יהודה הלוי – שירים

רבי יהודה הלוי – האיש ויצירתו | ישראל לוין

יהודה הלוי חי בתקופה של משבר עמוק בתולדות יהודי ספרד. בצפון התעצמו מלחמות הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש של אנדלוסיה המוסלמית בידי צבאות הנוצרים. בשנת 1063 קרא האפיפיור למלחמת קודש לעזרת מלכי הנוצרים ונסיכיהם ורבים נענו לו. בשנת 1085 הוסגרה טולידו, הבירה הקדומה של הויזיגותים (אדוני הארץ מלפני הכיבוש הערבי) לידי אלפונסו השישי מלך קסטיליה וליאון. הדרום המוסלמי שחש עצמו מאוים פנה בבקשת עזרה ליוּסֻף אבְּן תַּאשִפִין, מנהיג המוּרַאבִּטוּן בממלכה הבֶּרבֶּרִית המדברית שבצפון אפריקה.

בהיענותו לפנייה הגיע אבן תאשפין לספרד בראש צבא לוחמיו השבטיים ובקרב מכריע ליד זַלַאקַה הביס באוגוסט 1086 את צבאו של אלפונסו. אבן תאשפין עזב את ספרד לאחר הניצחון, אולם שלוש שנים מאוחר יותר, ביוני 1089, שב אליה, הפעם כלוחם במוסלמים וככובש מחוזותיו המוסלמים של חצי האי. תנופת הרקונקיסטה נבלמה לזמן מה, אך על אנדלוסיה הפורחת של “מלכי המחוזות” (=מֻלוּךּ אלטַוַאִף, ככינויים) בא הקץ והיא נעשתה חלק מן הממלכה המֻרַאבִּטִית. כאשר התארגן מסע הצלב הגדול הראשון בשנת 1096, ובעיקר כשלוחמיו כבשו את ירושלים בשנת 1099, הייתה ההתנגשות בין היריבים בספרד לחלק ממאבק איתנים בין שתי הדתות ה”עולמיות”.

ככל שארכו המלחמות פחתה הסובלנות. יהודי ספרד נקלעו שלא בטובתם בין שני המחנות הניצים. מלכי הנוצרים ונסיכיהם אמנם נטו להם חסד לעתים, פרשו עליהם את חסותם, שילבו אותם במערכות השלטון ולפעמים אף קֵרבו את “גדוליהם” ומינום למשרות רמות ורבות השפעה בחצרותיהם. אף על פי כן קשתה הפגיעה האלימה ביהודים, בנפש וברכוש; גדודי אבירים פורקי עול הטילו עליהם אימה, כמרים ונזירים השפילו את דתם בתעמולה ארסית – ויד החצרנים והשתדלנים קצרה מהושיע.

גם בדרום המוסלמי, שם החשידום כבני ברית אפשריים לאויב הנוצרי, החמיר מצבם מאוד. פלישת המֻרַאבִּטוּן פגעה אנושות ברבות מקהילות היהודים, וכשנוכחו לדעת ששוב אינם יכולים ליהנות מהסובלנות הקודמת, עזבו רבים מהם את אנדלוסיה ונדדו צפונה – אל ארצות הנוצרים. הזעזוע ערער את ביטחונם. היו שתהו על משמעות המאורעות הכבירים שמוטטו מסגרות מדיניות וסדרי חברה. רבים חשו כאילו חרב עליהם עולמם ושאלות לסיבת סבלם נותרו ללא מענה. בקרב חוגים מסוימים גברו נטיות מיסטיות, התרבו מחשבי קיצים ומתנבאים לגאולה קרובה. בשנת 1100 בקירוב התעוררה בקורדובה מעין תנועה משיחית (שדעכה עד מהרה).

אך נמצאו גם רבים שלא שקעו בייאוש ולא נתפסו לאשליות משיחיות. מנהיגי קהילות ואנשי מעששה סייעו בדרכים שונות לנפגעים. משוררים והוגי דעות נחלצו לחזק ידיים רפות, להפיח תקווה בנואשים, להאיר ברעיונות מקוריים ונועזים את עיני הנבוכים ולהגן על לאומיותם המבוזה ודתם המושפלת. נציגם המובהק ביותר הוא המשורר, הפייטן והפילוסוף יהודה בן שמואל הלוי.

יהודה הלוי נולד לפני שנת 1075 במקום לא ידוע בקסטיליה. ילדותו ונעוריו עברו עליו במחוזות השלטון הנוצרי, שם גם קיבל את חינוכו ורכש את השכלתו הרחבה בתרבות הלאומית היהודית וב”תרבות העולם” הערבית, כדרך משכילי אנדלוסיה. כרבים אחרים ביקש גם הוא להגיע אל מרכזי היצירה היהודיים בספרד המוסלמית. בעודו צעיר לימים עזב את קסטיליה, לא לפני ששיגר איגרת התוודעות שירית למשה אבן עזרא, החשוב והמפורסם במשוררי אותו זמן, ובה הציג עצמו כ”כבד פה וכבד לשון” שבא מ”תרבות דישָן ודישון” (=צאצאי שֵׂעיר, כינוי לנוצרים) -/”עם נועז ועִמקי שפה / אין לים פתַיוּתָם שפה”.

אבן עזרא השיב בשיר שבח נמלץ שמביע התפעלות מהמשורר הצעיר שזרח משעיר “לָאִיר אֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ” (“ילדי ימים חשו לִצְבֹּא”, בית 14). הוא אף מזמינו לבוא לגרנאדה ולהתארח בביתו. השיר הגיע לידי יהודה הלוי בעיר ספר מוסלמית אלמונית; כאן נקלע לחבורת משוררים שהתחרו ביניהם, כמנהג המקום והזמן, בחיקוי של שיר איזור מורכב וסבוך מבחינה צורנית. להפתעת הכול היה העלם שזה מקרוב בא היחיד שהצליח לחבר, במיומנות וירטואוזית, שיר שבח לאבן עזרא בתבנית המדויקת של דגם החיקוי (להלן שיר כא). זמן קצר אחר כך הגיע לגרנאדה.

השנים שחי באנדלוסיה, בעיר גרנאדה, בחסותו של “אביר המשוררים” האמיד והמקורב לשלטון, היו כנראה מן הטובות בחייו. האווירה התרבותית התוססת במחיצת פטרונו תרמה הרבה לפיתוח כישרונו ולהרחבת השכלתו והעמקתה. פרסומו גדל והלך בהתמדה, מזְגוֹ הנוח קנה לו ידידים הרבה; הוא קשר קשרים עם חכמים ויוצרים נודעים ונעשה אורח רצוי בקהילות שונות. אפשר לשער שבאותן שנים כתב חלק משירי השבח והידידות ואת רוב שירי האהבה והיין שלו.

כיבוש טולידו על ידי אלפונסו השישי, פלישת המֻרַאבִּטוּן וניצחונם בקרב זַלַאקה ובעיקר שובם בשנית ככובשים, גרמו לו, כלרבים אחרים, זעזוע עמוק. כשהשתלטו לוחמיו של אבן תאשפין על גרנאדה כבר לא היה הלוי בין חומותיה. ממרחק שמע על חורבן קהילתה ועל פגיעה אנושה ברבים ממכריו וידידיו, ובמשפחת בני עזרא בכללם. במקומות שונים שביקר חש בהתערערות ביטחונן של קהילות ישראל ובאימה שנפלה עליהן.

וודאי היה עד לגלי פליטים שנעקרו ממקומותיהם ובהותירם אחריהם את רכושם, שנבזז או הוחרב, נדדו צפונה לקסטיליה. קרוב להניח שבהשפעת המאורעות הקשים החלה כבר אז לגמול בו ההכרה שחלף לבלי שוב “תור הזהב” בחיי יהדות אנדלוסיה. במועד לא ידוע, כנראה בתחילת המאה השתים עשרה, עזב את ספרד המוסלמית ועבר לאזור הנוצרי. אולי, כרבים אחרים, תלה גם הוא תקוות בחסדו של אלפונסו ובכוח ההשפעה של חצרניו היהודים.

כמה שנים עשה את ישיבתו קבע בטולידו ועסק בה לפרנסתו ברפואה (כפי שעולה מאיגרת ששלח לר’ דוד נרבוני בפרובנס). כמשורר מפורסם היה נערץ בקהילה היהודית הגדולה שקלטה פליטים רבים מהדרום. הוא קשר קשרים עם נכבדיה ושיבחם בשיריו. באחד משירי-האיזור שכתב הילל בלשון נמלצת את יוסף אבן פֶרוּצִיאֵל המכונה סידלוס, רופא המלך ויועצו, והעלה על נס את תקפו ורום מעלתו של החצרן רב ההשפעה ואת העזרה שהגיש לנזקקים במצוקתם (שירי החול, מהדורת בראדי, א, עמ’ 157).

הוא הכיר גם את בן אחותו של סידלוס, שלמה אבן פרוציאל, שכיהן אף הוא במישרה רמה בממלכה; כששהה באראגון בשליחות חשובה הכין הלוי לכבודו שיר שבח נרגש והתכוון לקבל בו את פניו בשובו לטולידו (להלן, שיר ל). אך “השָׂר” שלמה נלכד בדרכו חזרה לעירו במארב של לוחמים נוצרים ונרצח.

רצח המדינאי היהודי (בשנת 1108) השפיע עמוקות על חייו והשקפותיו של המשורר. לכאורה לא היה זה אלא “עוד רצח” אחד מרבים שביצעו כנופיות של לוחמים ואבירי צלב פורקי עול; אך למעמיק ראות הוא האיר באור בלהות את הסכנות שארבו ליהודים בסבך מציאות אלימה שבה התאפשר מאורע כה קשה. על הנרצח קונן הלוי בקצידה “זאת התלאה” (להלן, שיר מא). בקינה המופלאה הזאת, שנקראה בוודאי בקהל כמקובל, הוא משלח מְאֵרָה שוחרת נקם בארצות הנוצרים; כמבטא גם את העֵדה באבלה וחרדתה הוא מקלל את “בת אדום” בלשון שמעלה זֵכֶר תפילות נקם וחזונות אפוקליפטיים מקראיים -ישפוך עליהם אלוהים את מטר זעמו, יהפוך ארצה לשממה ונחליה לזפת וישמיד “כל המונה” ו”כל צלמי אֲשֵריה”.

משנמוגו תקוותיו שתלה בכוחם של שתדלנים מסוגם של בני פרוציאל להתמודד עם הסערה שטילטלה את בני עמם, חש ששוב לא ימצא מנוח לנפשו בטולידו. אם השתהה בה גם לאחר הרצח היה בוודאי עֵד לפרעות ביהודים שפרצו בסמוך למות אלפונסו השישי (בשנת 1109), אף קונן על הקהילה הפגועה והרוגיה (“לא עליכם שומעי שמעי”, שירת הקודש, מהדורת ירדן, ג, עמ’ 893). בזמן לא ידוע אחר כך עזב את קסטיליה וחזר לספרד המוסלמית.

המחצית השנייה של חייו עברה עליו ברובה באנדלוסיה. ככל הנראה התגורר במקומות שונים וזמן ארוך יחסית ישב בקורדובה, שבה חידש את קשריו עם מיודעים וידידים וותיקים ויצר גם קשרים חדשים. כאן פגש לראשונה את אברהם אבן עזרא הצעיר ממנו, התיידד עמו ולימים אף הִשּׂיא לו את בִּתּו היחידה לאישה. המשורר והפילוסוף יוסף אבן צדיק שיבחו בקצידה קצרה כ”אֲבי הַשּׁיר […], כְּלִיל יֹפִי, אֲחִי שֵׂכֶל, צְבִי חֵן, אֲבִי מוּסָר, יְלִיד חָכְמָה וְתוֹרָה” (שיריו, מהדורת י. דויד, עמ’ 42). מעמדו האישי היה איתן, פרנסתו הייתה מצויה, פרסומו גדל בהתמדה ונמצאו לו מעריצים גם מחוץ לספרד.

יותר מכל העיק עליו מצבם העגום של היהודים שסבלו מקנאותם של המראבטון ומחדירות תכופות של צבאות הנוצרים לעומק השטח המוסלמי. על גורלן המר של קהילות ישראל בספרד למד מניסיונו האישי ומפי השמועה הקרובה, וממרחקים הגיעו גם אליו הידיעות על האסון הנורא שהמיטו על היהודים צבאות הצלבנים במסעותיהם ל”גאולת” הארץ הקדושה. בהדרגה הבשילה בו ההכרה שהעם היהודי נמחץ בין המחנות, שלא רק בספרד אלא במלוא עולם נשקפת לו סכנה קיומית, שבכל מקום הוא קורבן לאלימות ואין זה משנה כלל מי מושל בו, נוצרים או מוסלמים – “זֶה יַחְלֹש אוֹ זֶה יַחְלֹש, תָּמִיד עָלַי פוּקָה” (שירי הקודש, מהדורת ירדן, עמ’ 742). הוא נוכח לדעת ש”בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר / אָבַד צְבָאִי, וְנֶעְדַּר / יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.// הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם / אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם / וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל. // […] וּבַאֲשֶׁר לְהִלָּחֵם יְשׁוֹטְטוּ / לְהֶרֶג וְאַבְדָן יְלֻקְּטוּ / לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (להלן, שיר פ, 15-10 21-19); ולפעמים השתלטה עליו תחושה של חוסר אונים, של אין מוצא ואין עוזר: “וְאֶל מִי עוֹד נִצְעַק בְּכֹבֶד עֻלֵּנוּ? / וּמִי יִהְיֶה מְחַנֵּן לְעֶלְיוֹן בֵּעֲדֵנוּ? / וְהִנֵּה בֶּן אֲמָתִי בְּאַף יִשְׂטְמֵנוּ / וְנִצְעַק עוֹד לְעֵשָׂו וְהֵן עוֹד יִטְרְפֵנוּ / וְנִקְרָא אֶל אֱלֹהִים – וְלֹא יַעֲנֵנוּ…” (שה”ק, מהדורת ירדן, עמ’ 2).

ביצירתו של יהודה הלוי חברו יחד ניתוח נוקב של המציאות המורכבת ומאמץ רגשי עז לעורר כוחות מגן רוחניים מול הסכנות החמורות האורבות בה. על הבוז וההשפלה השיב בטיפוח רעיון הבחירה של עם ישראל וחיזוק תחושת הגאווה של הנבחר. על הטענה לעליונות של בעלי הזרוע השיב בשבחי העליונות הרוחנית והמוסרית של הנרדפים. את הנאמנות לדת הלאומית הציג כהתרסה אל מול הלחצים להמרת הדת וכביטוי לרצון חיים עז. מול הייאוש שאיים לפגוע בכוח העמידה של הנרדפים עורר אמונה עמוקה כי הישועה הנכספת בוא תבוא כמובטח. לפעמים דבריו מנוסחים כמסר משיחי הקורא לא רק להאמין בגאולה, אלא גם לעשות מעשים שיקרבוה ויממשוה. באחד משיריו הוא פונה ל”יונת רחוקים” (ככינוייה של כנסת ישראל) ואומר: “הִנֵּה אֱלֹהַיִךְ קְרָאָךְ, מַהֲרִי / הִשְׁתַּחֲוִי אֶרֶץ וְשַׁי הַקְרִיבִי;// וּפְנִי אֱלֵי קִנֵּךְ לְדֶרֶךְ אָהֳלֵךְ / צִיּוֹן, וְצִיּוּן בַּעֲדֵךְ הַצִּיבִי! // דּוֹדֵךְ אֲשֶׁר הֶגְלֵךְ לְרֹעַ פָּעֳלֵךְ / הוּא גוֹאֲלֵךְ הַיּוֹם – וּמַה תָּרִיבִי? // הִתְיַצְּבִי לָשׁוּב לְאֶרֶץ הַצְּבִי / וּשְׂדֵה אֱדוֹם וּשְׂדֵה עֲרָב הַכְאִיבִי! // בֵּית מַחֲרִיבַיִךְ בְּאַף הַחְרִיבִי / וּלְאוֹהֲבֵךְ בֵּית אַהֲבָה הַרְחִיבִי!” (להלן שיר קז).

כשנכתבו הדברים האלה כנראה כבר התגבשה אצלו ההשקפה שאין “לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְּמַעְרָב / מְקוֹם תִּקְוָה נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים” מלבד הארץ “אֲשֶׁר מָלְאָה שַׁעֲרֵי שַׁחַק פְּתוּחִים”, הלֹא הִיא ארץ ישראל (להלן שיר קיד, 16-15). אף על פי כן, גם בקראו בהתלהבות ל”יונת רחוקים” להתייצב “לשוב לארץ הצבי” ולפנות לדרך המוליכה לציון, ידע המשורר שנטישת הגולה והגירת הרבים לארץ האבות אינן אפשריות בתנאים ההיסטוריים ששררו בימיו. אם אכן הייתה ביצירתו “תעמולה לעלייה” (כפי שסבר החוקר בנציון דינבורג), היא נועדה לחזק ברבים את הכמיהה למולדת הקדומה כדי שלא תגווע תקוותם. עליה בפועל נועדה למעטים בלבד.

יהודה הלוי ראה את עצמו כאחד מאותם מעטים. במועד לא ידוע נָדַר לעלות לארץ ישראל. הייתה זאת הבשלתו של תהליך רוחני-דתי ממושך. משעבר את שנת החמישים לחייו, שאל את עצמו אם ראוי לו לרדוף “נַעֲרוּת”, להתמכר להבלי העולם הזה ותענוגותיו במקום לנטות “אֶל עֲצַת אֵל” ולהתרצות ליוצרו. הוא החליט להפנות את כל כוחות נפשו לאלוהים ולבקש בכל מאודו את קירבתו. קירבה זאת, חש, תתכן רק בציון. בעיניו היה המסע ארצה היענות לרצון אלוהים, ניצחון הרוח על תאוות החושים, העדפת “האחד” על הרבים, הגשמת הצו הדתי העליון (להלן, שיר קיד 10-1).

בהדרגה נעשתה העלייה לארץ ישראל תכלית חייו ותמציתם. רק מה שסייע להגשמתה יכול היה להסב לו אושר וכל מה שעיכב אותה גרם לו סבל רב. את ניסיונות ידידיו ויריביו לשכנעו לחזור בו מהחלטתו הדף בתקיפות ובקוצר רוח; הוא גם תקף את צביעות המשתחווים מול ירושלים ומתפללים לגאולתה אשר ליבם לא מאמין לפיהם (להלן שיר קיד). הוא תמה על האנשים שחשבוהו מאושר “בְּעַבְדוּת מְלָכִים”, בלי להבין שעשיית רצון-בני-אדם היא נטישת רצון-אל ועבודה ליצורים היא בגידה ביוצר (להלן שיר קטו, 16-13). כשהזהירו אותו מפני המחסור, הבדידות והניכור החברתי הצפויים לו בציון, הכריז “שיֵקַל” בעיניו “עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד” כשם ש”יֵקַר” בעיניו “רְאוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נֶחְרָב” (להלן שיר קי, 3); ברור היה לו ש”טוֹב יוֹם עַל אַדְמַת אֵל מֵאֶלֶף בְּאַדְמַת זָר” (להלן, שיר קיג, 10).

העלייה לארץ ישראל לא הייתה קלה. דרכי הים והיבשה לקצהו המזרחי של הים התיכון היו קשות ומסוכנות. במסע, שיכול היה להימשך שבועות ואף חדשים, היה הנוסע נתון לחסדי החובלים ומוליכי השיירות. האניות היו קטנות ופגיעות מאוד לסערות ולהתקפות שודדי ים. הארץ הייתה נתונה בידי הצלבנים, רובה שממה ומספר יהודיה מועט. יהודה הלוי ידע גם עד כמה תקשה עליו עקירתו ממשפחתו, מחברת ידידיו ומוקיריו, מסביבתו התרבותית וממעמדו הרם והנערץ. עוד בטרם יעזוב את ספרד העלה בעיני רוחו מסע רב חתחתים בים מוכה סופות ובמדבריות שוממים, כאילו ביקש להרגיל עצמו לסכנות העתידות ולהתחסן מפניהן (להלן, שיר קיד, 29-11; שיר קיה, 39-10). פעם הביאו חלום אל “מקדשי אל” בירושלים בזמן עבודת הקודש של הכוהנים והלויים, והטעימו את טעם האושר שצפוי לו כשיתגשמו מאווייו (להלן שיר קיב).

בהכנות למסע נעזר המשורר בידידו ידידו חלפון הלוי בן נתנאל הדַמְיֶטִי – מנכבדיה החשובים של קהילת קהיר, סוחר מצרי רב פעלים שרשת עסקיו הייתה פרושה מהודו ותימן עד ספרד. קרוב לוודאי שהמשורר נהנה מנדיבותו ותמיכתו הכספית של חלפון במימון הוצאות הדרך למזרח. בקיץ שנת 1140 הפליג בדרך הים למצרים, מלֻווה על ידי יצחק בן אברהם אבן עזרא ושלמה בן יוסף אבן גבאי. כעולה משיריו שכתב בספינה הוא סבל מאוד בזמן הנסיעה. הוא הרגיש כאילו הוא “קָבוּר בְּחַיָּיו בַּאֲרוֹן עֵץ” כשרק כפֶסַע “בֵּינוֹ ובֵין מָוֶת”. הוא התענה במחלת ים וחרד “מִפְּנֵי גוֹיִם, גַּם מִפְּנֵי לִסְטִים” ומזעמן של רוחות סוערות. הוא חש בחוסר האונים של שאר רוחו ועליונותו התרבותית במקום שבו ” כל בני פרחח הם הסגנים שם והפחות” (להלן שיר קכב 4-3). אך גם במצבים הקשים ביותר התחזק באמונתו ובידיעה שהוא מתקרב והולך למחוז חפצו (להלן, שיר קכב, 3-1; שיר קכב 11-10; שיר קרא, 4).

ב-9 בספטמבר 1140, הגיע יהודה הלוי לאלכסנדריה והתקבל בהתרגשות על ידי קהילתה היהודית הגדולה והחשובה. הוא שהה בה כשלושה חדשים, מוקף הערצה וחיבה, מקורב למארחו הנכבד והעשיר הדיין והרופא אהרן החבר אבן אלעמאני. סמוך לחנוכה הגיע לקהיר ושהה בה עד אחרי פסח. כאן שמח שוב בחברת ידידו ומעריצו חלפון הלוי, אף הקדיש לו חיבור ערבי קצר שכתב על המשקלים. שהותו הממושכת במצרים נעמה לו מאוד ושיריו מאותם ימים מעידים על ההתפעמות העזה שעוררו בו הנופים “המקראיים” של ארץ הנילוס.

גם כאן נאלץ להדוף ניסיונות להניאו מהמשך מסעו. הוא הסכים עם הטוענים שבמצרים התהווה העם, בה התגלה אלוהים למשה והתחוללו הנסים הגדולים, אך הוסיף שליבו “ימאן למְרַפִּים על נקלה”, שכן במצרים השכינה נטתה רק “כאורח לצל אלון ואלה” ואילו עִם “שָׁלֵם וְצִיּוֹן הִיא כְאֶזְרָח” (להלן, שיר קכג). בשלב מסוים נתקף בפחד פן ימות בטרם יגשים את חלום חייו; בשיר קצר ששילב באיגרת לנגיד יהודי מצרים שמואל בן חנניה שביקש לארחו בביתו, הוא כותב כמתחנן על נפשו: ” אִם רְצוֹן נַפְשְׁכֶם לְמַלֹּאת רְצוֹנִי, / שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאֲדוֹנִי – // […] אַל פְּעָמַי תְּאַחֲרוּ מִנְּסֹעַ, / כִּי אֲפַחֵד פֶּן יִקְּרֵנִי אֲסוֹנִי” (להלן, שיר קכה, 3,1). נחוש בדעתו להמשיך במסעו בדרך הים, חזר לאלכסנדריה להמתין בה לאנייה שתביאנו למחוז חפצו.

ב-8 במאי 1141 עלה יהודה הלוי על האנייה ושהה בה שמונה ימים בנמל, בצפייה שהרוח המזרחית תשנה את כיוונה. באמצע החודש, כשנשבה רוח המערב הנכספת, יצאה האנייה לדרכה שאמורה הייתה להימשך כעשרה ימים. דבר לא ידוע על מסעה. האם הגיעה ליעדה? מה עלה בגורלה ובגורלו של המשורר? איננו יודעים. ביולי או באוגוסט כבר לא היה יהודה הלוי בין החיים ואין מה שיעיד שזכה להגיע לארץ אהבתו. את החסר השלים הדמיון העממי; לפי אגדה שהופיעה לראשונה במאה הט”ז, הגיע המשורר לשערי ירושלים, “קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ […] והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת ‘ציון הלא תשאלי’ וכו’. וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו” (גדליה אבן יחיא, “שלשלת הקבלה”, ירושלים תשכ”ב, עמ’ צב).

את מאות שירי החול שהותיר אחריו כתב יהודה הלוי, כקודמיו, בדרכי השירה הערבית ומתוך נאמנות לחוקי הפואטיקה שלה; כמעט כולם כתובים כשירים שווי חרוז – כקצידות ארוכות או כפסוקוֹת מעוטות בתים – ושקולים במשקל הכמותי “הערבי”. הוא כתב גם עשרות שירי-איזור (מֻוַשַּחַאתּ) וגילה מיומנות רבה בעיצובם בצורות מורכבות וסבוכות מאוד. בין סוגות-השיר הקלאסיות בולטות אצלו בעיקר קבוצות גדולות של שירי חשק (להלן מדור א, שירים א-טו), שירי שבח וידידות (מדור ב, שירים יח-לז) ושירי קינה (מדור ג, שירים לח-סה). מצטיינת בייחודה ובאופייה האישי המובהק קבוצה של למעלה מעשרים “שירי ציון”, שקשה לסווגם בדרכי המיון של זמנם (מדור ט, שירים קט-קכו). הלוי כתבם לאורך שנים, מאז עלה בדעתו רעיון העלייה, דרך מסע הים באנייה, עד הימים האחרונים של שהותו באלכסנדריה על סף הפלגתו מזרחה. אף שכל אחד מן השירים הוא שלם העומד לעצמו, מפליא המכלול לבטא את ריבוי גילוייה של חווית יסוד דומיננטית בעולמו הפנימי של המשורר. איש לא הירבה כמוהו לשבח את ציון ולא שר לה שירי אהבה נלהבים כל כך.

בשירי הקודש של יהודה הלוי הגיעה האסכולה הפייטנית הספרדית להישגיה הרמים ביותר. הוא כתב מאות פיוטים – בכל הסוגים הליטורגיים ובכל צורות השיר ושיטות השקילה שרווחו בשירת הקודש העברית בספרד. הוא הפליא לבטא את שלל גווניה של חווית היחיד העומד לפני בוראו, בשורה ארוכה של שירים “אישיים”. כפייטנים אחרים גם הוא מדגיש לפעמים את היראה, את חרדת היצור מיוצרו, את תחושת אפסותו, את חוסר אוניו במאבקו הנואש ביצרו, את הבל חייו, אימת המוות והדין שאחריו, וכדומה. אך דומה שייחודו מתבלט דווקא בהביעו את השמחה באל, את האהבה העזה אליו שממלאת את כל ישותו עד שאינה מותירה בו מקום לכל רגש זולתה. שיא אשרו, כעולה משיריו בניסוחים שונים, הוא בגילוי אלהים בליבו, בתחושת הקירבה האינטימית אליו – קירבה שמושגת בכמיהת לב עזה, בחסד הארת הפתע המיסטית ולאו דווקא בחקירה שכלתנית שיטתית. את אלהים הוא מוצא במעמקי נפשו ובפנימיות גופו: “אֶמְצָא בְלִבִּי אוֹהֲבִי – / לֹא חוּג וּמוּצָק אֶדְרְשָׁה. / בֵּינוֹת בְּתָרַי יַעֲמֹד, / הֵם יָד לְכִסֵּא הַיְּקָר.” (להלן, שיר מח, 6-5).

חשיבות רבה נודעת לשירים הרבים שכתב הלוי על מצוקות הגלות ותקוות הגאולה. רק לעתים רחוקות הם קשורים לזמנם ולמקומם או לחורבנן של קהילות מסוימות. בדרך כלל, השירים הם על-זמניים, אף על פי כן חזק בהם רישומם של האסונות שפקדו את יהדות ספרד במשברה הקשה. דומה, שזעקתם עולה מן האלימות וההשפלה. הם חדורים בכמיהה לנקם ולגאולה קרובה. לפעמים הם מביעים חרדה פן תאחר העזרה לבוא והכיליון יקדים את ההצלה הנכספת. בעמקותם הרעיונית, ברגישותם הלירית, באיכויותיהם האמנותיות המעולות הם אולי מהווים את הפרק החשוב ביותר בשירה הלאומית העברית שאחר תקופת המקרא.

זמן קצר לפני צאתו מספרד בדרכו למצרים סיים יהודה הלוי את חיבורו הערבי הגדול “ספר ההוכחה והראיה להגנה על הדת המושפלת” (כתאב אלחֻגַ’ה ואלדַ’לִִיל פי נצר אלדין אלצ’ליל), שהתפרסם בתרגומו לעברית בשם “ספר הכוזרי”. הספר השפיע עמוקות על דורו ועל הדורות הבאים. היו שהעריכוהו כאחד החיבורים החשובים ביותר על מהות היהדות ועיקריה בכל תולדותיה של מחשבת ישראל. בזמנו ובמקומו הייתה לו גם מטרה מיוחדת ומיידית, כפי שעולה בבהירות משמו הערבי המקורי. זהו ספר פולמוס להגנת היהדות המותקפת על ידי אויביה. בתנאים ההיסטוריים הממשיים, במציאות העגומה של אלימות גואה וקנאות דתית מוקצנת יכלו הנרדפים למצוא נוחם ועידוד בהשקפה שהדגישה, בין השאר, שרק בהם דבק “העניין האלהי” ורק בקירבם נגלתה הנבואה, שדתם המבוזה היא דת האמת היחידה, שגם בשפל מצבם לא חדלו להיות העם הנבחר ולא נשללה מהם ההשגחה האלהית הישירה. לפעמים דבריו נלהבים ונרגשים – כמו בקטע טיפוסי שמשולב בדיון על “החסיד שלנו” ישר הדרך (מהדורת יהודה אבן שמואל, עמ’ קי):

…וְאִם יְבִיאֵהוּ הַשָׂטָן לִידֵי יֵאוּש בְּאָמְרוֹ: “הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה” [יח’ לז,ג] – כִּי מְאֹד נִמְחָה רָשְׁמֵנוּ בֵּין הַגוֹיִם וְזִכְרֵנוּ נִשְׁכַּח, כְּמָה שֶׁנֶּאֶמָר: “יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ” [שם שם, יא] – יַחְשֹׁב עַל נֵס ‘יְצִיאַת מִצְרַיִם’ וְעַל כֹּל מַה שֶּׁנֶאֶמַר בְּ”כַמָּה מַעֲלוֹת גְּדוֹלוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ” [ בהגדה של פסח], וְאָז לֹא יִפָּלֵא בְּעֵינָיו אֵיךְ נָשׁוּב לְקַדְמָתֵנוּ אַף כַּאֲשֶר לֹא יִוָּתֵר מֵאִתָּנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶחָד, – וּכְמָה שֶׁנֶּאֶמַר: “אַל תִּירְאִי, תּוֹלַעַת יַעֲקֹב!” – [יש’ מא, יד] – כִּי מָה הַנּוֹתָר מִן הָאָדָם לְאַחַר שֶהָיָה לְ’תוֹלַעַת בְּקִברְוֹ’?

כמשורר התפרסם הלוי עוד בימיו גם מחוץ לספרד וההערצה שזכה בה בזמנו לא פסקה במשך הדורות עד העת החדשה. רבים חשבוהו למשורר העברי המהולל ביותר בימי הביניים, ואולי אף בכל תולדות השירה העברית. כבר במאה השלש עשרה כותב יהודה אלחריזי בספר תחכמוני (בסגנון אופייני לפרוזה המחורזת המליצית של המקאמה): “הוא בא באוצר השיר ושלל בית נכֹחֹה. ולקח כל כלי חמדתו ויצא וסגר השער אחרי צאתו. / וכל היוצאים בעקבותיו. ללמוד מלאכת שירותיו. לא השיג אבק מרכבותיו.” בדורות האחרונים הרעיפו שבחים מופלגים על שירתו הלאומית – “שירי הגלות” ו”שירי ציון”; “עיקר גדולתו בשירה הדתית”, כותב אחד החוקרים, “ואף בה הריהו מתגלה על פי רוב בעצם כוחו כשנושאה הוא עַם ישראל וציון.

שום משורר יהודי אחר לא הביע את רגש הגאווה על בחירת ישראל לעם, את הצער על ייסוריו ואת הכיסופים לגאולתו בדברים הנוגעים כל-כך עד הלב ובעמקות נפשית גדולה כל כך כמותו” (י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים 1953, עמ’ 115). ההיסטוריון יצחק בער כותב עליו: “יהודה הלוי היה עֵד ראייה לחורבנן של קהילות שלימות, שנפלו בידי השודד הנוצרי, ולמסע הפליטים שנמלטו מחרב המוראבטים. את רחשי לבו עם המאורעות האלה ניסה לבטא בשירים שונים שבהם עלה דרגה דרגה, עד שהגיע לשלימות הכרתו הלאומית. המשורר גדל עם המאורעות הפוליטיים של זמנו וסופו נעשה חוזה של תקופה היסטורית מכרעת, נביא לזמנו ולדורות הבאים” (תולדות היהודים בספרד הנוצרית א, ת”א 1945, עמ’ 50).