על אהבת אם ועל מורא אב

מתוך המשפחה בקיבוץ
מאת: יערה בר-און

יערה בר-און היא היסטוריונית וחוקרת תרבות. ספרה הראשון :”רואות את הנולד”(הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן) עסק בתולדות הלידה והיילוד וספרה השני “זריחה בים התיכון”, עוסק בסיפורה של חלוצה אמריקאית בגדוד העבודה. הוא יראה אור בסדרת מגדרים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין.

זיכרון הילדות הראשון שלי. אני שוכבת במיטה ב”בית צבר”. חושך בחוץ ובפנים. מנורת לילה במסדרון. ארבע מיטות בחדר. שלושה ילדים כבר ישנים, או לפחות שותקים. שקט מידברי עמוס רעשים מסביב. עם הזמן למדתי להבחין ולסווג: צקצוק צרצרים וזמזום יתושים, יללת תנים ונביחות כלבים, אוושת רוח קרה בעצים, הגנרטור של הקיבוץ ומכונת החליבה, ולפנות בוקר צעדי הרפתנים, קריאת התרנגולים והטרקטור המרסס בשדות. ביני לבין ההמולה הלילית, ביני לבין העולם, בתווך, אמא שלי שרה שיר. אמא שרה לי ורק לי שיר ערש בקול צלול, נעים ועייף. “לילה לילה מסתכלת הלבנה”. אני זוכרת היטב את התנוחה שלה: עומדת על מפתח החדר, נשענת על המשקוף, ספק ניצבת ספק כורעת, יושבת, מתמוטטת, מתנמנמת, קמה וחוזר חלילה, ושרה ושרה ושרה. שירה מנחמת, מערסלת, מרגיעה. שירה שעוד מעט קט תגווע ותחלוף.

למפתן החדר היה תפקיד סמלי במאבק היומיומי על אמא שלי. תמיד רציתי שיישבו לידי עד שאירדם, בבוקר, בצהריים, וכמובן בערב. למעשה רציתי שיהיו לידי, רציתי נוכחות קבועה של מבוגר אוהב ומגן. לא רציתי “חברת ילדים”. כשבאנו מאמריקה ואני בת ששה חודשים, ילדה ‘מקולקלת’ לגמרי שהיתה עם הוריה כל הזמן ושישנה איתם לפעמים במיטה, ילדה נעדרת כל הרגלים וסדרים חינוכיים, התנפלה הידעונית המקומית על הורי בתאוות תיקון עולם. הורי האשימו את עצמם כהוגן: להוליד ולגדל תינוקת בלב מנהטן ובמחנה קיץ, בטיולים ארוכים ובנדודים וללא הדרכה ראויה, זו הזנחה נפשעת. התנהגותי הפגומה הוכיחה את אשמתם. הם לא סלחו לעצמם על שהשחיתו את מידותי ומסרו אותי בחיל ורעדה להשגחתה העליונה של הכל יכולה, שהתמסרה כולה להכנסתי לתלם. היא הורתה לסלק מיד את הבקבוק ועוד הרגלים מגונים שהם הנחילו לי באותם שישה חודשים איומים.

הייתי ילדה עצבנית שכבר ידעה ללכת, ובמקום ללמוד לקח ולהכנע לשררה הסתובבתי בין התינוקות השוכבים סביבי ונשכתי אותם, שיתעוררו קצת. בצהריים ובלילה הייתי צורחת עד לב השמים. בחדר האוכל הסמוך היו שומעים אותי וזה לא היה נעים. מה יגידו? ילדים טובים, חזקים ובריאים בנפשם, שלא בכו ולא צרחו, לא חצו מפתנים ולא בדקו גבולות, השלימו בשתיקה עם החינוך, חיכו לשמרטפית בקור ובפחד, עם כאבי שיניים ואוזניים וגרון, במיטה רטובה ובדמעות. חיכו. לא יצאו. לא בכו. סבלו בשקט.

בעת מנוחת הצהריים ב”בית צבר”, בית גידול לצברים למופת מגיל שבועיים עד שלוש, ישבה לידי יום-יום רותי, עוזרת המטפלת, בת שמונה עשרה, חברת גרעין. עדיין לא סיימה את תהליך ההכשרה לחיי הקיבוץ ולא הפנימה כראוי את מטרות החינוך הקיבוצי (בעצם תהליך הכשרתה לא הסתיים מעולם, והחברים הבינו שלא יצלח כשהסתובבה בקיבוץ עם פטיפון משלה). אותה לא-מוכשרת-כראוי נכמרו רחמיה והיתה מקריבה למעני את מנוחת הצהריים שלה. סיפרו שהייתה יושבת לידי בסבלנות אין קץ ומרעיפה עלי אהבה לא תיקנית ולא שיוויונית. לימים אמר לי אבא, כששוחחנו על אותם ימים ושוב התלוננתי על הקונפורמיזם הקולקטיביסטי שלו ושל אמא: “מזל שהיתה לך רותי.” ניצלתי בזכות חוסר ההבנה וכשלון החברות הסוציאליסטי של רותי.

את כל זה שמעתי מאחרים; אבל אני זוכרת היטב את אמי השרה על המפתן. אני זוכרת באיזה חדר ובאיזו מיטה ישנתי, באיזו זווית עמדה המיטה וניכן בדיוק עמדה אמי – זווית כזו שלא אוכל ממש לראות אותה, כדי שתוכל לחמוק וכאילו לא ארגיש. יותר מזה, כדי שאמא תוכל לומר לעצמה שהיא לא ממש כאן. אני זוכרת את אור הפנס שבחוץ, הנופל על חצי פניה, שלא הייתי אמורה לראות. אמא הייתה צייתנית מאד והפנימה לחלוטין את קוד ההתנהגות הקיבוצי. אמא, סמן אידיאולוגי בקיבוץ ובתנועה, ניסתה לסמן לעצמה, למטפלת, לחברים, לקיבוץ, שהיא יודעת את הגבולות: היא בהחלט לא יושבת לידי, לא מפרה את החוקים, לא מחזיקה לי את היד עד שאירדם אלא נרדמת בעצמה, על מפתני.

אני זוכרת את תחושה העזה שליוותה אותי ברגעי השירה שלה, תחושה שבגללה זכרתי כנראה בגיל כה צעיר (שנתיים, אולי שלוש) את המעמד לפרטיו. התחושה שילבה אי נחת ונחת, התמרמרות, סיפוק ותסכול. אהבתי את רגעי הנועם של השירה שהושרה רק לי, כשכל ההורים עזבו מזמן וילדיהם שתקו. אהבתי להתנמנם (אבל לא להירדם) ולדעת שקולה של אמא חוצה גבולות וסמכויות, אבל חוצץ ביני לבין העולם. אהבתי שנכנעה לבקשותי. שנאתי את המאבק המתמיד על נוכחותה. שנאתי שעמדה רחוק כאומרת: “תכף אלך, את יודעת”.

חדירתה של אמא אל מעוז בית הילדים וכיבושו בחסות החשיכה, בקולה הרך והנעים, והאינטימיות הרגעית הזאת שבין האם לילדתה משני צדי המפתן – אלה היו רגעי הנחמה והחסד של ילדותי. עם זאת, כעבור שנים הטרידה אותי ההרגשה שאמא חשה שלא בנוח במצב הזה שאני כה השתוקקתי אליו, שהייתה עייפה ומובסת, כיוון שנכשלה במשימתה להכשירני לחינוך המשותף.

חסד ואשמה על מפתן חדרי בבית הילדים – הנה ביטוי טיפוסי לסיפורה המורכב של המשפחה בקיבוץ. הילד, ההורים, המטפלת; בית הילדים, חדר ההורים, חצר הקיבוץ. גבולות השייכות, גבולות הסמכות, גבולות האחריות, התיווך הפורמלי והבלתי פורמלי, המתח בין הדמויות החינוכיות השונות לבין המסרים הגלויים והסמויים.

“הקיבוץ בנה את “הבית” ותחומיו – לא כתחומי הדירה של בית המשפחה. […] תחומיה של רביבים כתחום שדותיה…”
(החברה ר.ס., עלון קיבוץ רביבים 1364, 25.11.83)

הקיבוץ יצר את הערעור הרדיקלי ביותר בהיסטוריה היהודית והישראלית על מוסד המשפחה. הקיבוץ ביקש לברוא אדם חדש, לא כשלב נוסף באבולוציה האנושית אלא כפעולה מהפכנית, כשינוי מן המעלה הראשונה. כדי לחנך אדם חדש, לא תצלח המשפחה הישנה. צריך היה לבטל את מוסד המשפחה הקיים ולהקים במקומו משפחה חלופית:

“משפחה חדשה על יסוד רליגיה [דת] חדשה יקים העם העובד בארצו. על יסוד קרבת הנפש ולא רק קרבת הדם תקום המשפחה לתחייה, ובצורת קבוצות עבודה קטנות […] בה ימצאו ויתהוו תכונות האדם החדש”, כך אמר צבי שץ (1890-1921) שנרצח עם ברנר ביפו, בשנת 1925. בדגניה באותה תקופה אמר החבר בוסל: “הילדים הם רכוש כללי וחינוך כללי ניתן להם” (מצוטט אצל פוגל-ביז’אוי, החברה הקיבוצית, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 6).

קבוצה במקום משפחה, קרבת נפש במקום קרבת דם, אינטימיות קבוצתית במקום אינטימיות משפחתית. השיח הקיבוצי מראשיתו רווי דימויים משפחתיים של “בית” גדול ובו ילדים רבים השייכים לכולם. בימי העלייה השנייה באה המשפחה על החלוצים כהפתעה, וההתארגנות הייתה ספונטנית. בקבוצות קטנות, באופן זמני, נקבעו הסדרים שנועדו להקל על האמהות ולאפשר להן את המשך השותפות והשוויון, ללא תפיסה כוללת. בעלייה השלישית כבר גובש חזון ברור למשפחתיות הקיבוצית. ההכרה באיזו מידה אינטנסיבי היה העיסוק בהגדרה מחדש של מוסד המשפחה התחדדה אצלי לאחר קריאת המכתבים והיומנים של חברי גדוד העבודה בתל-יוסף. חברים רבים חששו כבר אז, שביום הקמת המשפחה הגרעינית הראשונה במסגרת הקבוצה, יתקלקל הכול. מרגע כינונה של המשפחה יחזרו חבריה לחיים שקדמו למהפכה, לחיים המסורתיים שהכירו כילדים.

‘האינטלגנטים’ ו’הרדיקלים’ אמנם ביקרו את הזוגות הנשואים, כתבה סבתא שלי להוריה מתל-יוסף ב-1925, אולם מוסד המשפחה האלטרנטיבי עוצב במהירות. נבנתה אידאולוגיה מוצקה והותאמו הסברים פסיכולוגיים ופדגוגיים. הזוגות קיבלו חדר משותף ועימו תחושה יחודית של פרטיות. הילדים הראשונים נולדו וגודלו הרחק מהמבוגרים, במקום משלהם, ב”קומי” – הנקודה החדשה של תל-יוסף, שנבנתה ממש באותה תקופה בצד הצפוני של כביש העמק, מרחק הליכה של כשעה מההתיישבות שבעמק. לילדים, דור ראשון ל’אדם החדש’, העניקו את המיטב, את מה שאי אפשר היה להעניק למבוגרים. ביקשו להגן עליהם בכל האמצעים הדלים שעמדו לרשות הראשונים ולהעמיד להם בית קבע מוגן ונקי, יבש ומחומם, בנוי כהלכה, עם מיטב המחנכים ועם המזון המשובח ביותר שהיה אז בנמצא.

המרחק והתביעות הסניטריות והרפואיות גרמו לניתוק כמעט מוחלט של המטפלות והאמהות מהווי הקיבוץ, מספרת סבתא שלי. הן חיו עם הילדים בעולמם המוגן, והגברים ביקרו מדי פעם. סבתא חשבה שהאמהות שגרו בקומי משתעממות עם הילדים, אבל מצד שני איזו פעילות מעניינת יש לרוב האמהות עם ילדיהן? כאן לפחות החיים אידאליים ומעניינים יותר, שיויוניים ושיתופיים יותר. באחד ממכתביה לאמה, מחנכת וגננת אמריקנית, מתארת סבתא את האידאל ואת הפרקטיקה של המשפחה החדשה בתל-יוסף בימי הראשונים (1926):

ביחס לחיי משפחה, אנחנו רוצים להפוך את היחסים לאידיאליים יותר […] וביחס לילדים, השינוי אינו גדול כפי שאת חושבת, כלומר, האם מיניקה את התינוק ואז הוא ישן. כשהיא מסיימת את עבודתה היא חוזרת לשחק ולדבר עימו – גם האב. ההבדל היחיד שהיא לא רוחצת אותו ואינה מכבסת את בגדיו, אלא כשהיא חייבת לעבוד בתורנות (חודש או חודשיים) במכבסה ובבית הילדים. התינוקות ישנים לא בחדר ההורים אלא עם התינוקות האחרים, ויש בחורה ששומרת עליהם כל הלילה ורואה שהכל בסדר. אחר כך, כשהילדים גדלים, ההורים מבלים עימם בזמנם הפנוי, צהריים וערב. אולי זה [הלינה המשותפת] מעבר ליכולתם של רוב האנשים ורוב האמהות באמריקה ובארצות אחרות. כאן יש להם כמה שעות (להורים) שהם חופשיים לחלוטין מעבודה ומאחריות, חופשיים להיות עם ילדיהם. יש לנו גם שבת, למרות שלא שומרים אותה בדיוק כפי שהיא נשמרת אצלכם. כך שהבית וחיי המשפחה והשבת (בהנחה, אם תרצי, שזה הבסיס לכל החיים) נמצאים אף הם כאן. אנחנו לא קניבלים ולא עוסקים בוודו ואיננו משתוקקים לשינוי רק לשם השינוי.
[…]
כאן לא אוהבים את גישת ‘המשפחה שלי היא כזו וכזו’ – נותר לראות אם אכן ניתן יהיה לרסן את הנטייה האגואיסטית. למשל, כשלקחתי את הבובות של אמא לקומי בשבת לפני שבוע, שמעתי שני ילדים בני שנתיים וחצי מדברים: ‘רד, זו המיטה שלי.’ וזה כאן, בתל יוסף, כשאנחנו משתדלים, למרות ההבדלים הרבים, לא להדגישם, ואין לנו גישה כזו – זה שלי, אל תגע. […] בין הבחורות שהיו היום במכבסה היו כמה מהנשואות שילדיהן נמצאים בקומי. לאחת יש בן בגיל שנתיים וחצי ולשניה בת בגיל שנה. הבנות האלה טענו שזה לא צודק שהן נותנות תורנות שבת כי הזמן היחידי שהן יכולות לבלות עם ילדיהן הוא בשבת. הילדים מחכים לבואן כל השבוע וזקוקים להן. נראה לנו שהן צודקות אבל מה לעשות? […] האם נצטרך אנו, הרווקים, לעבוד לעיתים יותר תכופות [בשבת]? […]בשבת רוב הילדים לא היו כאן יחד כי ההורים הגיעו ולקחו אותם לטייל או לשחק בחוץ […] כולם מצפים בכליון עינים לראות איך יתיחסו הילדים לחיים שלנו.

כך התנהלו הימים הראשונים, המהוססים עדיין, של המשפחה החדשה. הפתרון החלוצי לא כלל, אפילו בתל-יוסף שנחשבה לקבוצה רדיקלית, את ביטול המשפחה הישנה, הגרעינית, אלא המעיט בחשיבותה וביקש במודע ובמוצהר למנוע את קיומה כיחידה מרכזית ואוטונומית. ריקון המוסד המסורתי מתוכנו נעשה באמצעות יצירת מוסדות קולקטיביים תואמי משפחה: בית ילדים (שהעניק את מירב הביטחון הגופני והחומרי) במקום בית הורים (שהפך ל”חדר”); לינה משותפת במקום לינה משפחתית; מטפלת במקום אמא; חברים בני אותו הגיל ב”חברת הילדים” במקום אחים. לכך הצטרף האיסור החמור לקיים אורח חיים זוגי-אינטימי: בני הזוג הלכו לאסיפה לחוד, טקסים משפחתיים, המשמשים עמודי התווך של המשפחה, בוצעו בכוונה תחילה באופן לא משפחתי. כך סיפר חבר קיבוץ לעמיה ליבליך על שנות השלושים: אז הקבוצה היתה יותר חשובה מהתא המשפחתי. זוג או משפחה צעירה מעולם לא היו נכנסים יחד לחדר האוכל כדי לא להבליט שיש איזה קשר שונה ביניהם מאשר עם יתר החברים” (עמיה ליבליך, קיבוץ מקום, ע’ 97).

גם החגים נחגגו ללא הילדים. להם הותאמו מסגרות משלהם. רק ב- 1976 נחוג לראשונה ליל הסדר ברביבים ללא סדר נפרד לילדי הגנים. הילדים הצטרפו להורים לסדר הכללי עד הארוחה, ואז – למיטות. ההורים דרשו כבר מזמן שהילדים יישארו איתם וטענו ש”והגדת לבניך” היא מצווה משפחתית. הקיבוץ סרב, ולבסוף התקבלה ההחלטה רק בגלל עניין “טכני”: החברים התקוממו על כך שילדי האורחים משתתפים בסדר וילדינו לא (עלון רביבים, 1976).

טקסי ההאכלה – ארוחות הבוקר והערב, סעודות ליל שבת וארוחות החג – הם יסוד חשוב במפגש המשפחתי המסורתי. המשפחה החדשה, משפחת החברים, הפקיעה אותם מהמשפחה המסורתית. החברים אכלו ארוחת בוקר וצהריים בחדר האוכל, כל אחד עם חבריו לעבודה, והילדים אכלו בבית הילדים. אפילו ארוחת ערב אכלו בבית הילדים, או שלקחו אחר הצהריים כריכים לחדר ההורים. בכוונה תחילה לא היו בחדר התנאים לארוחה משפחתית, והחברים התבקשו במפורש “לא להביא ילדים לחדר האוכל” (עלון נחשולים, 1968). ההתפוררות של משפחת הקיבוץ התחילה כשהחברים קיבלו לחדריהם קומקום חשמלי. כשהצטרף אליו גם המקרר, אפשר היה כבר להריח את הסוף.

אני נולדתי בין הקומקום למקרר. בילדותי, בשנות הששים, היינו אחי הצעיר ואני אוכלים עם ההורים ארוחות ערב קלות בחדר: סלט ישראלי חתוך דק, גבינה לבנה על לחם, נס קפה מקומקום חשמלי בחלב שהובא במשורה מחדר האוכל. את רוב “שעות ההורים” בילינו במרחבים המשותפים: על הדשא, עם השכנים, בטיולים בחצר הקיבוץ. אני עוד נולדתי בעידן בו “חדר ההורים” אכן היה חדר אחד (כל זוג גר אז בחדר, לא משנה מספר ילדיו, עם חדר שירותים ומקלחת צמוד, מחוץ לחדר). אחי נולד לשני חדרים, ואחותי, הקטנה ממני בשמונה שנים, גדלה בשנות השבעים בדירת שלושה חדרים ובה מטבח רחב ידיים, ואפשרות טכנית להלין שלושה ילדים ברווחה יחסית. דירת ההורים עדיין נקראה “החדר”, אבל אחותי כבר חוותה את חיי הקיבוץ אחרת לגמרי.

עם התמוטטות הסדרי הלינה המשותפת במהלך שנות השמונים האשימו חברי קיבוצים רבים את ההתפתחות החומרית של הקיבוץ, כלומר את צמיחתו של מרחב ההורים מ”חדר” אל “בית” מאובזר ונוח, וראו בכך את הגורם לכשלון המשפחה החדשה. ההסתגרות בחדרים, נטען, פוררה את הבית האמיתי ועימו אבדה הדרך. אני גדלתי בתקופת המעבר. כשהייתי ילדה “החדר” כבר קרם עור וגידים, אך המשפחה החדשה עדיין שלטה בחיינו.

הסמלים, הטקסים והאביזרים המשפחתיים הראשונים לא המעיטו מהפנמת הרעיון הקיבוצי הגדול. לרוב בני גילי לא היה ספק מי אמורה להיות המשפחה, מה גבולות הבית ומה ההבדל בין “חדר” ל”בית”.

הבית שלי היה הקיבוץ. הבית כלל חדר לילדים-אחים וחדר להורים, מטבח, חדר אוכל וחדר כביסה, חצר אחורית וחצר קדמית, חשבון בנק משותף וארון בגדים משותף, שהזין אחים קטנים בבגדיהם של אחיהם הגדולים, ופעם אפילו מקלחת אחת, טלוויזיה אחת, טלפון אחד וארנק אחד. כשהיינו הולכים מחדר לחדר, היינו “מסתובבים”, לא “יוצאים”, כי הרי נשארנו בבית, בתוך המרחב המשפחתי, בין החדרים. במרחב הביתי הזה הרגשנו לגמרי בטוחים, ונהגנו בו כבשלנו. הייתה בבית תמיכה הדדית והשתתפות אמיתית בצער והזדהות עם סבל, וריבים ו”ברוגזים”, כמו במשפחה, וציון משותף לטקסים ומועדים, מלידה ובר מצווה וחתונה עד טקסי אבלות משפחתיים. חווינו שכול קולקטיבי: עם כל חבר ובן שמת צעדנו ובכינו, ביטלנו ארועים והתכנסויות. בית הקיבוץ כולו שקע באפלה לשבועות וחודשים, כולנו קרענו קריעות סמליות והתאבלנו בצוותא. אני זוכרת את הבוקר שבו הודיעו לנו על מות בן קיבוץ, חייל, בתאונה. הייתי כבת עשר. המטפלת נכנסה לחדר ללא קריאת “בוקר טוב” הקבועה, ולא פתחה את התריסים. נשארנו באפלה ובדממה. כששאלתי מה קרה, אמרה: “י. נהרג”. לא הכרתי אותו, אבל חשתי באובדן בן משפחה.

היו גם אלימות, הטרדה, ניצול מיני ואפילו אונס בתוך המשפחה. זה קרה, כמו במשפחות טובות, בין הקרובים ביותר, בשעות הרבות שבהן בילו הילדים-האחים מוגנים בביתם, בלי השגחת מבוגרים או כשהיו בהשגחת קרובי משפחה ששמרו כי לא יאונה להם רע. את “הכביסה המלוכלכת” כיבסו בבית. מוסדות המדינה הורחקו מן המשפחה הקיבוצית וכללי ההתנהגות והחוקים המקובלים בחברה הכללית לא תפסו בתוך גבולותיה, כפי שלא תפסו באף משפחה: כשבן גונב מהארנק של אבא, לא מזמינים משטרה. לא מפלילים בן ולא מפרקים משפחה. משפחה מגינה על בניה. משפחה חזקה מחוקים.

לא רק “הרשויות” הורחקו מהמשפחה, אלא גם “גורמי חוץ” אחרים, כלשון הקיבוץ, כלומר סבא וסבתא. גורמי חוץ כמותם, הטוענים לקרבה משפחתית, היוו סכנה של ממש להרמוניה המשפחתית הקיבוצית. הם היו מפתים באינדיווידואליזם שלהם, בגלותיות הסנטימנטלית, במתנות שהביאו ובמסרים הבעייתיים שלהם בדבר נאמנות למשפחה – לא משפחת החברים אלא משפחת הדם. המשפחה הקיבוצית הייתה מקושרת, שלא ברצונה, למשפחות רבות אחרות, לא קיבוציות. היא אומנם ניסתה להגביל את המגע בין הנכדים לסבא וסבתא שלהם ולמתן את אלה שהמשיכו לאהוב את הנכדים באופן לא שיוויוני, אבל סבא וסבתא נותרו בשלהם. סבתא שלי, החלוצה, לא סלחה מעולם לתל-יוסף על אשליית השיתוף והשוויון ונטרה במיוחד למוסדות הפסבדו-משפחתיים – מחסן הבגדים, המטבח, חדר האוכל ובית הילדים – על שגרמו, כפי שידעה מנסיונה, עוגמת נפש לחלשים יותר. הסבתא השנייה, יקית בורגנית, הביטה בי כשהגעתי לקיבוץ בגיל שישה חודשים במבט ספק משועשע ספק מודאג, ולמראה המהומות שחוללתי מלמלה באהדה (בקול רם לא נתנו לה להשמיע דברי כפירה): “נו טוב, ברור שהילדה לא תתאים.”

הסבתות הציבו מאז ומתמיד אתגרים למשפחה הקיבוצית על שלוחתה הגרעינית. החום, הפינוק ותחושת הייחודיות והבלעדיות העניקו לנכדים בחופשה ובחג משפחתיות שלא ידעו בקיבוץ. כשלא ארחו את הנכדים בביתן, נתנו מתנות ובגדים, בניגוד להוראה המפורשת של האסיפה, שאסרה “על מתנות-בגדים, מלבד חליפה אחת, בשנתו הראשונה [של התינוק]” ושילחה את המתנות אל הארון הקולקטיבי בקביעה ש”המחסנאית תתאים לבתים על פי ראות עיניה ובתאום עם המטפלות” (עלון רביבים, יוני 1967). כעבור עשר שנים, הופיעה בעלון רביבים תזכורת: בגדי ילדים “ממקורות חוץ” יוכנסו לנורמות ביגוד קיימות; ירושות יתקבלו בקופה הכללית (אפריל 1976). התזכורת היא עדות לכשלונה של המשפחה המורחבת במאבקה בסבתאות.

חברת קיבוץ ותיקה יותר מספרת: “רק סבתא הכניסה קצת רעש למערכת […] לא הסכימה שאקרא להוריי בשמם והתעקשה שאקרא להם אמא ואבא. גם הילדים האחרים קראו לאבא שלי ‘אבא’ – חשבו שזהו שמו” (נורית לשם, שירת הדשא). העידן שבו קראו להורים רק בשמות הפרטיים חלף לפני שנולדתי. חבר מהדור הקודם סיפר לי, שתמיד קרא לאביו שלמה, עד ימיו האחרונים. רק בבית החולים, כשהיה הוא בן שישים, החל לקרוא לשלמה אבא. הזקנה, החולשה והתלות ריככו את שניהם. הוא הוסיף ואמר שבילדותו אבא היה הקיבוץ, וכשבגר אבא והוא היו חברים השותפים באותו ארגון, מתחרים מי ממלא יותר טוב את התפקידים הבכירים. רק בזקנתו, חלש, חולה ונזקק, הוא היה לראשונה “אבא”.

אבא ואמא היו הקיבוץ, וילדיהם נולדו לקיבוץ, לדרך, לא לאמא שלהם. למשפחת הקיבוץ הייתה בעלות רשמית על “הבית” ועל “הדרך”. “הבית” הוא שנשא באחריות להמשך “הדרך”. המשפחה החדשה לא היתה התכלית אלא האמצעי להשגת המטרה – המשך הקיום הקולקטיבי האידיאולוגי. הגוף האורגני היה המצע, הכלי, שצריך לשאת את הצורה – המהות הרוחנית. בכל משפחה מתרחשים תהליכי סוציאליזציה, אולם קיום המשפחה אינו תלוי בהצלחה של הסוציאליזציה. גם ילד פגום, שחונך להיות רביזיוניסט והפך למפאיניק, למשל, נשאר בדרך כלל במשפחה. למרות המשבר, המשפחה מצליחה להמשיך ולהתקיים. רוב המשפחות לא קורעות מעליהן בני משפחה שסרחו. אפילו בעת התגייסות מוחלטת של החברה יש במשפחה משהו חזק יותר מהאידיאולוגיה, מהאמונה, אפילו מהמוסר. יש אחווה, יש סולידריות, יש אמפתיה ואהבה ותמיכה שאינן תלויות בדבר – לא בצדק ולא בשוויון זכויות וחובות, לא באמונה זהה ולא בהערכה הדדית. לא צריך להגדיר שיתוף ולהילחם בשבילו; השיתוף פשוט נמצא שם, מתגשם בבשר, הוא אורגני, בלתי מותנה. הבן אולי אובד אבל נותר הבן למרות הכל. כך במשפחה המסורתית.

לא כך בקיבוץ. במשפחה החדשה לא היה “למרות הכל”. בקיבוץ קיום הבית תלוי בקיום הדרך, ולהפך. המשפחה הקיבוצית הייתה נתונה בחרדת הקיום הקולקטיבי. חרדה מתמדת ומוצדקת זו הזינה חרדת קיום אישי אצל אלה שבחרו בקיבוץ ברצינות. החרדה הייתה חזקה מכל רגש אחר. לכן היה הקיבוץ משפחה קנאית, רדופה, שברירית, מאויימת תמיד. לכן ייחסו חשיבות ראשונה במעלה ל”משפחתיות” הקולקטיבית בכלל, ולחינוך הילדים בפרט. זה היה בנפשם. הסמכות והאחריות על הגדרת הגבולות ותחומי המחייה, וגם על בנייתם בפועל ועל תרגולם היומיומי – היו חייבות הייתה להישאר בידי המשפחה הגדולה. המשפחה הגרעינית הייתה חייבת להיות מגוייסת לחלוטין להשגת מטרותיה של זו הגדולה.

להלכה המשפחה הגרעינית לא הייתה אפילו מסגרת מובחנת. למשפחה הגרעינית היה תפקיד חשוב מאוד, בכפיפות לצרכיו ולמרותו של הקיבוץ. היא הייתה השלוחה-מטעם של המשפחה הכללית ומזוהה עימה לחלוטין. היא הייתה אמורה להיות המשכו הישיר של הקיבוץ באמצעים אחרים, ולזמן מוגבל: שם יתורגלו העקרונות ויופנמו הערכים שקבעה המערכת החינוכית עבור ילדיה. באמצעות הקשר בין ההורה לילדו יחזקו את הסוציאליזציה המשפחתית-הביתית-הקיבוצית.

ההורים
אני כמעט לא זוכרת מפגש עם הורים שלי. כאילו גדלתי בבית
יתומים […] לחוש כל הזמן “כן ולא”, לחוש את החום על
מנת לאבדו […] המשפחה שידרה לי מסר אחד בלבד,
נונקונפורמיסטי, וגם הוא מוסווה: הם אמנם צודקים, אבל
אל תקחי אותם יותר מדי ברצינות, תשתדלי לצפצף על
כולם. אבא היה אידאליסט, אבל לא אידאולוג. אמא האמינה
בכל השטויות האלו אמונה גדולה אבל באופן אישי […]
השנאה והכעס על הקבוץ היו כה גלויים […]” (לשם 61).

הוגי הדעות ומחנכי הדור בקיבוץ הציגו את ‘המשפחה החדשה’ כאמצעי למנוע מ’האדם החדש’ תסביכי יסוד ובעיות רגשיות ונפשיות. המשפחה הישנה, הגרעינית, גורמת בהכרח לאדם חולשה מיותרת ופגמים בלתי פתירים, ואילו האדם שלנו צריך שיהיה חסון ומחוסן בנפשו ובגופו ורציונלי לחלוטין בתגובותיו לסביבתו. לכן צריך למנוע קרבה אינטימית מדי עם ההורים, מקור החולשה. המלחמה בבעיות הפסיכולוגיות ובתלות הרגשית המיותרת, שיצרה המשפחה הישנה, הייתה אמורה להרגיע את חרדת האמהות. אנו נדאג טוב מכן לבריאות ילדיכן, אמרו להן. למעשה, לא הרגיעו אותן אלא השתיקו אותן. כשהעלו בפניהן את הטענה המניפולטיבית, שיש להגן על ילדיהן מפני התסביך האדיפלי, נסתתמו טענותיהן של האמהות: אם עתה הן ידברו בעד לינה משפחתית, למשל, יהיה ברור לכל, שהן מבקשות לסבך את ילדיהן התמימים בתסביכיהן לצורכיהן-שלהן. איזו אם לא תרצה את טובת ילדה ואפילו במחיר הוויתור על אושרה שלה?

היו גם אמהות, בעיקר בדור המייסדים, שנהנו מהמוגבלות המובנית של תפקידן האמהי, כי לא ידעו כיצד למלאו או כי רצו להשקיע את עצמן ב”תפקידים” ובעשייה הקיבוצית, והילדים היו עליהן לטורח. מספרת אחת הוותיקות: “הבעיה שלי עם הילדים קשורה בזה שתמיד הייתי פעילה בחברה […] נלחמתי על הדברים […] יותר מדי הזדהיתי עם העשיה והנחתי יותר מדי כמובן מאליו שהקשרים במשפחה יתפתחו באופן טבעי ולא צריך להקדיש להם מחשבה מיוחדת […] אם יש לך תפקיד אין זה קודש קודשים שבמשך שלוש שעות אני אשחק איתו בחדר העיקר שילדי היו יחד אתי [היא נהגה לקחת אותם בעגלה לסדר עניינים בערב]. הדילמה הזו בין העשיה למשפחה, היתה הדילמה של חיי”.

על כך אמרה הבת, שנסחבה בעגלה לעבודה ולסידורים: “אמא אף פעם לא היתה בחדר, תמיד היתה הולכת. הולכת לרגע וחוזרת אחרי שעתיים שלוש. […]אמא היתה דוגמא שצריך ללכת אחריה. […] המשפחה היא במקום השני […] הרגשתי מוזנחת, נעזבת.” ומצד שני היא מוסיפה: “אמא שלי חיה חיים מלאים” (עמיה ליבליך, קיבוץ מקום, ע’ 117). ההזנחה הייתה הפן השני של הלגיטימציה להגשמה.

היומרה הייתה אדירה, והיא נתנה צידוק לניסויים מרחיקי לכת. על היוהרה והתמימות של התעוזה הפסכולוגית הקיבוצית, ועל עיגונה והגנתה במשך עשרות שנים על ידי חוקרים מטעם התנועה, מגוייסים ומכווני-מטרה, עוד ייכתב. אני מבקשת להתעכב לא על הבשורה עצמה אלא על האופן האמביוולנטי שבו התקבלה והופצה לדור החדש. האמהות קיבלו את דין התנועה, אך בלב ולב, כותב אברהם בלבן, בן קיבוץ חולדה, בספרו האוטוביוגרפי “שבעה”: “אנחנו נבנה משפחה חדשה, אמרה לה ועדת החינוך. הרחק מסינורה של אמא נגדל ילדים טבעיים ובריאים, שיננה שיחת הקיבוץ, והיא האמינה כחסיד ברבו. אבל אהבתה הגיחה מן החלונות, הציצה מבעד לסדקים, איכרית, עיקשת, כבלית. […] כנקודת הכובד השומרת על הספינה בין הגלים.”

המסר הקיבוצי, ששליחיו העיקריים היו אנשי החינוך, היה לרוב חד משמעי, בהיר וברור (וגם חד ממדי). המסר שהעבירו ההורים היה לעומת זאת הרבה יותר מורכב ומסובך. המסר של אמא ואבא עבר בין השורות. ההורים הצהירו כן ורמזו לא, התרחקו בתקווה וגם התקרבו בייאוש, לא קיבלו את חלוקת העבודה המתוכננת, אבל לא התמרדו בגלוי. הם שידרו מסר אמביוולנטי, והאמביוולנטיות הזאת נקלטה על ידי ילדיהם.

ההורים מהמשפחה הישנה לא בוטלו במשפחה החדשה ואפילו לא הודרו ממנה. ילדיהם לא גדלו בבית יתומים. זו הייתה הבעיה. ההורים נותרו בעלי תפקיד במשפחה. הם פשוט היו אמורים להעביר את האחריות על החינוך לקיבוץ ולהתנתק באופן משמעותי, אך לא מוחלט, מן הילדים. אולם למרות העברת הסמכות למערכת האחראית, לא הצליחו ההורים לצמצם את עצמם לתפקיד המוגבל-אך-החשוב שהוטל עליהם. היה להם צורך אמיתי לקחת אחריות על ילדיהם ולדאוג להם באופן עצמאי, לא מגויס ולא מתגייס, לא משוכפל ולא משכפל. הנתק מהילדים, שהוסכם-אך-נכפה, האחריות שנלקחה והוטלה, גרמו לתסכול, לאשמה, לביקורת לא מילולית ולמסרים כפולים שהילדים קלטו באופן מעוות.

בהשאירו למשפחה הגרעינית תפקיד ובהימנעותו לפרקה לחלוטין ולהתכחש אליה, שגה הקיבוץ, לשיטתו, שגיאה גדולה. תפקידה של המשפחה הגרעינית בקיבוץ כלל סתירה פנימית, שהונחה בתשתית השיטה והביאה, בסופו של דבר, להתמוטטותה – להתמוטטתו של הקיבוץ כבית, ואולי גם כדרך. למעשה, בלי לתת דין וחשבון ל”משפחה הגדולה”, בלי להתכוון, ובלי להבין זאת בעצמה, יצרה המשפחה הגרעינית מוסדות מתחרים, מסרים חתרניים ופרקטיקות אלטרנטיביות שהכריעו את השיטה.

כבר בימים הראשונים, ימי האמונה הלוהטת, שבהם נקבעה התורה המשפחתית וקויימה עדיין ככתבה וכלשונה, רבו אמירות הסתר וצמחה האמביוולנטיות של האמהות הטריות. כך כותבת ר., חברת קיבוץ, ב-1935: “האהבה התעמקה, הילד קשר, הידק עוד יותר קשרי הגוף והנפש […] בערב בא לחדרנו הילד הקטן שלנו, היחיד, בעל התלתלים השחורים. השעות שאני נמצאת איתו מרעננות אותי. […] קשה הפרידה ליום שלם. […] ודאי היא [המטפלת] חושבת שאני מפנקת אותו ושלא כך צריך לחנך ילדים (הן ברור: כל מי שאין לו עדיין ילד חושב שהוא מיטיב לדעת!) […] ואולי גם בפגישתי עם הילד איני טבעית? אפילו לאמא ולאבא יש צורך לעתים להפגש עם הילד ביחידות ולא ביחד. בקשר הזה, הבלתי אמצעי, מגלה הילד ביתר קלות את עולמו הקטן, את נפשו הרכה. ברגעים אלו הוא אומר: “קחני, נפשי פתוחה לפניך” (מתוך חברות בקיבוץ בעריכת יוכבד בת רחל וליליה בסביץ’).

ביטויי כמיהה עזים לאמהות אינטימית, מפנקת, מתמסרת, היו תמיד. אמהות (האבות כתבו פחות על חולשותיהם) התקשו לוותר, למרות הפדגוגיה, הפסיכולוגיה והאידיאולוגיה, וביקשו לחוות משפחתיות מלאה ולייחד עצמן לגבר ולילד/ה אהובים: “היהיה הילד שלי ושלו, של שנינו? […] האם גם אביך שותף למחשבותי? […] הכל זע בקרבי. לא אמרתי זאת לאבי הילד. משהו עצר בעדי. התייחדתי עם ילדי. [..] חלקי קטן בתבל והטבע עושה את שלו (החברה ש., 1924, עין חרוד, שם).

התביעה של המשפחה הגדולה מההורים “להיות ולא להיות” הורים הייתה בלתי אפשרית. הם נתבעו לפרידה נפשית וגופנית במהלך רוב היום, ביחס לרוב התפקידים. שעות המשפחה הוגבלו, תוחמו, הוגדרו בקפידה. ההורים היו אמורים להסתגל לכמעט-נתק הזה בשלווה, מתוך אמונה באידיאולוגיה. אולם הגדרתה המעורפלת של המשפחה הגרעינית בתוך משפחת הקיבוץ פגמה ביכולת ההורים למלא את תפקידם, הן הקיבוצי והן ההורי. הילדים קיבלו מסר הכולל סתירה: “המשפחה היא הקיבוץ, ההורים הם הקיבוץ, והילדים הם הקיבוץ, ויש זהות גמורה”, אבל באותו זמן היו ההורים מתחרים לקיבוץ, והמשפחה הגרעינית שימשה לא כגלגל שיניים במכונה, אלא כאלטרנטיבה שלה. הילדים נתבעו לנאמנות כפולה. מצד אחד, למדו שהם עצמם, כיחידים, פחות חשובים מ”הדרך”; מצד שני, ההורים העבירו מסר סמוי, האומר שהם החשובים ביותר, למרות שאסור להרגיש ככה, כי זה נוגד את העקרונות.

במצב המבלבל הזה לא היה ברור לילדים באיזו מידה ראוי להתקשר להורים, לדבוק או לא לדבוק, לבקש אהבה או לא. ההורים הצהירו בקול רם, אבל לא התכוונו; רצו, אבל לא יכלו; השתוקקו, אבל שתקו. הנפש יצאה – ונותרה כבולה. הילדים למדו לחיות עם הסתירה, וזה לא היה קל. לכאורה היו ההורים דמויות שוליות יחסית במוסד הקיבוצי-משפחתי. אולם בריק הרגשי שנוצר במשפחה הגדולה, ריק שממנו סבלו כולם, הורים כילדים, רחשו מבוכה ומבולקה, ערב רב של מעיינות זכים, סערות רגשיות ומערבולות נפש, רעידות אדמה והתפרצויות וולקניות. בבועות הריק הבלתי נראות האלו, שגרמו למה שמתארים בני קיבוץ רבים כ”שריר פנימי” או כ”מחסום בלב”, חיו ההורים כדמויות ספק-מציאותיות ספק-מיתיות, בעלות מרחב אדיר, אומנם תת קרקעי ומוסווה, לפעילות רגשית.

“הדמות העיקרית במקום הזה היא אמא. מוזר, הרי מעט מאד זמן בילינו יחד. כל שנות ילדותי היתה אמא מטפלת, ולא הגיעה הביתה לפני ששלחה את ילדיה לביתם בתום ארוחת הערב וערכה את השולחנות לארוחת הבוקר. כשבאה הביתה החליפה דברים עם אבי או נחה מעט ואחר כך יצאנו יחד לבית הילדים שבו השכיבה אותי לישון. כך היתה מופיעה כדי לקחת אותי ממקום אחד שבו לא היתה למקום שני שבו לא תהיה. בדרך העפר החשוכה בין שני המקומות האלה היא היתה שלי, וכשישבה על מיטתי לשיר לי שירי ערש היתה שלי. […] הזכרון הזה מגיע אלי דרך העור: להיות על הידיים, להיות מחובק ולא חסר, להיות מוקף בשר חזק וחם, נישא על השפע הזה שהוא אמא שלי” (אברהם בלבן, שבעה, 20-21).

ההורים והילדים למדו להעביר ביניהם – ובו בזמן להדחיק – מסרים אמביוולנטיים ומחתרתיים תחת עינו הפקוחה של האח הגדול. אמירות רוויות שניות עולות שוב ושוב בראיונות שנתנו בני קיבוץ בהקשרים שונים: “ההורים שלנו לא לחמו עבורנו, לא התערבו בחינוכנו […] המשפחה הייתה המחסה שלי מפני החברה. לבית ההורים ברחתי, בו חסיתי” (לשם, שירת הדשא, ע’ 55). בנשימה אחת, לעיתים בלי תשומת לב למתח, מתארים בנים ובנות תחושה קשה של היעדר הגנה, הנובעת מהתמסרות ההורים למסר החינוכי ולהוראות המעשיות שנבעו ממנו; באותו זמן הם מעידים על החסות שהעניקו להם ההורים בפועל, באמצעות מסרים אלטרנטיביים בביתם החלופי:

“הייתה אחידות ועוצמה למסר […] הכיוון היחידי ממנו לא קיבלתי את המסר היה בית ההורים. […] אני כמעט לא זוכרת מפגש עם הורים שלי. […] (לשם, 61). המתח בין המסר הגלוי לסמוי עיצב שניות מטרידה אצל ילדים גם כבוגרים: “למעשה הגשמתי במידה רבה את רצון הוריי – שאהיה יהודיה וציונית אבל מבחינת דעותיי אני בפירוש נגד”, אומרת הבת-האם, ומבקשת למסור מסר הפוך לילדיה שלה: “אל תתחשבו ואל תחשבו על שום מסר. אל תחשבו אפילו עליי. המגבלה היחידה שתגבילכם היא מגבלת החוק” (שם). המסר הכפול שהיא זיהתה אצלה והדימיון לאמה, “שמדברת בעד ונשמעת נגד”, גרמו לה לקרוא לילדיה להתנכר אליה, להתנתק, להתעלם מכל מסר. המסר שלה הוא תולדה של אותו פער בלתי נסבל בין הנאמר למורגש, בין המוצהר לאמיתי.

הדור השני התמחה בדקלומים: “אבא שלי […] סמל לאחדות האדם והמקום [..] הדור השני משדר שדר שונה לחלוטין […] “שידור” זה הרבה פעמים דבר סמוי ולא גלוי. הבנים [שלנו] חשים שמה שאנחנו אומרים זה לא פעם דברי דקלום. אנחנו עדיין מדקלמים להם […] אבל מה שאנחנו בעצם אומרים להם זה: תסתלקו ברגע שאתם יכולים [..] פה אולי נהפכים לנכים” (בלבן, 28). בני הקיבוץ שהפכו להורים לא ידעו לעזוב ולא ידעו למרוד, אבל הם ידעו לשדר סימני מצוקה ולעודד את הילדים ללכת הלאה.

בת דור שלישי למייסדי הקיבוץ, סיפרה לנורית לשם שהיא זיהתה כערך עליון וכלקח לחיים את ההתכחשות לרגשות ואת העמדת הפנים המתמדת: “חשוב מאד ללבוש פנים שמחות[…] אסור לגלות רגשות […] שמחה – רק ביום חג לאומי ועצב ביום צער משותף. צריך למתן את האומללות. […] לא חשוב מה תעשה, חשוב רק מה יגידו” (לשם, 23). דווקא הקיבוץ, מעוז הדוגריות הישראלית, שחרת על דגלו את הישירות ואת הכנות, חינך את ילדיו להדחיק כל גילוי אותנטי. ש. התבטאה באופן דומה: “המשפחה היא שהשפיעה עלי ביותר. גם היא היתה ספוגה ערכים. אמי דברה בשמם אבל ידעתי [שזה בגלל] שהיא חייבת להיות בסדר. היו לה קונפליקטים עם החיים בקיבוץ והיא ברחה אלף פעם. ברחה, עזבה אותנו. פחדתי נורא מהבריחה שלה למרות שבסוף הייתה חוזרת. […] לאמא הייתה השפעה עצומה עלי. פחדתי ממנה נורא. […] אמא לא נישקה אותי אף פעם. אני חשבתי שהיא לא אוהבת אותי אבל אז היה אסור לנשק כי זה היה מביא מחלות. לאחרים סיפרה (כשחשבה שאני לא שומעת) כמה אני נהדרת. האורחים ידעו, אבל לא אני. זה יקלקל אותי” (שם, 65).

הקונפליקט בין המשפחה ספוגת הערכים לבין בריחותיה של האם מתמזג אצל ש. במתח נוסף: ההורים אוהבים אותנו, אבל בסתר. אסור לומר, אסור להראות, אסור להדביק, אסור להתקרב, אסור לגעת יותר מדי, אסור להגיד את האמת, אסור לחמול. זה מקלקל. זה מפנק. גידלו אז חיילים קשוחים. ילדים מנושקים, “שיגדלו בצמר גפן”, לא יחזיקו מעמד כשיספגו מהלומות קשות. רק ילדים קשוחים ישרדו במלחמת הקיום. גם בעיר לא היה קל. מהגרים שבורים, צברים חסונים בני דור ראשון והורים הלומי שואה הכינו בכל מקום את ילדיהם למלחמה ולגבורה, שלא נלך כצאן לטבח. בכל מקום סבלו ילדים מחוסר מגע או לחלופין מעודף דאגה, מהיעדר חיבוק או מחיבוק דוב. מהורים שלא ידעו לומר “אני אוהב אותך” ומהורים שאמרו “את האור היחיד בחיי”.

במשפחת הקיבוץ, המגמות הפוסט טראומטיות הכלל-ישראליות הצטרפו להעדרותו המובנית של קשר משפחתי רגשי רציף ומתמשך, קבוע וברור, מעניק ביטחון, הגנה, ודאות. המסגרת המשפחתית, הביתית, משמשת בדרך כלל מרחב בטוח-יחסית להתנסות רגשית רבת מימדים ומגוונת לבני המשפחה. המשפחה היא הזירה הראשונה ללמידה-תוך-כדי-התנסות של היכולת לקבל ולתת, לאהוב ולשנוא, לכעוס ולהתרצות, לריב ולהשלים. לא כך בקיבוץ. המטפלות התחלפו חדשות לבקרים, וגם יציבותן לא העניקה ביטחון רגשי. ההורים, מקור פוטנציאלי לחיי רגש, הלכו ובאו, נגעו ונפרדו. הם לא קיימו “בית” אלא “חדר” ב”בית”. המשפחה הגדולה לא היתה באמת מרחב בטוח וגם ממשפחת ההורים, למרות האהבה, נדף מסר יסודי של אי ביטחון, היסוס, חוסר ודאות והתלבטות ביחס לקיומה ולתפקידה. במקום “בית יוצר רגשי” היתה המשפחה מקור להמנעות ולחשש, מקום המקרין חוסר יציבות וממאן לתת ביטוי, להתנסות, להעיז, להרגיש.

בנות ובנים רבים מתלוננים לא רק על היעדר החום והודאות, אלא גם על היעדר סביבת קונפליקט מוגנת, ביתית. הם חיפשו את התחושה שבעת ריב אפשר יהיה “להשאיר דברים בתוך המשפחה”, ובמקום זה, “אתה מייד עומד בפני משפט ציבורי” (בני קיבוץ מספרים, אצל אביבה זמיר, בני קיבוץ, מיצוי פוטנציאל והשתלבות בפעילות, 41). כל משא ומתן התנהל עם המשפחה הקיבוצית, ללא הרגשת בית. כל משבר אישי נתפס כמשבר קולקטיבי. בן קיבוץ וחבר קיבוץ סיפר לי שכאשר התגרש אף אחד, כולל הוריו, לא התייחס אל המשבר האישי שלו ולא ניסה לעזור לו. כולם נרעשו מהתפרקותה של משפחה בקיבוץ, מההשלכות של הפירוק הזה על יציבות הקיבוץ. יציבותו-הוא לא נשקלה כלל.

חסרה לא רק התייחסות אישית, אלא גם התפייסות אחרי עימות עם ההורים, מתוך אהבה ואינטימיות, הרחק מעיני זרים. תמיד רציתי להיות מקס, גיבור הסיפור “ארץ יצורי הפרא”. מקס, שאמו הענישה אותו בתחילת הסיפור על תעלוליו ב”גרוש” לחדרו, חוזר ממסע בארץ יצורי הפרא אל חדרו הפרטי, וארוחת הערב החמה של אמא מחכה לו שם, מפייסת ומנחמת. רציתי להיות כמו גיבורו השובב של הספר “דני לא!” שאמו נוזפת ושוללת ממנו הכל ללא הרף עד הערב, אבל לפני השינה היא קוראת לו בזרועות פתוחות: “בוא אלי, מתוק שלי”. חלק מטעמה של ההתמרדות הוא בידיעה-תקווה שההורים יחכו לך בזרועות פתוחות בסוף היום וישכיבו אותך לישון, אוהבים וסולחים. מה הטעם לריב ולמרוד, אם בכל מקרה מסיימים את היום בהשכבה מנוכרת בבית הילדים?

הקושי היה גם בדוגמה שהעניקו ההורים לילדיהם. אינספור פעמים ניסתה אמא שלי לשכנעני, כי מוטב היה לי לגדול בבית הילדים, בלינה המשותפת, ולא להיות חשופה לריבים ולמתח שבין ההורים. הילדים חשבו אחרת: “אתה רואה את ההורים שלך רק במיטבם, רק ברגעים היפים שלהם […] איזה מן עולם אתה בונה לעצמך?” (זמיר, 41); “בבית ההורים התאפקתי (וזה אפשרי כאשר היחסים הם לשעתיים ביום), לא כועסים, משוחחים” (לשם, 74). חבר אחר, שנחשף בבגרותו לתאוריות פסיכולוגיות, היה בוטה עוד יותר והגן בתוקף על הצורך של ילדים להתמודד עם ההורים על כל היבטיהם כמודל לחיים שלהם: ההורים בחולשתם ובחוזקתם, בשוכבם ובקומם, במריבותיהם ובהתפייסותם. זה לא סרט ולא משחק. אי אפשר לקבל את המכלול הזה בקטעים בני שעה וחצי, מנותקים מהקשר. החבר היה מאלו שלא סבלו מהצקות ועינויים, בני המעמד העליון בבית הילדים, ולכן דבריו נוגעים ללב עוד יותר: “לא ראיתי את אמא שלי צועקת על אבא שלי או צוחקת איתו, לא ראיתי אותם מעולם ישנים יחד. לא ראיתי קרבה, לא ראיתי כעס. לא ידעתי שהיא סבלה, שהיא הקריבה את עצמה בשבילו. היה לי נהדר בבית הילדים. זו התקופה היפה בחיי. זה הציל אותי מלהתמודד עם ההורים. לא היה לי מושג מה קורה איתם ומה זו משפחה. איזה מושג יכול היה להיות לי על חיים ביחד, על זוגיות ומשפחה? גיליתי מה זה משפחה רק דרך הילדים שלי, כשהבן שלי היה בן 15. הוא סבל מאד מהחינוך המשותף” (ראיון אישי, 2003).

בני קיבוץ רבים סיפרו כמה קשה היה להם לפתח תחושת בית ומשפחה או אפילו יחסי זוגיות. לנגד עיניהם לא עמדה שום תמונה מלאה, טובה או רעה, של תפקוד בית ומשפחה. היעדר החשיפה ליחסים זוגיים טבעיים והיחסים הלא-זורמים, הקטועים, שחוו עם הוריהם יצרו פחד מההתנסות האישית. הכל היה חלקי, זמני, מוגבל ומהוסס. ילד בקיבוץ אינו רואה את חיי הזוג של הוריו ואת התפקוד המלא של ההורים כבני אדם. כשקורה לו משהו שקשה להתמודד עימו, הוא תמיד יכול לברוח לבית הילדים או לחצר הקיבוץ, לבית החלופי, שבו הוא מסתתר מהצדדים הלא נעימים של הבית המשפחתי – יהיו אלה ריבים בין ההורים, כעס על הילדים, או דווקא האינטימיות הזוגית.

הילדים לא יכלו לממש את ההתמרדות, במיוחד בגיל הנעורים. ההורים לא היו פונקציה ברורה מספיק כדי לצאת נגדה, ולא היו מודלים חלופיים לאמץ אותם. כולם מסביב היו כמו ההורים. לא היה “משהו אחר” מלבד המתנדבים, שאכן משלב מסוים שימשו דמות להזדהות נערית. רוב הילדים בגיל ההתבגרות היו עסוקים מדי בעבודה ובהגשמה בשירות הקיבוץ, בבנייה ובהבאת תועלת, והדחיקו את הצורך בהתנגדות ובמרידה, שממילא לא התקבלו יפה.

ההורים מצידם, בלא מסגרת ברורה של סמכות ואחריות, לא ידעו כיצד להגיב לבדיקת הגבולות של הילדים: האם זה בידם או בידי הקיבוץ? יש הורים שהתנערו מתפקידם החינוכי לעצב גבולות ואיסורים. יש הורים שנטו להחמיר, דווקא כביטוי לאהבתם שאין לה מוצא אחר. הוריי השתייכו לסוג השני. כיוון שהמחנכים הסבירו להם, שאי אפשר לתרגם אהבה לפינוק או לחום שופע או לכל נתינה לא-שוויונית אחרת, וכיוון שאני בחנתי גבולות ללא הרף והמטפלות לא ידעו להתמודד עם הבדיקה שלי, ההורים לקחו על עצמם את האחריות לריסוני כאקט של אהבה. אמא, אוהבת ודואגת אך קפדנית וצייתנית לצו התנועה, מילאה לכאורה את משימותיה בהצלחה וידעה להמעיט בהפגנת רגשות חיוביים, כדי לא לקלקלני. אבל היו גם רגעים אחרים, שבהם הרגשתי כי נמאס לה מהתפקיד שמילאה במסירות, רגעים שביקשה לוותר. השירה על מפתן חדר הילדים שלי הייתה וויתור. היא התמסרה לה אומנם מתוך כורח ובאי רצון, אך בכל זאת התמסרה, ולא סתם נענתה.

היו גם רגעים אחרים, שבהם שכחו הורי את עצמם והתמסרו לאהבה האסורה. בכל שנה היו הורי משקיעים שעות רבות בהכנת יום ההולדת שלי. הרגע שאהבתי מכל היה רגע ההתעוררות ליום הגדול, כאשר חיכתה לי ליד מיטתי אנדרטת ממתקים, פירות והפתעות, שעוצבה בתשומת לב ובדקדקנות. בכל שנה, ליום אחד, הרשתה לעצמה אמא שלי להתמכר לייחודי, לרגע לידתי. זה היה צורך שלה לא פחות מצורך שלי: לקטוף את המובחרים שבפירות המטע שטיפחה ולמרקם למעני בעדינות כאילו היו יהלומים. לא במקרה הסתיים כל יום הולדת בריב נורא. אני לא הייתי מוכנה לתת לו לחלוף, לחמוק בין ידי, כפי שלא הייתי מוכנה לתת לשירה של אמא לגווע. ואמא הקפידה להבהיר שהחגיגה נגמרה, ושיש לחזור לדרכו הראויה של עולם.

הקושי הגדול היה דווקא באותה התמסרות חלקית, חטופה, לא בטוחה, מתנצלת, מתחמקת, מלאת אשם. ביטוי לאותה חלקיות נותנים בנים רבים המספרים כיצד הופיעו ההורים לרגעים חטופים, רק כדי להציף שוב את האהבה שהושכחה, ולהפכה מייד לחסר ולגעגוע. הדקות המעטות ביחד די בהן להזכיר את קיומו של גוף חם שאפשר להתרפק עליו. קשה היה לשאת את חיי הפרידה המתמדת, אולם הקושי שבפרידה לא השכיח את אמא ואבא. “ילד לא יתגעגע אל מה שאף פעם לא היה לו, לא יחסר מה שלא הכיר”, מצטט בלבן מתוך דבריהם של גדולי הדור. אבל הזיכרון המתעתע זנח את המטפלות שהיו איתנו יום ולילה ודבק דווקא בלקוי, בחסר, בפרגמנטים האמהיים: “[…] למרות שגדל בלא אמא, הזכרון חיבר זה לזה את המגעים המעטים, והשלים את הרווחים החסרים ובנה דמות אם נעדרת. למרות שגדל בלי בית, הזכרון נשא עמו זכר בית.” ובהמשך: ” בהמון אהבה […] היא פתחה בי פתחים שאסור היה לפתוח” (בלבן, 42).

הפער בין ההוויה לתודעה, בין ההיעדר היומיומי המוחשי של האם לבין הנוכחות החריפה של זו הבאה-כדי-להפרד – יצר דמות מיתית. עם דמויות מיתיות אי אפשר להתמודד. אי אפשר לכעוס עליהן ואי אפשר להשלים עימן, אי אפשר לסלקן ואי אפשר למששן, הן קיימות תמיד אבל אי אפשר להוכיח את קיומן. תמיד יראים מפניהן ותמיד משתוקקים ומתגעגעים אליהן, אך אי אפשר להסביר ממה בעצם פוחדים ואת מה אוהבים. דמויות ההורים המיתולוגיות יצרו הבטחה וציפיה, אולם הילדים, שביקשו להוכיח עצמם ולהיות ראויים להוריהם, גילו כי אין להם מושג ברור מהו המימוש, ובעצם המימוש הארעי מפחיד יותר מהיעדרו של כל מגע.