אימפרוביזציה

הקדמה:
הסוד השמור ביותר
מאת מל ביירס

בספרי משנת 2003 , ”עיצוב בפלדה“, כתבתי: ”העיצוב הישראלי הוא הסוד השמור ביותר בעולם.“ אף שזכה בשנים האחרונות לחשיפה בינלאומית הן במסגרות רב-לאומיות והן בתערוכות המוקדשות למעצבים ישראלים בלבד העיצוב הישראלי עדיין כמעט שאינו מוכר בעולם. למרבה ההפתעה הוא כמעט שאינו מוכר גם בישראל. הספר שלפניכם הוא ניסיון לגלות את הסוד. הוא מציע לקורא מבט כולל על העיצוב הישראלי. אין בו כמעט יצירות של ישראלים שאינם חיים כעת בישראל. מעצב אחד או שניים הצליחו לחמוק ממסגרתו של קריטריון זה, משום שעקרו לתפוצות אחרי שהכנתו של הספר שלמה. עבודות של רון ארד ודניאל צ‘רני הפועלים בלונדון, של אריק לוי בפאריס, רון גלעד בניו-יורק, צור רשף באמסטרדם, דויד פלטרר בפירנצה, אלי רוזנברג ברומא ואחרים אינן מופיעות כאן. למעלה מ 300- הדוגמאות של עיצוב ישראלי שנכללו בספר מהוות מעין תמונת מצב עכשווית.

כפי שניתן היה לצפות, זוהי תמונת מצב חלקית. יש יצירות ראויות שלא נכללו בה. המוצרים שנבחרו מיועדים לבית (כלי שולחן, אבזרי תאורה, רהיטים וכו‘). ציוד היי-טק, ריהוט משרדי, עיצוב אופנה ועיצוב גרפי אינם נכללים בספר. קשת המעצבים משתרעת על פני ארבעה, ואולי אף חמישה, דורות. את הדור הראשון של מעצבי המדינה מייצגים שניים: שמואל קפלן, יליד 1944 (שעבודתו אינה מופיעה כאן), ויעקב קאופמן, יליד 1945 . את הדור השני מייצג חנן דה לנגה, יליד 1955 . מעצבי הדור השלישי הם ילידי שנות השישים. מעצבי הדור הרביעי, שעבודתם מהווה את מרביתו של ספר זה, הם ילידי שנות השבעים של המאה העשרים. רק מעצב אחד הוא יליד שנות השמונים. הרוב הגדול של המעצבים הללו הם בנים או נכדים למהגרים.

יש עבודות שאותן יצרו מעצבים העובדים לבדם; אחרות נוצרו על-ידי מעצבים העובדים בצמדים או בקבוצות. כמה מן הקבוצות התפרקו מאז כתיבתו של ספר זה. בתחום דינאמי כל כך, דברים משתנים ללא הרף. הספר מתמקד בעבודותיהם של ישראלים שייצרו את עיצוביהם במו ידיהם ובבתי-המלאכה שלהם. קבוצה קטנה יותר של עבודות יוצרו באופן תעשייתי, לצריכה המונית.

כשבוחנים את הפריטים בדפים שלהלן, מתגלים מספר מאפיינים משותפים לעיצוב הישראלי ככלל:

+ חוש הומור
+ דחייה של מושגי היופי הבורגניים
+ קשר חזק למשפחה ולילדים
+ עניין בבידור ובמזון
+ הנטייה למחזר חומרי פסולת או לשנות את
ייעודם של חומרים בדרכים מקוריות
+ נטייה לשלב מוצרים למוצר אחד בעל שני תפקידים
+ העיצוב הישראלי נוטה להיות חילוני וממעט לשאוב
רעיונות ותפיסות מעיצוב כלי הקודש המסורתי.

עיצוב אינו אמנות טהורה. זוהי דיסציפלינה המייצרת אובייקטים שיש להם שימוש מעשי. אמנות, לעומת זאת, אינה משרתת צרכים מעשיים; היא משרתת רעיונות. את העבודות שנכללו בספר זה יצרו אמנים טובים, או מעצבים שרכשו את השכלתם בתחום האמנות, אבל האובייקטים שלהם שהובאו בספר נועדו להיות פונקציונאליים. האם עובדה זו מפקיעה אתם מתחום האומנות? האם רק מי שאינו כפוף לכל שיקול מלבד השיקול האמנותי הוא אמן? האם אובייקט יכול להיות יצירת אמנות וגם מוצר שנועד לשימוש על ידי צרכנים? בשאלות אלה הטורדות את מנוחתם של התיאורטיקנים דשו כבר באריכות ועד זרא. כשלעצמי, ערבובים חביבים עלי, כפי שהם חביבים על המעצבים הישראליים. מי שמעדיף להבחין הבחנות, יכול כמובן לעשות זאת.

© ברז ג‘בקה, 2003. עיצוב וייצור: עמי דרך ודב גנשרוא. יחיד מסוגו. הפיתרון החריג לעיצוב ידיות הברזים מציע, לדברי המעצבים, ”מבט מבודח על תרבות האילתור“. הברז הוא חלק מאוסף גדול של מוצרי רדימייד מאת המעצבים. (ברז קיים, מלחצות ג‘בקה).

הספר הזה נכתב מן השוליים. איני ישראלי או יהודי, אף שביקרתי בישראל פעמים אחדות. בשנים האחרונות בחרתי להשתקע בתל אביב, אבל רוב שנותיי עברו עלי במקומות אחרים. יש שיחשבו שספר על עיצוב מאת אאוטסיידר הוא רעיון טוב ויש שיחלקו עליהם. האם יש ערך לתובנותיו של מי שאינו בן המקום? אדוורד א. ווילסון, חוקר החרקים מהרווארד, אינו נמלה. רבים מניחים שהוא יודע כל שיש לדעת על נמלים; הנמלים, מן הסתם, סבורות שהוא שוטה. איני יודע, ויש להניח שלעולם לא אדע, את כל שיש לדעת על ישראלים או על עיצוב ישראלי. סביר להניח שישראלים רבים יחשבו אותי לשוטה. חקרתי את העיצוב הישראלי והייתי מוקף במעצבים ישראלים מקצועיים ובסטודנטים לעיצוב בחצי תריסר השנים שבהן ביקרתי, חייתי, עבדתי ולימדתי בישראל. חצי תריסר שנים אינן די זמן בישראל, מדינה הטרוגנית ודינאמית להדהים. עד היום עדיין איני בטוח מיהם הישראלים. מצד שני, מעטים הישראלים היודעים מיהם. אם תבקש עשרה ישראלים להציע הגדרה של הישראליות, אתה עשוי לקבל עשרים וחמש הגדרות. אינני מתיימר לדעת טוב יותר מן הישראלים מהי ישראליות ומהו עיצוב ישראלי. אני מציע זווית ראייה של מי שעוסק בעיצוב בעולם כבר שנים רבות. ייתכן שהנטייה הראשונה של ידידי הישראלים תהייה לפקפק בערך הבחירות שלי, אבל אולי במבט שני ימצאו בהן טעם כלשהו. לעיתים קרובות ישראלים יחלקו עליך בתחילה, ולא משנה מהן הקביעות שתציג בפניהם – גם אם מאוחר יותר יודו שאתה צודק, ולו חלקית.

© PhoneClock שעונפון 2005 עיצוב וייצור Groovy (ינון שמחי, דנית שמחי). בייצור. המספרים והשקעים בחוגות של טלפונים ישנים הזכירו למעצבים את המספרים על פני השעון. בהשראה זו הם בחרו להפיח חיים חדשים בטלפוני חוגה ישנים. הם הסירו את חלקי הטלפון ואת האפרכסת, והוסיפו מנגנוני שעון המופעלים בסוללות ולוח מחוגים. גופו של הטלפון נצבע בהתזה במוסך לצביעת רכב וזכה במראה חדש.

פרי הצבר הדוקרני מסמל את ישראל. הישראלים מכבדים אינדיבידואליזם וחושדים במשמעת. מעצבים ישראלים חשים לעיתים קרובות שלא בנוח בקבוצות ממושמעות או ב“אסכולות“. קשה למצוא בישראל מעצב שיאהב ללא סייג את עבודותיו של מעצב אחר, אלא אם אלו עבודות של ידיד. טוב לעבוד ולחשוב באופן עצמאי. בשל גודלה של קהילת העיצוב המקצועית, המונה מן הסתם פחות מ 500- מעצבים פעילים, כל מעשה פלגיאט יזוהה מייד. ואף על פי כן, שום מעצב בשום מדינה שהיא אינו יכול לפעול כיום באופן עצמאי או מבודד לגמרי, מפני שכל המעצבים קוראים בקביעות באותם כתבי-עת, ספרים ואתרי אינטרנט העוסקים בעיצוב, ומאזינים להרצאותיהם של אותם מעצבים בכנסים. כדי להצליח עליהם להכיר את השוק ואת הנעשה בתחום התעשייה.

הדפים שלפניכם יחשפו לעיני הקורא כיצד חושבים מעצבים ישראלים ומהם מקורות ההשראה שלהם. התיאורים המלווים את הצילומים הם בעיקרם מילותיהם של המעצבים עצמם, ולא שלי.

© מערכת Nomad. עיצוב והפקה: I2D אלישע טל,
אייל קרמר, דני לביא (2002).

המעצבים הישראלים רכשו את השכלתם באחד מכעשרה בתי-הספר העוסקים בנושא בארץ, והושפעו במידות משתנות מן המורים במוסדות הללו. מספר דוגמאות לעבודותיהם של סטודנטים שטרם יצאו לשוק המקצועי נכללו גם הן בספר, מסיבות אחדות. אחת מהן היא שאבות-טיפוס או מוצרים ייחודיים מבטאים לעיתים קרובות דמיון פורה, משוחרר מהכבלים של תכתיבי השוק, שם מיוצרים מוצרים בינוניים שתכליתם לקסום לכל אדם, בכל מקום. סיבה נוספת היא שבישראל פועלים רק יצרנים מעטים המתמחים במוצרים לבית. רבים מהמוצרים הנחשבים ראויים בעיני המעצבים לא יגיעו לכלל ייצור. עוד סיבה הינה העובדה שמוצרי עיצוב יחידים במינם נעשים מבוקשים מאוד, אף שמרבית המעצבים הישראליים אינם מודעים לכך. את התופעה הזו, החדשה עד מאוד, מקדמים מספר בתי מכירות פומביות וגלריות בחו“ל, כמו סותבי‘ס, ובניו-יורק, בלונדון, בפאריס גם גלריות המתמחות בתחום, וחנות ,Design Miami העיצוב ”מוס“ בסוהו של מנהטן, למשל.

לו היה למעצבים בישראל שפע ההזדמנויות שמציעים המוני היצרנים המתמחים במוצרים מעוצבים באיטליה, סביר להניח שלא היה להם הזמן לערוך את כל הניסויים שבהם הם עסוקים. עריכת ניסויים הוא רכיב בריא בצמיחתו האישית של מעצב. באיטליה, שם המצב הפוך, תמצא נכונות פחותה בהרבה לקחת סיכונים, משום שהמספר הרב של אפשרויות תעסוקה במגזר העיצובי אינו מותיר למעצבים את הזמן הדרוש לעריכת ניסויים יצירתיים, אך לא מעשיים. העיצוב האיטלקי היה מקורי יותר כשהיצרנים האיטלקיים לא ניסו לעמוד בדרישותיו של השוק הבין-לאומי.

בישראל כיום מעטים הם הארגונים הממשלתיים המטפחים את התפתחות העיצוב. היזמים בישראל, כמו יצרנים במקומות אחרים, השוכרים מעצבים לעבוד בשירותם, מתגמלים אותם בקמצנות ואינם חולקים איתם בנדיבות את רווחיהם.

רובם הגדול של האובייקטים שיצרו כ- 120 המעצבים הכלולים בספר זה לא יגיעו לשיעורי מכירה גבוהים בישראל או בעולם. רבים מן המוצרים לא נועדו להיות פופולאריים; ואף על פי כן, מרבית העבודות הכלולות כאן הן מושכות, מעניינות, ראויות ומסקרנות. אני מוצא שהעיצוב הישראלי הוא מבריק ומקורי. אני מקווה שגם הקוראים יחשבו כך.