היהודים של מלך ספרד

היהודים של מלך ספרד | דניאל הרשנזון
מתווכים תרבותיים בעידן אימפריאלי

ב־ 1591 , תשעים ותשע שנים אחרי שאיזבלה מלכת קסטיליה חתמה על צו גירושם של יהודי ספרד, הגיש היהודי יעקב קנשׂינו תלונה בבית המשפט נגד הפקיד הנוצרי פדרו ברמודס דה וייאסנטה .(Bermudez de Villasante) קנשינו, המתורגמן של מלך ספרד, מראשי הקהילה היהודית במושבה הספרדית אוראן בצפון אפריקה, טען כי ברמודס טפל עליו כי ריגל למען השלטון המוסלמי באלג’יר.

תלונתו של קנשׂינו הובילה למעצרו של ברמודס ולהגלייתו לשנתיים למרס אל־כביר, מושבת־נמל ספרדית סמוכה לאוראן. לקנשׂינו, כך מתברר, היו קשרים מסועפים בקרב פקידי הממשל הנוצריים באוראן. ברמודס ערער על ההחלטה בבית המשפט העליון בגרנדה בתקווה שערכאה משפטית זו תהפוך על פיה את גזר הדין שנקבע באוראן. קנשׂינו ידע שסיכוייו גבוהים יותר אם יובא ענינו בפני מועצת המלחמה במדריד – הערכאה השיפוטית הצבאית העליונה באימפריה הספרדית, שעם אחדים מחבריה טיפח קשרים הדוקים.

הוא טען אפוא כי מועצה זו ולא בית המשפט העליון בגרנדה היא ערכאת הערעור הראויה. קנשינו סירב להעיד בשבועה במהלך המשפט, ביודעו שהאלקלדה מאיור (Alcalde mayor), נושא המשרה האזרחית הגבוהה מטעם המלך במועצה העירונית באוראן, תומך בו. ואכן, המתורגמן היהודי יצא מן המשפט כשידו על העליונה: הוא ניצח בתיק ולאור הוצאות המשפט תבע התחייבות שלעולם לא יערערו שוב על המוניטין שלו, כמו גם תוספת לשכרו כמתורגמן המלכותי באוראן.

קיומה של קהילה יהודית תחת שלטון ספרדי כעשרים שנה לאחר גירוש היהודים מספרד ב־ 1492 עשוי להפתיע את הקורא העברי. יהודים שלא הורשו לחיות בספרד ואנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, אך במושבות הספרדיות בצפון אפריקה המשיכו יהודים לחיות בחסות הכתר הספרדי. הקהילה היהודית באוראן לא הייתה חריגה. הסְפָר הדרומי של ספרד, בצפון אפריקה, יצר מציאות שהייתה בלתי אפשרית באזורים אחרים של הממלכה.

ראשיהן של קהילות אלו ביקרו תדירות בספרד “המטוהרת” לכאורה מיהודים, בתוקף התפקידים שמילאו ובמסגרת מערכות היחסים שניהלו עם הנוצרים ובינם לבין עצמם. ראשי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מילאו תפקידי מפתח במושבות ותיפקדו כמתווכים – במובן הרחב ביותר של המילה – בין הספרדים לבין המוסלמים. קנשׂינו ויהודים אחרים פעלו כמתרגמים וכמתורגמנים, כנושאים ונותנים על הסכמי שלום מול השבטים הערבים, כסוחרי עבדים, כספקי מזון וציוד, כפודי שבויים נוצריים וכמלווי כספים. שליטתם בספרדית ובערבית, כמו גם בקודים התרבותיים של החברה הספרדית והצפון אפריקאית, בנבכי האדמיניסטרציה, המשפט והפוליטיקה הספרדים, הכשירו אותם למלא תפקידים אלו.

חשיבותם כמתווכים מסבירה את המעמד שלו זכו, את קשריהם המסועפים עם בכירי האצילים של אוראן וספרד, ואת חוסר נכונותם להתפשר אל מול התקפות של נוצרים. ספרו של ז’אן פרדריק שוֹבּ, היהודים של מלך ספרד, מגולל בשלושה פרקים את תולדות הקהילה היהודית באוראן – החשובה במושבות הספרדיות בצפון אפריקה.

שוֹבּ, פרופסור חבר בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריס, מחשובי החוקרים של ההיסטוריה הפוליטית והמשפטית של העת החדשה המוקדמת ומן המבקרים המרכזיים של ההיסטוריוגרפיה הפוליטית המסורתית, מתמחה בהיסטוריה של פורטוגל ושל האימפריה הספרדית. הניתוח שהוא מציע בהיהודים של מלך ספרד ניזון מתובנות שפיתח בספרו פורטוגל בתקופת הרוזן־דוכס דה אוליווארס: הקונפליקט בין תחומי השיפוט כמימוש של הפוליטיקה, שבו טען כי העצמאות שבה זכתה פורטוגל (שנשלטה ע”י הכתר הספרדי מאז 1640-1581) לא היתה תוצאה של מאבק לאומי אלא של משא ומתן על תחומי שיפוט.

גם בהיהודים של מלך ספרד, טוען שוֹבּ כי הסכסוכים והבריתות שפילגו את החברה האוראנית לא חפפו גבולות דתיים או לאומיים והתבססו על אינטרסים אישיים, כלכליים ואחרים, וכי קיומה של הקהילה היהודית התאפשר במידה הודות לריבויין של סמכויות שיפוט מקבילות ולשליטתם של היהודים בקודים האדמיניסטרטיבים של סמכויות אלו.

הפרק הראשון בספר בוחן את כינון הקהילה תחת שלטון ספרדי. לפני כיבושה של אוראן על ידי הספרדים ב־ 1509 , חיו בה יהודים תחת שלטון מוסלמי. הכיבוש קטע את חייהם והם נאלצו לעזוב את העיר יחד עם המוסלמים. זמן קצר אחר־כך, חזרו משפחות אחדות לעיר ועם הזמן הפכו לקהילה של ממש שחיה בעיר עד לגירושה בשנת 1669 .

קיומה של קהילה יהודית בספרד שגירשה את יהודיה ב־ 1492 הוצדק מתוקף כישוריהם הלשוניים של אנשיה שהוגדרו חיוניים לספרדים בצפון אפריקה. מעמדם של היהודים מעולם לא הוסדר בחקיקה. בכל דור נאלצו היהודים להצדיק מחדש את נוכחותם ולשכנע את הנוצרים שהתפקידים שמילאו עודם חיוניים לקיומה של מושבת הסְפָר. בפרק השני של הספר, מתמקד שוֹבּ בסכסוך רב השנים בין שתי המשפחות החזקות בקהילה, קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ, שהתחרו ביניהן על משרת המתורגמן של מלך ספרד.

שוֹבּ משחזר את טיבה של הקהילה באמצעות בחינת הסכסוכים שפילגו אותה, האסטרטגיות החברתיות והפוליטיות שבהן נקטו ראשיה, בני קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ, הבריתות שטוו בינם לבין עצמם ואלו שטוו בינם לבין הנוצרים. שחזורן של הלוגיקות החברתיות שאיחדו וחצו את הקהילה היהודית חושף פיצול דומה בחברה הנוצרית באוראן. בפרק השלישי מנתח שוֹבּ את הגירוש של 1669 משלוש נקודות מבט. האנטישמיות שאפיינה את החברה הספרדית נוצרית היוותה את הנדבך האידיאולוגי שאפשר את הגירוש, אולם היא אינה מסבירה מדוע גורשו היהודים דווקא ב־ 1669 ולא קודם לכן.

הנדבך השני בהסבר מבוסס על התקדימים לגירוש, כלומר על תוכניות הגירוש שהציעו מושלים כלליים החל ב־ 1591 , ועל בחינת פעילותה של ועדה שהוקמה חמש עשרה שנה לפני הגירוש במטרה לבחון נימוקים בעדו ונגדו. לבסוף, שוֹבּ מצביע על הנסיבות הפוליטיות במדריד, באנדלוסיה ובאוראן כגורמים הספציפיים להוצאתה לפועל של תוכנית שהועלתה מספר פעמים בעבר, אך נגנזה בכל פעם.

למרות גודלה המצומצם של הקהילה (במאה השבע עשרה היוו היהודים כעשרה אחוז מאוכלוסיית אוראן ובעת גירושם מנו 476 נפשות), הגיעו לידינו תעודות היסטוריות רבות, בעברית ובספרדית, המתייחסות אליה. מקורות עבריים מעידים על פעילותם של יהודי אוראן באיסוף תרומות לקהילות ארץ־ישראל ואת עזרתם בפדיון יהודים שנשבו על ידי שודדי־ים.

המקורות הללו זורים אור על היחסים בין קהילות ארץ־ישראל לבין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה אך אינם מגלים דבר על היחסים בין חברי הקהילה לבין עצמם ובינם לבין הרשויות הנוצריות. התעודות הספרדיות שבהן משתמש שוֹבּ ביהודים של מלך ספרד לעומת זאת כוללות את התכתובת בין המושלים הכלליים של אוראן לבין מועצות המדינה והמלחמה, מסמכי אינקוויזיציה, ודוחות ביקורת על האדמיניסטרציה של אוראן. כדי להשלים את התמונה, בחן שוֹבּ מאות מכתבים, בקשות ותביעות שהפנו ראשי הקהילה לאישים ולרשויות שונות בספרד. המקורות משקפים את האופן שבו ייצגו יהודי אוראן את עצמם, את בעלי בריתם ואת יריביהם.

כך לדוגמה, ספר שפרסם יעקב קנשׂינו במדריד, שבו מנה את השירותים שהוא ומשפחתו סיפקו לכתר, מלמד אותנו הן על האיש והן על פעילותו. הספר גם שימש כגורם במאבק הכח שבו היה מעורב קנשׂינו. באמצעות פרסומו, ביקש קנשׂינו לשכנע את נושאי המשרות במדריד להפקיד את משרת המתורגמן בידיו ולא בידי בני שׂשׂפורטשׂ. ביהודים של מלך ספרד שוֹבּ מנתח את המסמכים לא רק כאמצעי ללמוד את המציאות שאותה הם מתארים, אלא גם כרכיבים בדינמיקה היסטורית שאותה מחבריהם ביקשו לעצב.

מאיר בניהו, שחקר מקורות עבריים לתולדות הקהילה היהודית באוראן, טען כי “מן התעודות הספרדיות עולה דמות של אנשים תאבי קירבה אל השלטון, בעלי חנופה שאינם יראים מביזוי והשפלה.” שוֹבּ בוחן מחדש את התעודות כדי לנתח את המאבק סביב משרת המתורגמן של המלך, על הכוח שנלווה למשרה. מאבק זה פילג את הקהילה במהלך המאה ה־ 17 . שוֹבּ משחזר בדקדקנות את הבריתות שכרתו בני קנשׂינו ובני שׂשׂפורטשׂ, אלו נגד אלו, ואת הבריתות שיצרו עם נוצרים. והתמונה של הקהילה היהודית שהוא מצייר אינה אידילית:

העובדה [היא] שהקהילה היהודית באוראן היא מיקרו־חברה ככל חברה אחרת, חברה שבה הסולידריות הפנימית נוכח איומים חיצוניים אינה מלכדת את אנשיה כאילו היו חיילי רגלים באותה יחידה. קנאות, יריבויות, בגידות, חיפושי תמיכה בקרב הנוצרים והמוסלמים נגד יריבים יהודים כמוהם – אלה הדברים שחושף המאבק בין שני בתי־האב. קיומו של המאבק הממושך הוא באופן פרדוכסלי ביטוי למעין נורמליות במצבם של יהודי אוראן.

התנהלותם של בני קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ בסכסוך עשויה להפתיע את הקורא. חברי הקהילה באוראן לא ראו את עצמם כחסרי ישע וידעו לקדם את ענייניהם במגוון דרכים. במקום לתאר את היהודים כ”תאבי קירבה אל השלטון” וחנפנים, כפי שעושה בניהו, מציג שוֹבּ את מנהיגי הקהילה כמי שעושים שימוש יצירתי ומעורר התפעלות במשאבים הפוליטיים והחברתיים שעמדו לרשותם.

בנתחו את כוחם של בני קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ, משחזר שוֹבּ בקפדנות את הבריתות שכרתו עם קואליציות נוצריות באוראן ועם בכירי האצולה הקסטיליאנית בספרד. לטענתו, הצליחו יהודי אוראן להשיג עמדות כוח והשפעה בזכות יכולותיהם הלשוניות ובזכות שליטתם בקודים התרבותיים והאדמיניסטרטיביים של אלג’יר, מרוקו והאימפריה הספרדית ובזכות הקשרים שטיפחו עם יהודים ומוסלמים באיזור הים־התיכון. שוֹבּ מתאר את יחסי היהודים עם הנוצרים ובינם לבין עצמם כתהליך דינמי. עם השנים,

נוצרים למדו ערבית ופעלו לצד היהודים כמתורגמנים בעמדות פחות בכירות מאלה של היהודים. עובדת הימצאותם של נוצרים יודעי ערבית, חייבה את היהודים לשכלל את האופן בו הציגו עצמם כחיוניים לשלום העיר. הסברו של שוֹבּ מעלה שלוש שאלות.

ראשית, האם קשרי היהודים עם המוסלמים, קשרים שבזכותם הפכו לחיוניים עבור הספרדים, לא היו תלויים במעמדם בחצר המלוכה הספרדית?

שנית, איזה תפקיד מילא האופן שבו הציגו היהודים את כוחם במשא ומתן מול הנוצרים ומול המוסלמים?

שלישית, באיזו מידה נובעת הערכתו של שוֹבּ בדבר כוחם של היהודים בקרב המוסלמים מנקודת מבט המבוססת באופן בלעדי על מקורות ספרדיים?

מסמכים חדשים מעידים כי לא רק היכולות הלשוניות, אלא גם מעמדם כבני חסותו של המלך וגם האופן שבו ייצגו את מעמדם, איפשרו ליהודים לתפקד במרחב הנוצרי־מוסלמי.

מכתבו של יהוא שׂשׂפורטשׂ למלך ספרד מספטמבר 1612 , מציג את היהודים האוראנים כפועלים בין הנוצרים לבין המוסלמים. יהוא, שמשפחתו הילוותה והעניקה סכומי כסף גדולים למושלים הכללים, לפרטים באוראן ולאצילים בממלכה, פנה למלך בבקשה שיגדיל את משכורתו אך נענה בשלילה. בתגובה הוא ביקש מן המלך:

[ש]ייקח בחשבון כי הנכסים העיקריים שיש לו [והמאפשרים] לו להמשיך לשרת ]את המלך[, הם ההגנה והחסד של הוד מלכותו. וכשבני אומתו – שהוא ואביו הם מראשיה בערים הבצורות הללו – והמוּרים חבריו ובני בריתו שעמם יש לו קשרי חברות ושאיתם הוא נמצא בקשר מכתבים מתמיד, יראו אותו שב בידיים ריקות, בלא שהוד מלכותו ציווה להעניק לו מחסדו, יסיקו בחשדנותם שאין הוא זוכה להגנתו ולחסדו של הוד מעלתו.

מכיוון שאינם בוחנים את הדברים לאשורם אלא רק את תוצאותיהם, הם עלולים להפסיק לספק לו ידיעות ולהפסיק להתכתב עמו כפי שנהגו. כך הדבר גם באשר לתושבי העיר אוראן, שאופיים הוא כזה שאם יראו אותו שב בידיים ריקות ינהגו בו באכזריות.

יהוא מזכיר אפוא למלך שקשריו וקשרי בני משפחתו עם הערבים מבוססים על מה שחושבים באלג’יר או בערים אחרות על מעמדו במדריד כדי שיוכל לשמר ולחזק את מעמדו בקרב המוסלמים, עליו להראות כי מעמדו בחצר המלך איתן וכי המלך מעניק לו מחפצו. המכתב מצביע אמנם על שבריריות כוחם של היהודים ועל האופן שבו ביססו את השפעתם בצפון אפריקה בשירות הספרדים, אך גם מראה כי זכו לכוח באלג’יר, בתלמסאן ובמרכזים צפון אפריקאים אחרים בזכות מעמדם באוראן ובמדריד.

יחסי הכוח בסְפָר הספרדי ומיקומם היחסי של היהודים בו, כפי שהם משתקפים במכתב, מעוררים תהיה אם אין המקורות הספרדים מעוותים את המציאות שאותה הם מתארים. חלק הארי של המחקר על אוראן ועל יהודי אוראן מבוסס על מקורות ספרדים. היהודים נראים בהם כאילו עיקר פעילותם הכלכלית והחברתית כוונה לחצר המלך במדריד. סביר להניח שהקשרים של בני שׂשׂפורטשׂ, קנשׂינו ומשפחות יהודיות אחרות מאוראן עם יהודים וערבים מאלג’יר ומסביבתה, ייצרו מספר רב של מכתבים ובקשות בערבית ואולי אף בתורכית.

בחינה של מקורות אלו הייתה יכולה להעניק לנו תמונה מלאה יותר של האופן שבו כוחם של היהודים נסמך על הדרך שבה גם הערבים וגם הנוצרים תפשו אותו. מצב הידע שלנו על מקורות מוסלמים בצפון אפריקה של התקופה אינו מאפשר לנו עדיין להשלים את הדיון בנושא.

אחד החלקים המרתקים בדיון שמציע שוֹבּ נוגע לנסיבות הגירוש של 1669. באוראן ובמדריד החלו לדון באפשרות של גירוש חלקי או מלא של יהודי אוראן כבר ב־ 1591. מדוע אפוא גורשו היהודים רק ב־ 1669? על אף האנטישמיות הטבועה בחברה הספרדית, היהודים לא סברו שיגורשו, כפי שניכר מהשקעותיהם הכלכליות והחברתיות באוראן וסביבותיה ובספרד. שוֹבּ מייחס את הגירוש לפעילותם הנחרצת של שני אנשים – חביבהּ של המלכה (ודמות מרכזית במועצת המדינה) האב ניתארד (Nithard), והמושל הכללי של אוראן, המרקיז דה לוס וֶלֶס (Velez).

כל אחד מהם פעל ממניעיו הוא. ב־ 1656 הוקמה ועדה שתפקידה היה לבחון את הדוחות הקודמים בעניין אפשרות הגירוש, ולשקול את נימוקי התומכים והמתנגדים לגירוש. במדריד נשמעו קולות לכאן ולכאן – מועצת המדינה תמכה בתוכנית הגירוש ומועצת המלחמה התנגדה לה. לטענת שוֹבּ, עוצמתו של האב ניתארד, האינקוויזיטור הראשי במועצת המדינה, לצד חולשתו במרכזי כוח ספרדים אחרים, היא שדחפה אותו לתמוך בגירוש על מנת לרשום לזכותו נקודות במאבקיו נגד מתנגדיו הפוליטיים.

נוסף על כך, העובדה שהמרקיז דה לוס ולס, המושל הכללי באוראן, היה גם האציל הבכיר וראש נושאי המשרות המלכותיות במורסיה שבדרום ספרד, הייתה מרכזית להצלחת ביצוע הגירוש. בניגוד למושלים הכלליים שקדמו לו, מורסיה הייתה האזור האחראי על משלוח כוח אדם לאוראן. ולס הפעיל לחץ על סגנו במורסיה קרלוס אנטוניו קאלונה (Calona), מושל קרטחנה, לפעול לביצוע הגירוש. בכירותו במורסיה איפשרה לו לחייב את קאלונה לציית לו, על אף שכמושל קרטחנה היה קאלונה כפוף קודם כל למועצת המלחמה, הסמכות השיפוטית הצבאית העליונה באימפריה הספרדית.

כך, יכול היה לוס ולס לגייס את המשאבים שנדרשו לביצוע הגירוש למרות התנגדותה של מועצת המלחמה.

אחד משני הגורמים שאחראים לגירוש, מאבקו הפוליטי של האב ניתארד, היה אפוא חיצוני לסוגיות הקשורות בנוכחותם של יהודים על אדמה ספרדית. הגורם השני, כוחו של המרקיז דה לוס ולס בדרום ספרד ובאוראן, קשור למבנה המשפטי שאפיין את האימפריה הספרדית בעת החדשה המוקדמת, אשר התאפיין בריבוי סמכויות ותחומי שיפוט. העובדה שהמרקיז דה לוס ולס, מושל אוראן, היה בעל הסמכות השיפוטית הבכירה במורסיה, איפשרה לו לצוות על סגנו, מושל קרטחנה, לציית להוראות כנגד עמדתה של מועצת המלחמה.

ריבוי סמכויות שיפוט חופפות בעלות אינטרסים מנוגדים איפשרו גם את הישרדותם של היהודים. ראשי הקהילה ידעו לנצל את המבנה המשפטי המסורבל לטובתם ולפנות לסמכות השיפוטית הדתית בשעה שביקשו לעקוף את הפקידות האוראנית, או למועצת המלחמה בשעה שביקשו לעקוף את מושל אוראן. אולם אותו מבנה משפטי שסייע להם להתגונן ממתקפות מתנגדיהם הוא שאיפשר בסופו של דבר למתנגדיהם לגרשם.

מה עלה בגורל היהודים לאחר שגורשו? ראשי הקהילה בחרו לעזוב לעיר החופשית (Villa franca) ניס (אז ניצה) שנשלטה על ידי עמנואל השני, דוכס סבויה. במטרה לחזק את כלכלתו וכוחו, ובדומה לשליטים איטלקיים אחרים בני התקופה, התיר הדוכס ליהודים להשתקע בניס. ב־ 16 באפריל 1669, עלו היהודים על סיפון הספינה שנועדה להביאם לניס. מזג האוויר מנע מרב החובל להפליג, והיהודים נותרו דחוקים על הסיפון בנמל אוראן כשבוע נוסף. כאשר הגיעו לניס, התברר שמדיניותו של הדוכס כלפי היהודים הייתה פחות נדיבה מכפי שציפו המגורשים. הוא התיר רק לעשירי הקהילה להשתקע בעיר. השאר, יותר מ־ 300 איש, המשיכו לליבורנו.

ישנם סימנים לנוכחות יהודית באוראן גם בשנים שלאחר הגירוש, אך מעט ידוע עליה. ב־ 1707, זמן קצר לפני שהספרדים איבדו את אוראן לעותמאנים, גורשו שמונה יהודים מהעיר.** מלבד שמו של המושל הכללי שגירשם, פדרו אספינוסה דה לוס מונטרוס (Monteros), לא ידוע דבר על הנסיבות שבהן התיישבו בעיר או על הסיבות שבעטיין גורשו. שנה מאוחר יותר, ב־ 1708 , נפלה אוראן לידי העותמאנים, והיהודים חזרו לעיר. לא ברור אם מדובר בקרוביהם של מגורשי 1669, או ביהודים תושבי אלג’יר וערים מוסלמיות אחרות שכנות לאוראן. כך או כך, כשכבשו הספרדים את אוראן מחדש ב־ 1732 גירשו שוב את היהודים שמצאו בעיר.

ומה לגבי הקהילה היהודית שגורשה ב־ 1669 ? העשירים והחזקים שבין היהודים – אלה שנותרו בניס – לא ויתרו על רכושם ועל זכויותיהם המשפטיות. במסמך מ־ 22 ביולי 1676, פנה הדוכס מחובנסאדו (Jovenzado), השגריר הספרדי בסבויה, למועצת המדינה וביקש תעודת מסע בתוקף לשנה עבור עזיזה אל־עייש ויהודים אחרים מניס שביקשו לחזור לאוראן על־מנת להסדיר את ענייני הרכוש שהותירו שם.

האם זכו עזיזה והיהודים שייצגה במבוקשם? הבקשה לא נדחתה אך גם לא אושרה, לפחות לא בזמן הקרוב להגשתה, ולא ידוע אם העותרים הצליחו לחזור לאוראן. מכל מקום, עצם הגשתה של העתירה מעיד על יוזמתם של יהודי אוראן ועל סירובם להתבטל בפני השלטונות הנוצריים אחרי הגירוש.

בהתמקדותו בהיסטוריה של הקהילה היהודית באוראן מראשיתה ב־ 1509 , כעשרים שנה לאחר גירוש ספרד (1492), ועד לסופה ב־ 1669 , זונח שוֹבּ את דימוי היהודים כקורבנות. שוֹבּ ממקם את היהודים במישור אחד עם קהילות אחרות המוגדרות על בסיס דתי או אתני, אשר בדומה ליהודים, מילאו תפקידי תיווך תרבותי בים־התיכון בעידן אימפריאלי. למשל, נוצרים שהתאסלמו, יוונים, ארמנים ושבויים. כך הקהילה מתוארת כגוף חי שיש בו מאבקים פנימיים לצד הניסיון לשמור על חיי קהילה יהודית בסביבה עוינת.

היהודים של מלך ספרד מראה שיכולתם למלא תפקידי תיווך בין הנוצרים לבין המוסלמים הייתה גורם משפיע בהישרדותם כקהילה. אך ניתוחו מזהיר אותנו מלייחס יכולות תיווך מהותיות ליהודים. משלב מוקדם בהיסטוריה של הקהילה נמצאו נוצרים שיכלו להחליפם, וסביר כי היו גם מוסלמים שיכלו למלא תפקידים דומים.

היהודים נאלצו להיאבק על מקומם ועל תפקידי התיווך שמילאו ושהצדיקו את קיומם, לשמר במאמץ את שהשיגו, להגדיל את נתח העמדות שמילאו ולעיתים להפסיד חלק מהן. הניתוח שמציע היהודים של מלך ספרד הוא מופת של כתיבה היסטורית. הוא פותח לקורא העברי צוהר אל פן לא ידוע של היסטוריה יהודית ומציע היסטוריזציה רדיקלית של הקהילה היהודית באוראן ושל יחסיה עם ספרד בעת החדשה המוקדמת.

הערה על שמות מקומות ואנשים
בתקופה שבה עוסק הספר, השפה הספרדית עדיין לא עברה סטנדרטיזציה, ואותם שמות־עצם, פעלים או תארים אויתו בצורות שונות, לא רק בידי מחברים שונים אלא לעיתים גם בידי מחבר אחד ואפילו באותו המסמך. הדבר נכון גם לגבי שמות פרטיים ושמות מקומות.

את שם העיר סאוטה, לדוגמה, יש לאיית בספרדית מודרנית כ־ Ceuta . אולם בתעודות בנות התקופה שם העיר אוית כ־ Zeuta ,Seuta ,Cebta ,Cepta וכדומה. שמות עבריים וערבים מעוררים בעיות ייחודיות. רבים מהם מורכבים מהגאים שאינם בשימוש בספרדית, לדוגמה: הצלילים ‘ש’ או ‘ה’.

כאשר בני התקופה אייתו שמות אלו במסמכים בספרדית הם נדרשו ליצירתיות חסרת כללים. התוצאה היא ששם כ־’משה’ או ‘מוסא’ מופיע בתעודות כ־” “Muji וכ־” Muxi “ ו’בן עייש’ מופיע כ־” “Ben Aix” ,“Binuas” ,“Beniax” ,“Benicaix ו־” Hijo de Aix “. שוֹבּ ואחרים שכתבו על הקהילה היהודית בשפות לועזיות העתיקו את השמות היהודים והערבים כפי שאויתו בתעודות הספרדיות. התרגום לעברית אינו מאפשר זאת ומחייב לקבוע, לדוגמא, ש־” “Binuas או ” Benicaix “ הם ‘בן עייש’.

כאשר הפער בין האיות במסמכים הספרדים לעברית אינו מובן מאליו צירפנו בסוגריים את השם כפי שאוית במקור. ברשימת השמות בנספח הראשון, כאשר לא היינו בטוחים בנוגע לשם ולתעתיק העברי, ציינו זאת בסימן שאלה. את השמות ‘קנשׂינו’ ו’שׂשׂפורטשׂ’ אייתנו עם ‘שׂ’ ולא עם ‘ס’ מפני שכך אייתו את השם בני המשפחה בתעודות עבריות מן התקופה.

פרופסור מישל אביטבול ופרופסור סיריל אסלנוב סייעו בתעתוק השמות היהודים ודוקטור טל שובל בתעתוק השמות הערבים. אני מודה להם על עזרתם, אך כל טעות שנפלה בתעתוק השמות או בעריכה היא כמובן באחריותי.

דניאל הרשנזון

ההערות ומראי המקום מגוף הטקסט שבספר הושמטו בגרסה זו..