לאדינו כאן ועכשיו

לָאדינוֹאים ולָאדינוֹאִיוּת
א. מיהם הלָ אדינוֹ אים?
הם ישראלים, שמגלים ערנות לעתידה של מורשת הלאדינו
הלָאדִינוֹאִים
ונוטלים חלק פעיל במאמצים לשילובה מחדש בחייהם הפרטיים ובחיי
התרבות של ישראל. מרביתם צאצאים לדוברי לאדינו שעלו לישראל,
ומיעוטם עלו לישראל מן המרחב היהודי־הספרדי במזרח אגן הים
התיכון, כגון בולגריה, יוגוסלביה לשעבר, יוון וטורקיה. יש מהם שעלו
לארץ בגיל צעיר מאוד. הלאדינואים נפרשים על פני קשת רחבה של
מקצועות ועיסוקים, יש מביניהם בעלי השכלה על־תיכונית. הפנסיונרים
שבהם נכונים להקדיש את שעות הפנאי שלהם לטובת “קידום מורשת
הלאדינו בישראל”. מניינם בישראל הוא חידה מחקרית, ואולם אך
טבעי הוא שלא כולם פעילים ב’שדות הייצור’ של הלאדינו בישראל.
הלאדינואים פזורים על פני ישראל כולה, אם כי מרביתם הם תושבי
המרכז. הצעירים שבהם הם בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות
החמישים לחייהם והמבוגרים כבר חצו את העשור השמיני. הלאדינואים
לוקחים חלק ב’חוגי לאדינו’, ובישראל יש היום כעשרים חוגים כאלה,
ובהם מתקיימת פעילות חברתית־תרבותית שתכליתה עיסוק בלשון
מכונני החוגים האלה הם
ובמורשת התרבותית של היהדות־הספרדית.

יחידים שקמו לעשות מעשה, ריכזו סביבם עמיתים והתגבשו לקבוצות
המתרחבות והולכות, המציבות תכנים, אומדות את עצמן ובוחנות את
מעשיהן. הלאדינואים הם אפוא תוצר ישראלי למהדרין, שבחרו לקשור
עצמם לעולם הלאדינו על תרבותו ולשונו. אף כי השיח שהם מקיימים
הוא בינם לבין עצמם ומשאלת לבם היא לשתף בו את החברה בישראל
כולה. השיח הזה, על תכניו וטיבו, על מאפייניו ומרכיביו יעמד במרכז
הדברים כאן.
א.1 .בלתי נראים, בלתי ממוקפים
הלאדינואים )בעיקר הוריהם( היו מרכיב בלתי מוגדר בחברה הישראלית,
וכבר היה מי שבמחקרו תיאר את היהודים־הספרדים מטורקיה )שמקומם
ניכר בין הלאדינואים( כיהודים בלתי נראים ]Jews Unseen The .]וולטר
וייקר אמר בניתוח הסוציולוגי של קבוצת הטורקים בישראל, שאחד
המאפיינים הבולטים של הפזורה הטורקית בישראל הוא היותה קבוצה
בלתי ממוקפת, היינו קבוצה שקשה להבחין בה בתוך המרחב התוסס של
הלאדינואים, שרבים מהם משתייכם לפזורה
הצבעים והקולות בישראל.
הטורקית בישראל, היו גם הם עצמם בלתי ממוקפים, בלתי נראים. הם
לא התבדלו מן המרחב הישראלי – לא במקומות היישוב, לא בתחומי
העיסוק, לא באוריינטציה הדתית, לא ב’אני המאמין’ הפוליטי שלהם
ואף לא בלבושם. ברחוב הישראלי הייתה להם נוכחות מועטה, ורק אלה
הלאדינו לא הייתה
שזוהו כ’דוברי לאדינו’ שויכו לפלג היהודי־הספרדי.
מעולם במרכז הקנון התרבותי בישראל. ההגמוניה השלטת אמנם לא
ראתה בה נחיתות, אבל גם לא יצאה מגדרה לחבק את המורשת הזאת,
כך לדבריה של חביבה פדיה, שלאחרונה פרסמה מסת מחקר חשובה
על אודות הבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית בהקשרה האוריינטליסטי.
פדיה מדגישה במחקרה:
ניתן לתפוס את ההיסטוריה של יהדות הגולה, החל בתקופת
ההשכלה, כסדרה של תהליכי אוריינטליזציה, כפרקים או שלבים
בהם קבוצה אחת משתמשת בדיכוטומיה של מזרח־מערב בכדי
להציג את הקבוצה האחרת כנחותה. על פי זה, קהילות יהודיות
ברחבי אירופה וברחבי המזרח התיכון נטו לאמץ את הסטיגמה
שהוטבעה בהם כיהודים בני המזרח מתוך מחויבות להתמערבות
וככלי לשיפור עצמי ]…[ נוצר והתכונן צורך היסטורי־תרבותי
כבר באירופה, אשר המשיך לתוך חייה של המדינה המתהווה
לשלוט, להרחיק ולהדיר את מה שנתפס כרכיבים אוריינטליים
של החיים היהודיים.
הוריהם של הלאדינואים לא היו אמנם מומחים בני סמכא
לסוציולוגיה ולבחינות של תהליכים חברתיים בישראל, אבל הם
קראו היטב את המפה הישראלית, והבינו שמן הראוי למחוק,
לטשטש, לעמעם ואולי אפילו להכחיד מרכיבים אוריינטליים, כאלה
שההגמוניה הישראלית פיתחה כלפיהם יחס של עליונות מבדלת.
בהיותם ספרדים לשעבר שהורחקו מספרד, מולדתם הרוחנית, ומסמלי
תרבותה, ובהיותם ‘ספרדים’ או ‘מזרחיים’ בהווה, ברוח הטרמינולוגיה
הישראלית המבלבלת, נבלעו הלאדינואים, ממש עד לשנים האחרונות,
בתוך קלחת הישראליות המבעבעת, שלא לומר הרותחת. הם עקבו,
באדישות וריחוק מה, אחר הפולמוס הישראלי הבלתי פתיר להגדרת
המושגים ‘מזרחים’, ‘ספרדים’, ‘יהודי ארצות האיסלאם’, ובאף לא
אחת מן הקטגוריות הם הרגישו בני בית. המבוגרים שבהם, שגדלו על
ברכי הבית היהודי־הספרדי, הכירו גם הכירו את שורשיה של הקבוצה
הזאת – פזורת גירוש ספרד, אבל הבינו, ובמהירות מפתיעה, שבדחיקת
האוריינטליזם נכרכת גם שלילת ההיסטוריה של ה’ספרדי’ או ה’מזרחי’
וגם ההיסטוריוגרפיה שלו. כלומר, להוריו של הלאדינואי הטיפוסי לא
נרשמה היסטוריה וגם לא היה מי שיחקור אותה. להיסטוריוגרפים
הישראלים היו דברים בוערים הרבה יותר לעסוק בהם. גם כשנעשה
ניסיון לאחד את כלל הפזורות ה’ספרדיות’, ה’מזרחיות’, האיסכמיות
למעין קהילה מדומיינת אחת – ‘השבט הספרדי’, לא קמו יוצאי מרחב
הלאדינו, לא השמיעו את קולם ולא ביקשו לייצר לעצמם ‘טריטוריה’
משל עצמם, באמצעות מגדירים חדשים, כאלה שבאמצעותם יישמע
קולם ותתייחד נעימתם בתוך מקהלת הקולות הישראליים. אפשר שהם
היו שקועים בתוך התממשותו של המפעל הציוני, אפשר שהם נענו
למגמות ההומוגניזציה, אפשר שהם היו מיעוט מספרי ונעדר סדר יום
אינטלקטואלי – כך או כך הם נעשו עוד יותר ל’בלתי נראים’, ורק
לעתים רחוקות הם הרימו במרחב הקיום הפרטי שלהם – והמוסתר
מעיני כול – את הדגל היהודי־הספרדי והניפו אותו בגאון. בינם
לבין עצמם הם העזו להרהר בעובדה שהם הם ‘ספרדים’ של ממש.
‘ס”ט’ כפי שהם עצמם ראו את עצמם, תוך שהם סבורים שאלה ראשי
התיבות של ‘ספרדי טהור’ ומבלי שהם יודעים שהלכה למעשה ראשי
התיבות האלה משמעותם ‘סופו טוב’, הייחול שכל יהודי – ספרדי
וגם אשכנזי – מאחל לעצמו. לסיים את גלגול החיים הזה ללא סבל
מיותר. “הבחירה בהגדרה ‘ספרדים’ היוותה מצד אחד ‘שדרוג’ של כל
המזרחיים, שכן ספרד היא ארץ אירופית ודוברי הלאדינו עומדים בראש
הסולם הגזעני־העדתי.