המסעות, אולם זו התבססה רק לעיתים נדירות על היכרות אמיתית עם הצוענים, שלא נטו לספר על מסורותיהם וטקסיהם. ככלל, המקורות מלמדים רק באופן חלקי, ולא פעם בלתי אמין, על אירגונם הפנימי, אמונותיהם ודימוים העצמי של הצוענים. אין ספק שהידע בנושאים אלה ילקה תמיד בחסר.

פרק ראשון
הצוענים במערב אירופה
בעת החדשה המוקדמת

מפגשים ראשונים 
ביום ראשון שלאחר אמצע חודש אוגוסט, שחל ב־17 לחודש זה, שנת 1427, הגיעו לפאריז שנים־עשר איש שאמרו שהם מכפרים על חטא. היו אלה דוכס, רוזן ועוד עשרה אנשים, כולם רכובים על סוסים. לדבריהם הם היו נוצרים טובים ביותר ובאו ממצרים התחתונה. הם אמרו שזמן לא רב אחרי ששועבדו על־ידי הנוצרים קיבלו על עצמם את הנצרות, כי על מי שסירב להתנצר נגזר דין מוות ואילו אלה שנטבלו נותרו אדוני הארץ כבעבר, בתמורה להבטחה להיות נוצרים טובים ונאמנים ולדבוק בישו הנוצרי עד מותם. היו להם בארצם מלך ומלכה, שנותרו על כיסאם מאחר שהתנצרו.

אולם, אמרו, זמן־מה לאחר שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית הותקפו על־ידי הסָרָצֶנים. בהיותם חלשים באמונתם ודבקים בה אך מעט, נכנעו לאויביהם כמעט ללא קרב, ובלא שמילאו את חובתם בהגנת ארצם חזרו להיות סָרָצֶנים כבעבר ונטשו את אדוננו. משנודע לנוצרים – לקיסר גרמניה, למלך פולניה ולאדונים אחרים – שכך, בבוגדנות וללא כל צער, התכחשו לאמונתנו והפכו לסָרָצֶנים ולעובדי אלילים, הסתערו עליהם ועד מהרה ניצחוּם. הם ביקשו שישאירום בארצם כבפעם הקודמת למען ישובו ויהיו לנוצרים. אולם הקיסר והאדונים האחרים הודיעו להם, לאחר התייעצות ממושכת במועצתם, כי לא יוכלו להחזיק באדמה בארצם בלא הסכמתו של האפיפיור, וכי עליהם ללכת אל האב הקדוש ברומא.

הם הלכו שמה כולם, גדולים כקטנים, וההליכה היתה קשה ביותר לילדים. כשהגיעו לרומא התוודו בפני האפיפיור על כל חטאיהם. הוא שמע את וידוים, ולאחר מחשבה והתייעצות הטיל עליהם עשיית תשובה. הוא ציווה כי במשך שבע שנים ינועו וינודו בלא לישון במיטה. ועל מנת שיהיו בידיהם אמצעים כלשהם [לקיומם], ציווה לדבריהם שכל הגמון וכל אב מנזר הנושא את מטה ההגמון יעניק להם פעם אחת עשר ליברות של טוּר. הוא נתן בידיהם מכתבים בעניין לרבי הכנסייה, בירך אותם, והם יצאו לדרכם.

אחרי שנעו בעולם במשך חמש שנים, באו השנים־עשר ב־17 בחודש אוגוסט שנת 1427 לפאריז. וביום חגו של יוחנן הקדוש המרטיר [29 באוגוסט] הגיעה כל החבורה. לא הניחו להם להיכנס לפאריז, אלא שיכנו אותם בצדק בקַפֶּלָה של סֶן דֶנִי. החבורה מנתה לא למעלה ממאה או מאה ועשרים גברים, נשים וילדים. לדבריהם, כשעזבו את ארצם, מנו אלף או אלף ומאתיים נפש, אך רובם מתו בדרך, ובהם מלכם ומלכתם. אלה שנותרו בחיים, אמרו, קיוו שעוד יהיו בידם נכסים ארציים, מאחר שהאב הקדוש הבטיח להם שייתן להם ארץ טובה ופורייה לגור בה, אם יסיימו בלב שלם את הכפרה שהוטלה עליהם. בהיותם בקַפֶּלָה ביום היריד של סֶן דֶנִי, נהר המון אדם גדול מאין כמוהו מפאריז וסביבותיה ומסֶן דֶנִי כדי לראותם. הילדים, בנים ובנות כאחד, היו כמעט עירומים, ולכולם היו חורים בשתי אוזניהם. בכל אוזן היו עגיל כסף או שניים, ולדבריהם נחשב הדבר סימן לאצילות בארצם. הגברים היו שחורים מאוד ובעלי שיער מקורזל, והנשים – השחורות והכעורות ביותר שניתן לראות. לכולן היו פנים רחבים ושיער שחור כזנב סוס. כל בגדיהן היו מעטפת מבד ישן וגס ביותר, קשורה ברצועת בד או חבל אל הכתף, ומתחתיה חולצה עלובה או כותונת. בקצרה: היו אלה הבריות העניות ביותר שנראו אי־פעם בצרפת.

על אף עוניים היו ביניהם מכשפות. אלה הסתכלו בכף ידם של האנשים ואמרו להם את הצפוי להם בעתיד, וכך גרמו למריבות בחיי נישואים רבים, שכן לבעל אמרו ‘אישתך הצמיחה לך קרניים’, ולאישה – ‘בעלך חטא לך’. והאנשים סיפרו כי מה שהיה גרוע עוד יותר הוא שבעודם מדברים עם הבריות הללו, הריקו אלה את ארנקיהם באמצעות אמנות הקסמים, או בדרך אחרת, או בעזרת האויב מהגיהינום, או על־ידי זריזות ידיים, והעבירו את תכולתם לארנקיהם שלהם. למען האמת, עלי לומר כי הלכתי שלוש או ארבע פעמים לדבר עימם ולא הבחנתי שאבד לי אפילו מטבע אחד. גם לא ראיתי את נשיהם מסתכלות בכף היד, אך כך אמרו האנשים.

כשהגיעה השמועה על אודותם לאוזניו של הגמון פאריז, בא למקום יחד עם אח פרנציסקני המכונה ‘היעקוביני הקטן’. בפקודת ההגמון נשא זה דרשה נאה והחרים את כל הגברים והנשים שהאמינו בהגדת העתיד והושיטו לשם כך לנשים את כף ידם. הוסכם שהם ילכו משם, וביומה של גבירתנו מריה [8 בספטמבר] יצאו לדרך לכיוון פּוֹנְטוּאַז.

קטע זה, מתוך הכרוניקה הצרפתית שמחברה ידוע בכינוי “הבורגני מפאריז”, הוא אחד התיאורים המוקדמים של הופעת הצוענים במערב אירופה בעשורים הראשונים של המאה ה־15. אין זה תיאור מחמיא, אך הוא עוין פחות מרוב התיאורים האחרים של התקופה, ובוודאי פחות מן המאוחרים יותר. הוא יכול לשמש נקודת מוצא להצגת תולדות הצוענים ודימוייהם במערב אירופה בעת החדשה המוקדמת. עיקרי הדברים חוזרים ומופיעים בכתבים מאוחרים יותר, שכן מחברי הטקסטים השונים העתיקו מדברי קודמיהם.

“הבורגני מפאריז” כותב על “אנשים” או “בריות” בלא לכנותם בשם. בלשון הצוענים עצמם, הרוֹמַנֶס, לא היה שם אחד לכל הצוענים, אלא שמות שונים שציינו שייכות שבטית או זיקה גיאוגרפית. מקור השם רוֹמַנֶס לשפה הוא במילה רוֹם, שמשמעותה גבר. זוהי שפה הודו־אירופית הקרובה לסַנְסְקְרִיט, ומבין השפות ההודיות החיות – בעיקר לשפות הִינְדִי, גוּגַ’רַאטִי ופַּנְגַ’אבִּי. אולם עד מהרה השתרשו כינויים שונים לצוענים בשפות האירופיות. בצרפת הם כונו Bohemiens, Gitans, Tsiganes, Egyptiens.

מחבר הכרוניקה מציין כי לדברי הזרים הם באו ממצרים התחתונה. מבין כל הסברות על מקורם של הצוענים שהועלו במאות 17-15 (בחלקן השערות דמיוניות לחלוטין), היתה זו המקובלת ביותר – וזו הסיבה שבשפות אירופיות שונות הם נקראו בשמות שנגזרו מהשם מצרים. רק משלהי המאה ה־18, בעקבות חקר לשונם של הצוענים, התקבלה בהדרגה הדעה המקובלת כיום שמוצאם מצפון־מערב הודו. לפי המשוער, ראשוני הצוענים החלו להגר מערבה כנראה לא לפני המאה ה־11. במהלך כמה גלי הגירה הגיעו “צוענים” אל אפגניסטאן, איראן, ארמניה, הקווקז, רוסיה, המזרח התיכון, אסיה הקטנה, יוון, ארצות הבלקן, ובראשית המאה ה־15 גם לאירופה המערבית.

קרוב לוודאי שאגדת המוצא המצרי מבוססת על מראם החיצוני, וראשיתה כנראה עוד בתקופת בואם ליוון. הקשר לחוכמת הנסתר, למאגיה ולהגדת העתיד תמך ככל הנראה בתפיסה זו. מה חשבו הצוענים עצמם על ההיסטוריה שלהם – לא ניתן לדעת. הלא־צוענים טענו שהם לא ידעו את ההיסטוריה שלהם ולא התעניינו בה, אך זוהי טענה מפוקפקת. סביר יותר להניח שכמו בחברות אחרות, גם זקני השבטים הצועניים סיפרו לבניהם את סיפורי העבר, בין היסטוריים, בין מיתולוגיים. אך מה סיפרו נעלם מאתנו.

מנהיגי הצוענים 
המחבר מזכיר גם “דוכס” ו”רוזן” שעמדו בראש החבורה. ואכן, מנהיגי הצוענים נהגו לכנות את עצמם בתוארי האצולה והפיקוד הצבאי שהיו נהוגים בארצות שהגיעו אליהן: באנגליה “ברון”, בגרמניה “גראף” או “הרצוג”, בהונגריה “ווֹיווֹד” (voivode), ובכל הארצות – “קפיטן”. למרות שמנהיגים אלה עמדו בדרך כלל בראש חבורות שמנו כמה עשרות, ולעיתים נדירות כמה מאות (“הבורגני מפאריז” כותב על 120-100 נפש), לפחות במאה ה־15 התייחסו הלא־צוענים לתארים אלה ברצינות ונהגו בנושאיהם בכבוד. במשך הזמן הלכה והתמעטה חשיבותם של תארים אלה בעיני הלא־צוענים, אך הצוענים דבקו בהם. לעיתים גם הרשויות השתמשו בהם, תוך הסתייגות.

בחלק מהאזורים הוענקה לצוענים אוטונומיה משפטית, שייחדה למנהיגים תפקיד חשוב בבית־הדין הפנימי – קְרִיס (Kris) בלשון הצוענים. אוטונומיה זו התקיימה במסגרת בית האב, שכלל כמה משפחות מורחבות שהיתה ביניהן קירבת דם ועל־פי־רוב נדדו יחד. רק במקרים קשים במיוחד זומנו נציגים מבתי אב נוספים מאותו שבט. המשטר היה פטריארכלי מובהק, והנשים הוּדרוּ לחלוטין מכל תפקידי ההנהגה. בחלק מהאזורים היה מקובל הנוהג של נקמה פרטית, שהיה כפוף למערכת חוקים שבעל־פה.

ככלל נמנעו הצוענים ככל יכולתם מלהביא סכסוכים פנימיים, ואפילו מקרי רצח, אל בתי־הדין של המדינה. המנהיגים שימשו כמתווכים בין בני חבורתם ובין רשויות השלטון וכלל האוכלוסייה. הצוענים היו זקוקים לתיווך הזה: כנוודים שלא חיו על לקט, ציד, מרעה או חקלאות נודדת, הם היו תלויים בכלכלת יושבי הקבע שבקרבם נדדו, בנדבות שניתנו להם על־ידם ובביקוש לסחורות ולשירותים שהציעו. כפי שניסח זאת הסופר והנוסע בְּרוּס צֶ’טְווין: העולם המיושב היה שדות הציד שלהם. הרשויות מצידן ראו במנהיגים את האחראים לבני חבורתם, ואם נתפסו אלה בפשע, לא אחת נשאו המנהיגים בעונש. במקרים מסוימים, לצורך גביית מס או גיוס לצבא, העניקו רשויות השלטון סמכות עליונה לאחד המנהיגים והכפיפו אליו את כל שאר המנהיגים שבטריטוריה.

אמונותיהם של הצוענים 
הצוענים בארצות המערב נהגו לקבל על עצמם את דת השליטים. לאחר הרפורמציה חלקם הפכו לפרוטסטנטים, ובארצות האיסלאם רובם המכריע היו מוסלמים. במשך תקופה ארוכה הציגו הצוענים את עצמם כעולי רגל המכפרים על חטא – לרוב באותו נוסח המופיע בכרוניקה של “הבורגני מפאריז”, ולעיתים בנוסח אחר. העלייה לרגל נחשבה לביטוי של חסידות נוצרית, ובשל כך זכו הצליינים לעזרה ולקבלת צדקה.

על הכבוד שרחשו הקתולים לעולי הרגל, ועל כך שמקובל לסייע להם, למדו הצוענים ככל הנראה עוד בשהותם במזרח, בעקבות המגע עם הפְרַנקים ועם אנשי הקוֹמוּנוֹת האיטלקיות הקתולים. אין לדעת כיצד ומתי פיתחו את הסיפור על היותם עולי רגל; ידוע רק שכך נהגו לטעון ושהסיפור המסביר ומצדיק את נדודיהם אכן התקבל. אולי סייעה לכך העובדה שבאותה עת הגיעו למערב מהגרים מביזנטיון בעקבות כיבושי הטורקים.

הצוענים הציגו מכתבי חסות לעולי רגל שניתנו להם מידי הקיסר זיגיסמוּנד, האפיפיור ושליטים אחרים. מכתבי החסות הקנו להם מעבר חופשי וזכות לקבץ נדבות. קשה לדעת אֵילוּ ממכתבי החסות היו אותנטיים ואֵילוּ מזויפים. ידוע שחבורה אחת אכן הגיעה לרומא ב־1422, אך בארכיונים של הוותיקן לא נמצא העתק של תעודת החסות ואין כל תיעוד לפגישה שלהם עם האפיפיור. מאידך, מכתב החסות של הקיסר זיגיסמוּנד, המעניק להם גם אוטונומיה משפטית, נחשב לאותנטי. מכל מקום, עד מהרה נפוצו עותקים של התעודות האותנטיות והמזויפות כאחד, וכמעט כל מנהיג היה מצויד במסמך כזה. הצוענים רכשו אותן מלבלרים, ממורים ואף מכוהני קהילות, שכן הם עצמם לא ידעו לכתוב. ולמרות זאת, כבר במאה ה־15 היו כאלה שהטילו ספק בנוצריותם.

הסטריאוטיפים מתגבשים 
ביוון כינו את הצוענים בשם “אַתִ’ינְגַאנוֹי” (Athinganoi), על שם כת מינות שהואשמה בעיסוק בכשפים וחוסלה במאה ה־9, וגם במערב היו מחַבּרים שראו דמיון בין הצוענים לבין מינים אלה. בחלק נכבד מן המקורות המערביים המוקדמים הם מכונים “טָטָרים” או “סָרָצֶנים”, כינויים המציינים לא רק “אַחֵרוּת” פיזית (צבע עור ושיער) ושוֹני בלבוש ובאורח החיים, אלא גם מבטאים ספק באשר לנוצריותם של הצוענים, ואף חשד שאין הם אלא סוכניהם של הטורקים.

משלהי המאה ה־15 ובמהלך המאה ה־16 הולכת ונעלמת האמונה שהצוענים הם עולי רגל, וטענתם כי חובת העלייה לרגל מתחדשת בתום כל שבע שנים רק הגבירה את אי־האמון. מכתבי האפיפיור ושליטים קתוליים איבדו את תוקפם באזורים המאוכלסים פרוטסטנטים, שממילא בזו לעלייה לרגל הקתולית, וגברו הקולות שהוקיעו אותם כאנשים חסרי דת או עובדי אלילים (Heiden, כפי שכונו בגרמניה, הולנד ושווייץ). עם זאת, לאורך כל התקופה, וגם לאחר הוצאת צווי הגירוש על־ידי השלטונות, נמצאו אצילים וגורמי כוח מקומיים שהמשיכו להעניק לצוענים תעודות חסות. אך מסוף המאה ה־15 כבר לא היו אלה תעודות חסות לעולי רגל, אלא תעודות מעבר בלבד.

תעודות כאלה ניתנו גם לאנשים אחרים: פועלים בדרכם למקום עבודה חדש; חיילים וימאים משוחררים בדרכם לביתם; בעלי מלאכה נודדים; סטודנטים בדרכם למקום הלימודים; אנשים שטענו כי איבדו את רכושם; וכן קבצנים ונוודים שנעצרו והיו אמורים לחזור למקום מוצאם לאחר שריצו את עונשם. מי שלא היתה בידו תעודה היה עשוי להיעצר כנווד. לעיתים כללה התעודה גם את הזכות לקבץ נדבות במשך זמן מוגבל עד שיגיע האדם למקומו. הדבר הביא לפריחת תעשייה של תעודות מעבר מזויפות, שנקנו על־ידי נוודים צוענים ולא־צוענים (הצוענים, יש לזכור, היו רק מיעוט קטן ביותר בתוך כלל הנוודים של התקופה). “הבורגני מפאריז” אמנם אינו מזכיר קבלת סיוע משלטונות העיר פאריז או מיחידים בכסף או במזון, אולם ברשומות העיריות השונות קיימות עדויות רבות מן המאות ה־15 וה־16 על סיוע שניתן להם, מטעם רשויות הערים ומידי יחידים. אך אם במאה ה־15 ניתן להם סיוע בתור עולי רגל, במאה ה־16 כבר שילמו להם כדי שיעזבו את המקום, כפי שנהגו לשלם לאנשי צבא משוחררים שנהגו לחיות על חשבון האוכלוסייה.

האיסור להיכנס אל תוך העיר פאריז לא היה יוצא דופן. כבר בראשית הופעתם במאה ה־15 נצטוו הצוענים בדרך כלל לחנות מחוץ לערים. אם זכו לנדבות כסף ומזון להם ולסוסיהם, אלה ניתנו להם במקום חנייתם מחוץ לעיר. רק במקרים נדירים, כמו בבולוניה ב־1422, איפשרו להם להיכנס אל תוך העיר, ולדברי הכרוניקאי המספר על כך פרצו קטטות בינם לבין תושבי העיר בשל הגניבות שערכו. לעומת זאת, מחברים אחרים, בודדים אמנם, דיווחו כי הצוענים שילמו בכסף מלא עבור מזונם.

“הבורגני מפאריז” כותב שדיבר עם הצוענים. מאחר שברור כי לא ידע את שפתם, סביר להניח שדיבר איתם צרפתית. בינם לבינם דיברו הצוענים בשפתם על ניביה השונים, שהושפעו משפת הארץ שבה נמצאו: איראנית, ארמנית, יוונית, השפות הסלאביות של הבלקן, הונגרית ורומנית, וכן לשונות אירופה המערבית. אך הם למדו לדבר עם הלא־צוענים בלשונם, וגם מחברים שלא גילו אהדה רבה כלפי הצוענים מציינים שהיו מוכשרים ללימוד לשונות.

הזרים הציוריים של אירופה 
“הבורגני מפאריז” עומד על מראה פניהם, צבע עורם ושערם הכהים, ומתאר את לבוש הנשים. תיאורים דומים, ואף מפורטים יותר, חוזרים ומופיעים במקורות התקופה, ומשלב מוקדם אף היו הצוענים לנושא באמנות הציור. היו מחברים שהתעכבו במיוחד על ההבדל בין הלבוש המפואר, הסוסים הטובים וכלי הנשק של המנהיגים, לעומת בלויי הסחבות שעטו רוב בני החבורה, שצעדו ברגל, נסעו בעגלות או רכבו על חמורים ופרדות. אולם ברוב התיאורים הושם הדגש על הופעתן של הנשים, ולצד דברים על כיעורן הופיעו גם תיאורים של יופיין. בעיקר משכו את העין הזמרות והרקדניות שביניהן, שתוארו כחופשיות בהליכותיהן. במחצית השנייה של המאה ה־17, כשהשלטונות במדינות השונות הגבירו את לחצם על הצוענים לנטוש את אורח חייהם, נצטוו הנשים לוותר על לבושן המיוחד ולהתלבש כשאר הנשים, אך הן סירבו. הגברים, לעומת זאת, סיגלו לעצמם בהדרגה את לבושם של הלא־צוענים, ומדיהם של אנשי הצבא היוו עבורם מקור השראה חשוב.

חבורות הגברים והנשים שחומי־העור ושחורי־השיער, הלבושים בבגדים שונים מאלה של שאר האוכלוסייה ונראים ברובם עניים מרודים, אנשים המדברים ביניהם בשפה בלתי מובנת שלא נשמעה קודם לכן, עוררו חששות אצל בני המקום. לתושבי מערב אירופה לא היתה היכרות קודמת עם הצוענים: לא מטען תיאולוגי עוין, לא דעה קדומה ולא תדמית עממית שלילית שלהם, כפי שהיו להם ביחס ליהודים ולמוסלמים. הצוענים היו תופעה חדשה. הם עוררו חשש, אך גם סקרנות גדולה. “הבורגני מפאריז” כותב שהלך שלוש או ארבע פעמים לראותם. ברשומות העירייה של אַרַאס שבצפון צרפת, לשם הגיעו ב־1421, נאמר: “הנה זה פלא! זרים הגיעו מארץ מצרים”. באמצע המאה ה־16 מתאר הכרוניקאי אֵגִידִיוּס צ’וּדי את הופעתם הראשונה בשערי העיר ציריך (תיאור שהעתיק מטקסט מן המאה ה־15): “הגיע לארץ זו עם מופלא שטרם נראה כמוהו”.

אך בהדרגה פג החידוש. הצוענים היו לקבוצת שוליים, ל”אַחֵר” שחיזק את תודעת ה”אנחנו” של הרוב הדומיננטי, “אַחֵר” שניתן היה להשליך עליו פנטזיות ואף להביא לדֶמוֹניזציה שלו. משלב מסוים ואילך עמדת השלטונות כלפי הצוענים היתה שלילית לחלוטין. עם זאת, לאורך כל התקופה היו קבוצות ויחידים שחשו כלפי הצוענים אֶמְפַּתיה ומשיכה, וככלל – עמדת האוכלוסייה היתה פחות חד־משמעית מזו של השלטונות.

עיסוקי הצוענים 
הכרוניקאי הפאריזאי מדווח על רבים שבאו כדי שנשות הצוענים יקראו את עתידם בכף ידם. הכנסייה הקתולית, ולאחר מכן גם הכנסיות הפרוטסטנטיות, הוקיעו את הצועניות המתיימרות לגלות את העתיד, ויותר מזה את לקוחותיהן, אך ללא הועיל. מגידות עתידות צועניות המשיכו להציע את שירותיהן בשווקים וברחובות, ולעיתים אף הוזמנו לשם כך לבתיהם של לא־צוענים, כולל בני העילית. לצד ההבטחה למצוא חפצים אבודים או אוצר חבוי, הגדת עתידות נעשתה מרכיב קבוע בסטריאוטיפּ של הצוענייה.

מרכיב נוסף היה הגניבה. אין ספק שבקרב הצוענים היו גנבים, אולם אין כל דרך לדעת מה היה שיעורם והאם אכן הצדיק את הדימוי המקובל. בדרך כלל, גניבת ארנקים יוחסה לנשים ולילדים, וגניבת סוסים – לגברים. רוב העדויות מדווחות על גניבות מחצרות, מבוסתנים ומשדות: על גניבת ירק ופרי, תרנגולות, כביסה שהוצאה לייבוש, מספוא, קש ועצים להסקה; כן דווח על ציד בשטחים אסורים. הצוענים לא ראו בקניין הפרטי ערך מקודש, ובוודאי לא ראו את החי והצומח בחצר, בגן ובשדה, כדבר האסור ללקיחה. אשר לעבירות חמורות יותר, העדויות על פריצות לבתים הן נדירות. שוד מזוין בוצע כמעט ללא יוצא מהכלל על־ידי צוענים שחברו אל חבורות שודדים ועריקים לא־צוענים, בעיקר בגרמניה, ועם התגברות הרדיפות – גם בהולנד ובמדינות אחרות.

למרות הסטריאוטיפּים המדגישים הגדת עתידות, קיבוץ נדבות וגניבות, אין ספק שהצוענים שלחו ידם גם במלאכות שונות ועסקו גם ברוכלות ובבידור. ידוע לנו כי צוענים מצאו את מחייתם באילוף סוסים ובטיפול ובמסחר בהם; כן ידוע שהיו ביניהם נפחים, פחחים ועובדים בבדיל. הם פירזלו סוסים, ייצרו ותיקנו דוודים, ייצרו כְּבָרוֹת, מנעולים, מחטים, וכן עסקו בייצור ובהשחזת סכינים. כלי עבודתם היו לרוב מעטים ופשוטים, כאלה שניתן לשאת בדרכים. אולם ידוע גם על צוענים שעסקו בייצור כלי נשק, בעיקר בהונגריה. היו כאלה שייצרו כלי חרס, ואחרים קלעו סלים. באזורים מסוימים התמחו צוענים בייצור לבֵנים, ובאנדלוסיה במאה ה־18 יצא שמם כמפיקי שמן וכאופים.

נשים צועניות עסקו ברפואה עממית, בעיקר בעזרת צמחי מרפא, ותוך שימוש בידע ובטכניקות שלא היו שונות בהרבה מן הרפואה העממית של הלא־צוענים. גברים צוענים נקראו גם לרפא בעלי חיים. לא ברור אם שימשו גם כפושטי עורות ותליינים, או שמא רק ייחסו להם עיסוק במקצועות אלה, שנחשבו לבזויים, כדי לחזק את תדמיתם השלילית. צוענים וצועניות עבדו כרוכלים ומכרו פריטים קטנים, חלקם מתוצרת עצמית. צוענים אילפו דובים וקופים והציגו את להטוטיהם בשווקים וברחובות, ובעיקר ערכו הופעות של זמרה, נגינה ומחול. מופעים אלה היו פופולריים ביותר הן בקרב הקהל ברחובות ובשווקים והן בקרב בני העילית, שנהגו להזמין צוענים להופיע בפניהם בבתיהם. על־פי חלוקת העבודה המיגדרית, ניחוש העתיד ומציאת חפצים אבודים ואוצרות היו עיסוקים נשיים; הבידור היה עיסוק מעורב, אך הנשים מילאו בו תפקיד מרכזי.

בחקלאות שלחו צוענים את ידם רק כעיסוק זמני, בעונות הבוערות. הם סלדו מפני עבודת קבע כשכירים כשם שסלדו מישיבת קבע. במחצית השנייה של המאה ה־18 נמצאו צוענים שעבדו (בדרך כלל באופן זמני) בבתי חרושת. גם אלה מבין הצוענים שהפכו במאה ה־18 ליושבי קבע היו ברובם המכריע בעלי מלאכה עצמאיים, בעלי אכסניות, זמרים ומנגנים, או עבדו כשכירים זמניים (במאה ה־20, רבים מהצוענים שאבותיהם היו קולעי סלים נעשו סוחרי גרוטאות ברזל, וצאצאיהם של סוחרי הסוסים הפכו לעיתים קרובות לסוחרים במכוניות משומשות).

תעודת מעבר שהעניק ב־1616 מושל מערב הונגריה, גְיוֹרְגי תוּרְזוֹ, למנהיג פרנציקוס ולחבורתו, מהווה מסמך יוצא דופן באֶמְפַּתיה שלו כלפי הצוענים. הם אינם מבקשים לא עושר, לא כבוד ולא שלטון, כותב המושל, אלא רק מבקשים אמצעי קיום עבורם ועבור משפחותיהם. בתעודה נאמר – ברמיזה לבשורה על־פי מתי (ח 20) – כי בעוד שלבעלי החיים יש קינים, חורים ומאורות לגור בהם, הצוענים הם חסרי בית ורכוש, ונאלצים לנטות בשדות את אוהליהם העלובים, שאינם מגינים עליהם מן הגשם והקור בחורף ומלהט השמש בקיץ. וכך נאמר בתעודה:

לעופות השמים יש קינים, לשועלים מקומות מרבץ; לזאבים מחילותיהם, ולאריות ולדובים מאורותיהם; לכל בעלי החיים יש מקום מגורים. הגזע הצועני האומלל אשר אנו מכנים צִינְגָרוֹס (Czingaros) ראוי לרחמים, על אף שאין לדעת אם מצבם הוא פרי רודנותם של הפַּרְעוֹנים האכזריים או צו הגורל. על־פי מנהגיהם העתיקים, הם מורגלים לחיות בשדות ובאחו מחוץ לערים, בחסות אוהלים רעועים. כך, ללא קורת גג, למדו זקנים וטף, נערים וילדים, לסבול את הגשם, הקור והחום העז. הם לא ירשו כל רכוש על פני האדמה ואין הם מבקשים לחיות בערים, במצודות, בעיירות או במגורי פאר. הם נודדים תמיד ממקום למקום, ללא מקום חניה בטוח. אין הם יודעים עושר או שאיפות כלשהן, אלא יום־יום ושעה־שעה הם נושאים עיניהם ומבקשים רק מזון ולבוש בעבודת כפיים, תוך שימוש בסדן, פטישים ומלקחיים – כל זה באוויר הפתוח.

תורזו אסר על התושבים לגרש את הצוענים וציווה לאפשר להם להקים אוהלים ולהעסיק אותם כחרשי ברזל. הצוענים נהנו מסובלנות יחסית כל עוד נמשך הפילוג הפוליטי ברחבי האימפריה האוסטרית. מצב זה השתנה עם הכיבוש האוסטרי של הונגריה וטרנסילבניה בשלהי המאה ה־17.

דבריו של תורזו תאמו במידה רבה את המציאות. לרוב הצוענים לא היה בית, ורכושם המועט היה לעיתים קרובות עלוב ביותר. בקיץ ובחורף הם נטו את אוהליהם בשדה, או מצאו מחסה במערות ובחורבות. היו אצילים שאיפשרו להם להקים את אוהליהם בשטחם, ולעיתים איכרים ורשויות עירוניות העמידו לרשותם רפתות, דירים, אורוות ואסמים, להעביר בהם כמה לילות. נדיבותם של האיכרים נבעה לעיתים מרצון טוב, אך גם מפחד מפני נקמה, קללה או הצתה (ידוע שהיו אִי?מים בהצתה, אך לא ניתן לדעת עד כמה מומשו). בהדרגה החלו הצוענים, בחלק מהאזורים, לבנות לעצמם בקתות, והמנהיגים אף בנו לעצמם בתים של ממש, לבלות בהם את חודשי החורף. במאה ה־18 רבים מהצוענים כבר היו ליושבי קבע. בדרך כלל נטו להישאר יחד ולהתיישב ברובע מסוים בערים, לצד כפרים, או במרוכז בתוך כפרים. פרנציסקוס וחבורתו זכו לתעודת מעבר מידי מושל המחוז תוּרְזוֹ מפני ששירתו בצבאו. גיוס צוענים לצבא לא היה יוצא דופן, וסייעה לכך העובדה שחלקם נשאו נשק. כקבוצת שוליים הם היו זקוקים לנשק כדי להתגונן, ובעיקר כדי להרתיע. הם תקפו לעיתים נדירות ביותר, אך התגוננו בנחישות כשניסו לעצור אותם.

אנשי הצבא העריכו גם את מיומנותם הרבה ברכיבה ואת ההתמצאות שלהם במרחב: יכולתם למצוא מקומות מחסה ושבילים נסתרים וכושרם לארוב ולהפתיע. צוענים שירתו בצבאות רבים, משוודיה ועד ספרד, בתפקידי פרשים ורגלים, ולעיתים מחצצרים או מתופפים. חלקם התגייסו מרצונם; אחרים גויסו בכפייה או שוחררו מעבודת פרך בספינות בתנאי שיתגייסו לצבא. עבור השלטונות, גיוס הצוענים היה לא רק מקור כוח אדם לצבאות, אלא גם דרך לנצל אנשים שלדעתם לא הביאו תועלת אחרת. כאנשי צבא הם יכלו לשהות גם באותם אזורים שהכניסה אליהם היתה בדרך כלל אסורה לצוענים. לנשים הותר ללוות את אבותיהן ובעליהן אנשי הצבא, והן התפרנסו במחנה מהגדת העתיד, מרוכלות ומכביסה. הצוענים נחשבו ללוחמים טובים, אך שירות ממושך ונטול אירועים בחיל מצב היה קשה להם, ולפעמים גרם לעריקה. במלחמות ההונגרים בטורקים שירתו צוענים בשני המחנות האויבים, וכך היה גם במלחמת שלושים השנה ובמערכה שניהל נפוליאון בחצי האי האיבֶּרי.

נוכלים, גנבים וקניבלים: רדיפת הצוענים 
כאמור, משלהי המאה ה־15, ביטויי העוינות כלפי הצוענים הלכו וגברו. כרוניקאים, מדענים ומשפטנים מסוף המאה ה־15 ומן המאות 16 ו־17 תיארו את הצוענים כגנבים הגורמים נזק כבד לאיכרים, כרמאים המתיימרים לנחש את העתיד, כגרועים שבהולכי הבטל, כחסרי אמונה, עובדי אלילים ומכשפים, מזוהמים ובהמיים, כמי שאינם מקיימים יחסי משפחה תקינים, כמגלי עריות וכגנבי ילדים. היו מקרים שהצוענים הואשמו גם בקניבליזם ואף הועמדו בשל כך לדין. למותר לציין שהאשמתם בקניבליזם לא הוכחה מעולם – כמוה כהאשמה בגניבת ילדים, עלילה נפוצה הרבה יותר, שהאריכה ימים עד המאה ה־20. ברבים מן הטקסטים האנטי־צועניים ובחלק מצווי הגירוש שהוצאו נגדם הם מוקעים כמרגלים לטובת אויבי המדינה, כלומר הטורקים, חשד שהלך וגבר ככל שגדל החשש מפני התקדמות הטורקים מערבה. כקודמותיה, גם האשמה זו לא הוכחה מעולם.

אחרי תיאור אופיים הנלוז ומעשיהם הנפשעים של הצוענים, רבים מהטקסטים מסתיימים בקריאה לגרשם מן המדינה, והחל משלהי המאה ה־15 מתפרסמים צווי הגירוש הראשונים על־ידי השלטונות המרכזיים במדינות השונות.

הצוענים הוצגו כאיוּם באופן שאינו תואם את מספרם הזניח וחומרת הפשעים שאולי ביצעו. מספרם בארצות השונות במאות 17-15 אינו ידוע. באנגליה, שנשמרו בה מעט יותר נתונים דמוגרפיים, ההערכה היא שבסוף המאה ה־16 לא עלה מספרם של הצוענים על 2,000 מתוך אוכלוסייה כללית של כ־4 מיליון. שיעורם היה נמוך גם בקרב הזרים שהיגרו לאנגליה בעקבות הרדיפות הדתיות ביבשת אירופה. באמצע המאה ה־18 מנו הצוענים בהונגריה (כולל קרואטיה וסלובניה) בין 30,000 ל־40,000 נפש, ובספרד כ־12,000 (מתוך אוכלוסייה של כ־10 מיליון).

העוינות כלפי הצוענים והרדיפות שהתלוו אליה חצו גבולות של דת ומשטר פוליטי. בקונפדרציה של שווייץ, או בהולנד שלאחר השיחרור משלטון ספרד, השלטונות נקטו כלפי הצוענים מדיניות דומה לזו שנקטו המונרכיות, וספרד הקתולית לא נבדלה ביחסה אליהם מן האזורים הפרוטסטנטיים של גרמניה. המדינות שאיחרו בהוצאת צווי הגירוש עשו זאת רק משום שהצוענים הגיעו אליהן במועד מאוחר יותר.

לפני שנדון בצווי הגירוש ובבעיות שעוררו, כדאי לשאול מה היה מקור השינוי לרעה ביחס לצוענים. האם שינוי בהתנהגותם של הצוענים? האם היתה זו תוצאה ספונטנית של חרדה, כעס, איבה ודעה קדומה בקרב שכבות רחבות של אוכלוסיית הרוב? או שמא מדובר בהכוונה והדרכה של סוכני השלטון, שראו בהם חריגים וסוטים המאיימים בעצם קיומם על הסדר החברתי? ולבסוף, מה היתה השפעתם של הטקסטים האנטי־צועניים השונים על השינויים ביחס כלפיהם?

המקורות העומדים לרשותנו אינם מצביעים על שינוי משמעותי בהתנהגותם של הצוענים. עם זאת, מספרם גדל בעקבות הגירה מערבה של חבורות נוספות במהלך המאה ה־15. ולמרות שמספרם הכללי לא היה גבוה, הם הגדילו את מספר הנוודים ומבקשי הנדבות, ואולי גם את מספר הגניבות.

יש לזכור כי בתקופה זו החברות האירופיות הקשיחו את היחס לנוודים ולקבצנים, שמספרם הלך וגדל, והחמירו את החקיקה נגדם. הצוענים היו בין אלה ששילמו את המחיר. איש כבר לא האמין שהם עולי רגל, והם איבדו את חמלת הציבור ועימה את הזכות לנדבה. סביר להניח שהנדיבות הפוחתת של האוכלוסייה הגבירה את מספר הגניבות, וזאת בתקופה שבה הקניין הפרטי הפך לערך מקודש והגניבה לפשע חמור ביותר. ההפתעה והחידוש שבהופעתם של הצוענים נעלמו אף הם, ולא היתה עוד נכונות לקבל את “האחרים” הללו, שייצגו ניגוד גמור לערכים ולאורח החיים של חברת הרוב וסירבו להיטמע בה.

עדות ברורה להתמרמרות האוכלוסייה הם “מִזכרי התלונות” (Cahiers de dol?ances) שנוסחו בצרפת על־ידי נציגי האוכלוסייה לקראת כינוס “אספת המעמדות הכלליים”, האספות הפרובינציאליות והפרלמנטים. במזכרים אלה מתלוננים התושבים על הסניורים שהתירו לצוענים לעבור ולחנות בנחלותיהם ודורשים לגרש אותם. צווי הגירוש שהוציא השלטון המרכזי בצרפת ובמדינות אחרות הוצגו עקב כך כהיענות לבקשות האוכלוסייה. השלטון הופיע כמי שמגן על הנתינים מפני האיום הצועני – תפקיד שחיזק את ההגמוניה שלו והצדיק את הגברת הפיקוח במדינה האַבְּסוֹלוּטיסטית המתגבשת.

לטקסטים האנטי־צועניים היתה ללא ספק השפעה על תהליך זה. חלקם הופיעו בדפוס בלשונות המקום והיו נגישים ליודעים לקרוא. אולם דרכה של המילה הכתובה שהיא הופכת לידע (אמיתי או שקרי) ומשפיעה גם על עמדותיהם של אלה שאינם יודעים לקרוא. אשר לשליטים – אין ספק שקראו לפחות חלק מן הטקסטים. מחברים מסוימים היו נושאי משרות בכירות, במדינה או בכנסייה, וחלק מן הטקסטים היו מעין “נייר עבודה” לשליטים. השיח הבלתי־סובלני והאלים תרם את חלקו, והמילים הפכו למעשים.

קטעי המקורות המתארים את השתלשלות הדברים אינם מאפשרים לקבוע באופן חד־משמעי אם השלטונות הם שהכריעו בשינוי ביחס לצוענים או שמא ההתמרמרות והחרדה הספונטניות של האוכלוסייה הן שהיטו את הכף. ברור רק שבמהלך המאה ה־16 התקבע הסטריאוטיפּ השלילי של הצוענים והם הפכו לנרדפים. כאשר משתרשת הדעה שקבוצה מסוימת מסוכנת או טמאה, קשה כבר להבחין בין העמדות של החברה בכללה לבין אלה של משכיליה וסוכניה. עם זאת, מסתבר שלא הכל היו שותפים לכך, ובוודאי לא כולם היו מוכנים לשתף פעולה עם רשויות השלטון בהוצאה לפועל של המדיניות החדשה. בהיסטוריה נמצאו תמיד יחידים, ולעיתים גם קבוצות, שהתייחסו לנרדפים בנייטרליות, באהדה, או אף ניסו להגן עליהם. כך נמצאו מגינים גם עבור הצוענים. העדר שיתוף הפעולה של חלק מהאוכלוסייה עם עושי דברו של השלטון היה אחד הגורמים לכך שצווי הגירוש נכשלו בהשגת מטרתם.

גירוש וענישה 
עד שלהי המאה ה־15, רבות מחבורות הצוענים נהנו ממכתבי החסות, שהוענקו להם על־ידי השלטונות המרכזיים, אך גם ובעיקר על־ידי שליטים מקומיים. ככלל, לכתבי החסות שהעניק השלטון המרכזי היה תוקף מול הרשויות המקומיות, אך התפר בין בעלי הסמכות הרחוקים והקרובים הותיר חופש תמרון לא מבוטל. משלהי המאה ה־15 מוציאים השלטונות המרכזיים צווי גירוש נגד הצוענים. צווי הגירוש, כמו גם הרדיפות שבוצעו על מנת להוציאם אל הפועל, נחקרו ותוארו על־ידי היסטוריונים של הצוענים, ועל כן נסתפק כאן בסקירה תמציתית בלבד.

צו הגירוש הראשון הוצא על־ידי הרייכסטאג הקיסרי הגרמני בשנת 1497. בעקבותיו הוציא הרייכסטאג שורת צווי גירוש נוספים, ובמקביל, או מעט מאוחר יותר, הוצאו צווי גירוש על־ידי הדיאֶטים (מוסדות הנציגים) של הנסיכויות הטריטוריאליות. בספרד זכו הצוענים, עם הגיעם לאַרַאגוֹן ב־1425, לחסותו הנדיבה של המלך אלפונסו ה־5, וב־1465, בהגיעם לאנדלוסיה, התקבלו המנהיגים בכבוד רב על־ידי גדולי האצילים, ולחבורה סופק שפע של מזון. עוד ב־1491 העניקו “המלכים הקתולים”, פֶרְנאנדוֹ ואיסַבֶּל, תעודת מעבר בטוח לאחד המנהיגים. פרק זה הסתיים, שמונה שנים מאוחר יותר, ב־1499, עם הוצאת צו גירוש, הראשון בשורה ארוכה. זמן קצר לאחר מכן הוצא צו הגירוש הראשון בפורטוגל. בצרפת הוצא צו הגירוש הראשון ב־1504 על־ידי לואי ה־12. צווים נוספים הוצאו על־ידי יורשיו, על־ידי הפרלמנטים ועל־ידי אספות של המעמדות הפרובינציאליים. באנגליה הוצא צו הגירוש הראשון בימי הנרי ה־8 ב־1530, ובעקבותיו, כמו בארצות האחרות, הוצאה שורת צווי גירוש נוספים עד 1640. זמן קצר אחרי הוצאת הצו הראשון באנגליה, הוצא צו דומה גם בסקוטלנד. בהולנד תחת שלטון ספרד הוצא צו ראשון ב־1525, ובעקבותיו צווים נוספים, בדומה לאלה שהוצאו בספרד. לאחר השיחרור משלטון ספרד (1609) הוצאו צווי גירוש הן בשבע הפרובינציות הבודדות והן על־ידי אספת המעמדות הכלליים – הגוף השלטוני העליון של הקונפדרציה של ארצות השפלה. בערי המדינה של איטליה – ונציה, מילנו וערים נוספות – הוצאו צווי גירוש כבר בשלהי המאה ה־15, והוא הדין בקונפדרציה השווייצית. מאמצע המאה ה־16 הוצאו צווי גירוש במדינות סקנדינביה: דנמרק, נורווגיה ושוודיה. במקביל לצווי השלטונות המרכזיים ובהשראתם פירסמו ערים ורשויות מקומיות אחרות צווים שאסרו על הצוענים להיכנס לתחומן.

האמצעים שננקטו במדינות השונות למימוש צווי הגירוש היו דומים. השוני טמון רק במידת העקביות והנחישות שבה יושמו. רבים מהם כללו איום בעונש על כל לא־צועני שלא יישמע לצו וייתן מחסה לצוענים. מאחר שבמשך כל התקופה נמצאו שליטים מקומיים בעלי סמכות שיפוט שהמשיכו להעניק תעודות מעבר לצוענים (הצוענים המשיכו להציג תעודות, אותנטיות ומזויפות כאחד), קבע הרייכסטאג הגרמני ב־1551 שכל תעודה שיציגו הצוענים היא חסרת תוקף. במהלך המאה ה־16 נתקבלו החלטות דומות גם בנסיכויות הטריטוריאליות של גרמניה, בצרפת ואף באנגליה של מרי הקתולית.

כדי לעודד הלשנות, הובטח למודיע חלק מן הרכוש שיוחרם. בצווים מאוחרים יותר נקבע כי ההורג צועני המתנגד למעצר לא יועמד לדין. העונשים שנקבעו לצוענים שלא יעזבו את המדינה עד המועד שנקבע בצו (בדרך כלל כמה שבועות עד חודשיים ממועד הוצאת הצו) היו גילוח שׂער הראש (והזקן אצל הגברים), מלקות, כריתת אוזן אחת או שתי האוזניים, הטבעת חותם בגוף באמצעות ברזל מלובן, שירות כשייטים בצי, שפירושו מאסר עם עבודת פרך לתקופה של שנתיים לפחות, ועד מאסר עולם, כליאה ועבודת כפייה. איומים אלה מומשו, גם אם לא בכל מקום באותה מידה של נחישות.

גילוח שער הראש, כריתת אוזניים וצריבת הגוף בברזל מלובן היו עונשים שהוטלו על גברים ונשים כאחד. עונש המלקות יוחד בדרך כלל לגברים. הם הולקו באכזריות רבה (עד 100 מלקות). לעיתים נדירות נענשו גם נשים בעונש זה, אך מספר המלקות היה נמוך יותר. הגברים נכלאו בדרך כלל לזמן קצר ונשלחו לספינות. נשים נכלאו לתקופות ארוכות יותר, באחד ממוסדות ה”תיקון” שהוקמו בעת “הכליאה הגדולה”, כהגדרתו של מישל פוּקוֹ. גברים ונשים מקרב הצוענים הוגלו למושבות שמעבר לים יחד עם נוודים אחרים, קבצנים ופושעים. ספרד הגלתה למושבות באפריקה ובאמריקה הדרומית; אנגליה לאמריקה הצפונית, ג’מייקה ובַּרְבָּדוֹס; צרפת ללואיזיאנה ולמרטיניק; ופורטוגל למושבות באפריקה, בהודו ובברזיל. בעת המעצר הוחרם רכושה הדל של משפחה שנעצרה, ובמקרים מסוימים צוענים שהתנגדו למעצר נהרגו על־ידי המשטרה או המיליציות המקומיות. בהולנד, במחצית הראשונה של המאה ה־18, שכרו הפרובינציות המזרחיות חיילים וגייסו את האוכלוסייה המקומית ל”צֵיד עובדי אלילים”, שהתיר למעשה את דמם של הצוענים. צַיד כזה נערך כבר קודם לכן בדרום גרמניה ובבֶּרְן שבשווייץ, ובמקרים אחדים בראשית המאה ה־18 – גם בספרד. במקרים נדירים, צוענים שנתפסו הועמדו למשפט והוצאו להורג רק בשל היותם צוענים, בעיקר אם נתפסו בשנית במקום שממנו גורשו כבר, שכן על־פי חלק מצווי הגירוש השיבה למקום האסור נחשבה לעבירה פלילית.

בחלק מהמדינות, דוגמת אנגליה ופורטוגל, נעשתה בשלב מוקדם הבחנה בין צוענים שהיגרו למדינה לבין כאלה שנולדו בה. על־פי החוק, אלה שנולדו על אדמת הממלכה היו אמורים להיחשב לאזרחים. עיקרון זה לא חל על היהודים, שזכות ישיבתם במדינה התבססה על רצונו הטוב של השליט ולא על זכות המוגנת בחוק. מעמדם של הצוענים היה גרוע עוד יותר, שכן גם במדינות שבהן נעשתה ההבחנה בין צוענים מהגרים לבין ילידי המקום, האחרונים לא הוכרו כאזרחים וגם לא זכו בפּריבילגיות כמו אלה שמהן נהנו יהודים או סוחרים זרים. פקודות הגירוש אמנם לא חלו על הצוענים שנולדו במקום שבו ניתנו הפקודות, אך הם נענשו בשל אורח חייהם: היותם נוודים חסרי עבודה קבועה.

אילו נאכפו כל החוקים שנחקקו נגד הצוענים, אפילו במשך חודשים ספורים, היו הצוענים נעלמים מעל מפת אירופה עד אמצע המאה ה־16. לא פעם בחרו השלטונות שלא לאכוף את החוקים, אבל הצוענים נשארו נתונים לרצונם הטוב של השליטים ושל תושבי המקומות שבהם עברו.

באנגליה, שיא הפעילות נגד הצוענים היה בין השנים 1550-1640. בשנת 1554 (ראשית ימי שלטונה של מרי טיוּדוֹר) נחקק חוק נגד “אותן חבורות [צוענים] ואנשים דומים […] אשר באו אל ממלכתנו תוך שימוש במנהגיהם הערמומיים והשטניים והחיים באורח חיים נתעב שאין כמותו בשום ארץ נוצרית […]”.

מי שהכניס צוענים לאנגליה נקנס ב־40 לירות וכל מהגר צועני שנתפס איבד את כל זכויותיו וחירויותיו. כל צועני שנתפס באנגליה ובוויילס היה חייב לעזוב תוך 40 ימים. חוקים אלו לא נאכפו נגד ילדי צוענים מתחת לגיל 14. גם צוענים מבוגרים יכלו לחמוק מעונש אם בחרו לזנוח את “חיי הנדודים הבטלניים והבזויים וליהפך ולתושבי קבע מועילים […] או לעסוק בעבודה או מלאכה כלשהי”.

מרדיפה להטמעה 
צווי הגירוש והרדיפות שבאו בעקבותיהם לא השיגו את מטרתם. בכל ארצות אירופה המערבית, להוציא הולנד, היו צוענים במחצית השנייה של המאה ה־18. רק בהולנד לא נותרו כמעט צוענים מאמצע המאה ה־18 ועד אמצע המאה ה־19. במחצית השנייה של המאה ה־19 הם הופיעו בה שוב, בעיקר בעקבות הגירה מרומניה שבה חיו כעבדים (הם זכו שוב בחירותם רק ב־1864).

כמה גורמים הביאו לכישלון מדיניות צווי הגירוש. הוצאתם לפועל של צווי השלטון המרכזי היתה נתונה בידי השלטון המקומי: שופטים, פקידים ברמות שונות וכוחות השיטוּר, ואלה לא תמיד יישמו אותם. המדינה האַבְּסוֹלוּטיסטית המתגבשת לא היתה כל־יכולה ולא עמדו לרשותה אמצעי אכיפה של ממש. כוחות השיטוּר המקומיים סבלו ממחסור בכוח אדם וגם גילו לא אחת אדישות ואזלת־יד, ויש שאף נטלו שוחד. עדיין היה מקובל אז להזעיק את האוכלוסייה המקומית (בדרך כלל על־ידי צלצול פעמוני הכנסייה) לתת כתף לביצוע הפעולה המשטרתית, והאנשים לא תמיד נהגו כפי שציפו השלטונות. לעיתים נענו לקריאה בהתלהבות ואף פעלו בברוטאליות, אך במקרים אחרים סירבו לשתף פעולה, או גם שיבשו את פעולת המשטרה. התנהגות זו נבעה מתוך אדישות ואולי אף אהדה לצוענים, מתוך עוינות לכוחות השיטור, או מכך שהאוכלוסייה היתה זקוקה לצוענים “שלה” (למשל לנפחים). במקומות מסוימים שיתפה האוכלוסייה המקומית פעולה עם הצוענים בקניית סחורה מוברחת או גנובה. הזיקות והתלות ההדדית יצרו מארג מורכב של אינטרסים.

כשם שרשויות מקומיות יכלו להתעלם ממכתב חסות, הן יכלו באותה מידה להתעלם גם מצווים נגד הצוענים שהגיעו לתחומן. וכשם שהיו שופטים שנהגו בצוענים שהובאו בפניהם בכל חומר הדין, היו אחרים, בעיקר אצילים, שהקלו בדינם. במאות 17-16, סמכות השיפוט ברוב המדינות היתה עדיין מפוצלת, והתקיימה חפיפה חלקית בין סמכויות שיפוט שונות באותה טריטוריה. מבין האצילים בעלי סמכות השיפוט היו כאלה שהמשיכו להעניק לצוענים תעודות מעבר, הביעו התנגדות להענשת צוענים ללא משפט, נתנו להם מחסה, ואף מנעו (או ניסו למנוע) בכוח הנשק את מעצרם על־ידי השלטונות. בצו הגירוש שהוציא לואי ה־14 ב־1682, הממונים על השיטור במחוזות מצוּוִים לעצור את הגברים הצוענים ולשלוח אותם לספינות ללא משפט. הסיבה לכך שעדיין לא גורשו, מפרט הצו, היא התעלמותם של אצילים וסֶנְיוֹרים בעלי סמכות שיפוט מצווי המלכים שקדמו לו. אצילים אלה, ממשיך הצו, נותנים להם מחסה בטירותיהם למרות פסקי הפרלמנטים (arrets) האוסרים על כך.

כמו בצרפת, גם בארצות אחרות נמצאו אצילים שהתעלמו מצווי הגירוש, העניקו לצוענים תעודות מעבר או נתנו להם מחסה בנחלותיהם. לעומת זאת היו אנשי כנסייה שהצטרפו למאבק נגד אלה שהגנו על הצוענים. הישועי מרטין אנטון דֶלְרִיוֹ שואל בסוף המאה ה־16 כיצד מעיזים הנסיכים בכמה מן הפרובינציות לשאת את נוכחותה של אומה בזויה זו, הגורמת נזק כבד לאיכרים.

הצוענים מצאו מחסה במערות, בהרים וביערות. הם נעו מאזור שגורשו ממנו אל אזור אחר ונדדו בקירבת הגבול בין מדינות (בין ספרד לצרפת, בין לוֹרֵן והקיסרות הגרמנית, בין אנגליה לסקוטלנד). הם החלו לנוע בחבורות קטנות יותר כדי לא לעורר תשומת לב, או לחלופין בקבוצות גדולות יותר כדי להיטיב להתגונן. הם התרחקו מהערים הגדולות ונבלעו באזורים הכפריים. גם אילו רצו לעבור למדינה אחרת, כפי שעשו לא אחת, לא היה בכך משום פתרון, שכן גם שם הוצאו נגדם צווי גירוש.

למן המחצית השנייה של המאה ה־17 מסתמן בהדרגה שינוי במדיניות כלפי הצוענים ברוב הארצות: לא עוד גירוש אלא הטמעה. כבר בחלק מצווי הגירוש המוקדמים יותר ניתנה להם הברירה לנטוש את אורח חייהם או להיות מגורשים מן המדינה. מאחר שהמדיניות כלפי הצוענים, ובעיקר יישומה, לא הצטיינו בעקביות, במקביל לצווי הגירוש הוצאו לעיתים צווים סותרים שנועדו לאכוף את הטמעתם. כבר ב־1594 הועלתה בקוֹרְטֶז (הפרלמנט) הספרדי הצעה – שלא בוצעה אמנם, אך שבה והועלתה בשינויים מסוימים במאה ה־18 – להפריד בין הגברים והנשים הצוענים ולאפשר להם להינשא רק לאיכרים ולאיכרות ספרדיים, או לחילופין לשלח אותם למושבות כדי שיינשאו שם לילידים או לבני תערובת.

במדינות שנעשתה בהן בשלב מוקדם הבחנה בין הצוענים שהיגרו למדינה לבין אלה שנולדו בה, צווי הגירוש לא חלו על האחרונים, אך הם נצטוו להפסיק לנדוד, למצוא לעצמם אדון ולעבוד בשירותו בעבודת קבע. כך נקבע, בין היתר, באנגליה כבר ב־1562. עם זאת מגמת הגירוש היתה עדיין דומיננטית. במחצית השנייה של המאה ה־17 לא בוטלו אמנם צווי הגירוש, אולם ברוב המדינות הם לא חודשו על־ידי השלטונות, ואלה הסתפקו בהפעלת לחץ על הצוענים לנטוש את אורח החיים הנוודי.

נאורות ביד ברזל 
במהלך המאה ה־18 הופכת מדיניות ההטמעה לדומיננטית. במחצית הראשונה של המאה, מדיניות ההטמעה לא נפלה בקשיחותה ואלימותה ממדיניות הגירושים שקדמה לה. צוענים שהמשיכו לנדוד ונעצרו נשלחו עדיין לספינות, ונשים וילדים שנעצרו הועברו לאחד ממוסדות ה”תיקון”. גם גילוח הראש, ההלקאה והצריבה בברזל מלובן לא נעלמו לחלוטין, וכמוהם גם עונש הגירוש. בגרמניה ובהולנד הוצבו בדרכים שלטים שעליהם צוירו צועני מולקה בשבטים, צועני שבבשרו נצרב אות בברזל מלובן, או צועני תלוי, כאזהרה לבל יעברו ויחנו במקום. הפרשה הקשה ביותר התרחשה בספרד ב־1749: בין 9,000 ל־11,000 צוענים – גברים, נשים וילדים – כותרו על־ידי הצבא ונאסרו, במטרה להפוך אותם, באמצעות עבודת כפייה, מהולכי־בטל וקבצנים לעובדים מועילים. השלטון קיווה גם להפיק תועלת כלכלית מעבודת חינם זו. הנשים הופרדו מבעליהן ומילדיהן שמעל לגיל שבע. הגברים הועסקו במספנות, במיכרות ובסדנאות לייצור נשק, והנשים והילדים הצעירים בבתי חרושת.

כמה חודשים אחרי המעצר הוחלט לשחרר את אלה שיוכיחו כי נטשו את דרך חייהם המסורתית ויביאו אישורים שהם יושבי קבע ועוסקים בעבודה “ישרה”. נמצאו לא מעטים שניסו להוכיח שהם ראויים לשיחרור. צוענים שעבדו במָלָגָה במשך עשרות שנים ביקשו מרשויות העירייה להגן עליהם. צועני בשם סבסטיאן פרנק, בעל אכסניה בלוֹרְקָה, היה מכובד על־ידי כל שכניו, שנהגו לבקש אותו לשמש כבורר במחלוקות ובמריבות. הוא פנה למועצת המדינה וביקש שיחרור מאחר “ששירת בנאמנות את המלך כסַפַּק סוסים לצבאו”.

המשוחררים הצטוו לחזור למקום מגוריהם הקודם, ורכוש שהוחרם ועדיין לא נמכר במכירה פומבית הושב לבעליו. תנאי העבודה והמחיה של אלה שנותרו במעצר היו מחרידים והביאו לתמותה גבוהה. רק ב־1763, כלומר ארבע־עשרה שנה מאוחר יותר, שוחררו אחרוני הצוענים בפקודת המלך קרלוס ה־3. כמו במקרים רבים אחרים, גם הפעם התועלת הכלכלית מעבודת הכפייה היתה מאכזבת, ושר הימייה אף התלונן על ההוצאות הכבדות שהיו כרוכות בהחזקת הצוענים במעצר.

ניסיונות ה”הטמעה” נמשכו גם במחצית השנייה של המאה ה־18. על רקע כישלון צווי הגירוש ויוזמות קודמות לאינטגרציה של הצוענים בחברות הרוב, יש להבין ניסיונות אלה כחלק משורה של אמצעים שנקטו השלטונות להגביר את הפיקוח על החברה, בהשפעת רעיונות הנאורות. דובריה של הנאורות ראו אמנם ב”תיקון” הצוענים משימה הומאנית ונוצרית, אך הוצאתו לפועל לא הצטיינה לא בליברליות ולא באהבת אדם. עם זאת, חל שיפור ביחס לצוענים בהשוואה לרדיפות של תקופת צווי הגירוש. ניתן להבחין בצמצום ההגבלות והאפליה, בריסון מסוים של אמצעי האכיפה, וכן בפנייה לחינוך כאמצעי לאינטגרציה.

“הסנקציה הפרגמטית” של קרלוס ה־3 משנת 1783 התירה לצוענים המבקשים להשתלב בחברה להתיישב בכל מקום שיחפצו, להוציא עיר הבירה מדריד, ופתחה בפניהם את כל המקצועות וכל המישרות. המקצועות היחידים שנאסר עליהם לעסוק בהם היו גֵז צאן, סחר בסוסים ובבעלי חיים אחרים, ואחזקת אכסניות באזורים מיושבים בדלילות – כולם עיסוקים אופייניים לצועני ספרד. אלה מבין הצוענים שביקשו “להשתלב” נתקלו בהתנגדות מצד גילדות בעלי המלאכה, הסוחרים והעיריות. איומי הענישה נותרו בעינם: בין היתר נקבע כי ילדיהם של צוענים שימשיכו לנדוד ללא עבודה קבועה יילקחו מהם ויוכנסו לבתי יתומים או למוסדות “תיקון”. רק בהדרגה הושווה היחס לצוענים לזה שננקט כלפי נוודים אחרים, ועונשם היה אמור להיות זהה. לצעדים ריאליים אלה התלווה צעד סימבּוֹלי: נקבע שהם לא ייקראו יותר “צוענים” ואף לא “קסטיליאנים חדשים”, שם שהוצע בשלב מסוים כתחליף.

ב־1749 הוציאה הקיסרית מַרִיָה־תֶרֶזָה צווי גירוש לצוענים, לנוודים אחרים ולקבצנים זרים. עשרים שנה מאוחר יותר הוצא צו ראשון לצועני הונגריה, ובעקבותיו שורת צווים נוספים, שנועדו ליישבם בשטחים שנכבשו מחדש מידי הטורקים. מגמת הצווים היתה כפולה: ליישב את אזור הגבול החדש ולהביא להטמעתם של הצוענים.

הצווים האוסטריים קשוחים יותר בהשוואה ל”סנקציה הפרגמטית” של קרלוס ה־3. האוטונומיה המשפטית של הצוענים בוטלה, וכמוה סמכות המנהיגים. הצוענים חויבו בתשלום מיסים; נאסר עליהם להתגורר באוהלים ובבקתות; הם נצטוו לגור בבתים רגילים בערים ובכפרים; לעסוק בעבודה “ישרה” (הכוונה בעיקר לעבודה חקלאית בשירות בעלי האחוזות); לשלוח את בניהם לשמש כשוליות על מנת ללמוד מקצוע, ואת הבנות – לעבוד כמשרתות. צו משנת 1761 קבע כי צעירים צוענים שיימצאו כשירים יגויסו לצבא. נאסר עליהם לעזוב את הכפרים שבהם היו אמורים להיות לאיכרים, ולא הותר להם להחזיק בסוסים ובעגלות; נקבע שלא ייקראו יותר “צוענים” אלא “הונגרים חדשים”; נאסר עליהם, באיום 25 מלקות, לדבר בשפתם; המוזיקה הצוענית נאסרה; הנשים נדרשו לוותר על לבושן המיוחד; וכן נאסר עליהם לאכול נבלות. ההורים נדרשו למנוע מילדיהם להתרוצץ עירומים ולישון ללא הפרדה בין המינים.

בצו משנת 1773 נאסרו נישואים בין צוענים. צוענייה שרצתה להינשא לגַדְז’וֹ (לא־צועני) נדרשה להוכיח שעבדה בנאמנות כמשרתת ושהיא בקיאה במנהגי הדת הקתולית. על גבר צועני שרצה לשאת אישה לא־צוענייה היה להוכיח שהוא מסוגל לפרנס משפחה. כדי לממש את החינוך הנוצרי הוצאו ילדים צוענים מרשות הוריהם ונמסרו למשפחות א?מנ?ת, במימון המדינה. רוב הצווים לא השיגו את מטרתם. הילדים ברחו מהמשפחות האומנות ונמלטו יחד עם הוריהם להרים. הניסיונות להפוך את הצוענים בכפייה לאיכרים לא צלחו אף הם. הם מכרו את הכלים החקלאיים שניתנו להם וברחו. הם המשיכו להתגורר באוהלים ובבקתות, הן משום שזה היה מנהגם והן משום שהכפריים לא הזדרזו לספק להם את החומרים הדרושים לבניין בתים, כפי שנדרשו לעשות. בעלי המלאכה מצידם לא ששו לקבל את ילדי הצוענים כשוליות. על אף הכישלון, הקיסר יוזף ה־2 חזר והוציא צו שהופנה לצועני הונגריה וטרנסילבניה. הצו הוצא ב־1782, שנה אחרי הוצאת “כתב הסובלנות” ליהודים, ובו חוזר הקיסר על הצווים שהוציאה אמו, מריה־תרזה, בתוספת דגש מיוחד על החינוך הנוצרי לילדים ועל חובת הביקור בכנסייה.

הצוענים סירבו לנטוש את אורח חייהם ולהיטמע, ורובם אכן לא נטמעו. למותר לציין שהאיסור על נישואין בין צוענים לא קוים, וככל הנראה מספר נישואי התערובת לא גדל. כל מה שהושג בקיסרות האוסטרית, בספרד ובמדינות שנקטו מדיניות דומה, היה שחלק ניכר מהצוענים הפכו ליושבי קבע והוגבלה נדידתם של הנותרים.

יחד עם זאת, יש לציין כי בארצות מסוימות החל תהליך ההתיישבות של הצוענים מוקדם יותר. בספרד ובפורטוגל היו כבר במחצית הראשונה של המאה ה־17 צוענים יושבי קבע במקומות שבהם הותר להם להתיישב. אך בניגוד למה שנצטוו, הצוענים לא התיישבו כבודדים או כמשפחות בודדות בקרב הלא־צוענים, אלא כקבוצה, ויצרו מעין “רובע צועני”. גם אלה שהתיישבו, אך לא נטשו את שאר המרכיבים של אורח החיים והזהות הצועניים, המשיכו להיות לצנינים בעיני השלטונות, כמו גם בעיני חלק נכבד מהאוכלוסייה, שהוסיפו לראות בהם איום מתמיד על הסדר החברתי הנכון.