חיי מרן יוסף קארו

חיי מרן יוסף קארו | ראשית דבר

ר’ יוסף קארו הוא הבולט מבין אנשי הרוח והמעשה בתור הזהב של צפת, הרנסנס שפרח בעיר הגלילית הזעירה דור אחרי גירוש ספרד ושמד פורטוגל. לכאורה, עולם כמנהגו נהג וגלות התחלפה בגלות: המגורשים מחצי האי האיברי נדדו לאימפריה העות’מאנית או הקימו קהילות במרכז אירופה, הולנד ואנגליה. זרעים של קהילה יהודית נזרעו באמריקה.

מעטים ראו בייסורי הגירוש והשמד ‘חבלי משיח’, אות לסיום המעגל האינסופי של גלות ונדודים. ומעטים עלו לארץ ישראל כדי לקדם פני משיח. ביניהם היה יוסף קארו; כיאה לזמנו, שילב פנטסיה עם ריאליזם וטווה תכנית פעולה משיחית הנשענת על חישובי קץ ועל בשורות מן השמים.

בחזונו הפכה השכינה, דימוי פיוטי של כנסת ישראל הגולה, לישות ממשית, ובעלייתו לארץ ישראל ביקש לגאול אותה מגלותה ולהיגאל מגלותו. דפוס פעולה זה, ‘לגאול ולהיגאל’, אף שיסודו בסמל קבלי מופשט, מבשר את ראשית העת החדשה בהיסטוריה היהודית. עת זו מאופיינת במעבר מציפייה חסרת מעש לגאולה אל המאמץ המכוון להבאתה.

יוסף קארו, גדול פוסקי ההלכה במאה השש עשרה, נודע בעולם הישיבות בכינוי ‘הבית יוסף’, על שם ספר ההלכות המונומנטאלי שלו, המציב עד היום אתגר מיוחד בפני הלומדים. בפי העם הוא ידוע כבעל ‘השולחן ערוך’, ספר הפסקים הקפדני שעוצב בדמותו הסגפנית. שולחן ערוך הספרדי עם ‘המפה’ – הלכות לפי מנהג אשכנז שהוסיף רמ”א (רבי משה איסרליש) – עיצב את עולמה ההלכתי של היהדות והפך שם נרדף להלכה עצמה. עד היום, הזרם האורתודוכסי ביהדות מחויב להקפדה על כל תו ותג בשולחן ערוך.

רבנים אורתודוכסים היו מן הסתם מופתעים לגלות, שהפוסק המקודש עליהם לא התכוון להקפיא את ההלכה במאה השש עשרה אלא לחבר קודקס, שהעדות לנצחיותו היא דווקא פרשנותו המתחלפת על פי רוח הזמן. ירידת הדורות והעדרם של פוסקים בעלי חזון עצמאי גרמו, שההלכה קפאה אחרי קארו; לימודה אינו מוליד חידושים, והוא בחינת ‘ליקוט השיירים’ משולחן ערוך.

בני זמנו של יוסף קארו הכירו בכך, שמחבר ספר הפסקים המכונן שלהם זכה להופעה של רוח הקודש בדמות מלאך דו-פרצופין (אנדרוגיני) שהיה דובר מפיו. ברם, גילוייו המיסטיים נדחקו בהדרגה מרישומי ההיסטוריה האורתודוכסית. דומה, שעד היום מתעלמים פוסקי הלכה מיוסף קארו בעל החזיונות כדי ‘להכשיר’ את קארו איש ההלכה, שפסיקותיו אינן נובעות מהתגלות שמימית אלא מכוחה של תורה שבעל פה, מסורת הלמדנות של חכם מפי חכם; ‘כלל גדול הוא שאין משגיחין בבת קול’ כתב צבי ורבלובסקי, ‘בעיני כל ממסד דתי חבויה סכנה של אנרכיה ושל פריצת גדר בכל הופעה של רוח הקודש’.

יוסף קארו היה מודע לבעיה זו, ובכתבי ההלכה שלו תרגם את לשון הסמלים של הקבלה למונחים הלכתיים. דומה, כי חפץ להודיע בשער בת רבים שפסיקותיו צומחות מתוך משא ומתן בהלכה, וחפצו הקל על הדורות הבאים להתעלם מהתשתית הקבלית של פועלו ההלכתי. כך אירע, שהיסטוריוגרפים אורתודוכסים, האחרונים שבהם גרינוואלד ורוזאניס, ‘דחו את המגיד של מרן כאגדה בטלה ואת “מגיד משרים” כזיוף’ שנועד להלעיז על מחבר שולחן ערוך ולהלעיג על ‘האובסקורנטיות הרבנית הימי-ביניימית בכלל’.

ההפרדה המלאכותית בין הלכה לקבלה קנתה אחיזה גם בתודעת חוקרים מן האסכולה האקדמית. צבי ורבלובסקי, שפרסם ב – 1962 ביוגרפיה מופתית בשם Joseph Karo: Lawyer and Mystic, הוכיח כי ‘ספר המגיד’ או מגיד מישרים בשמו בדפוס, הוא יומנו המיסטי של יוסף קארו, וכי רשימות אינטימיות אלה הן מקור הכרחי להבנת מסכת החיים הפנימיים של כותבן. ברם, ורבלובסקי דבק בגישה כי ‘ההפרדה שבין נגלה לנסתר היא כה שלמה’ עד כי צייר בספרו אדם חצוי, או מוטב – אדם וצלו.

קארו של ורבלובסקי הוא איש הלכה שכלתני ביום ומקובל המשוחח עם מלאך בלילה. יתר על כן, ‘אישיותו הקבלית – או הלילית’ ייצגה בעיני ורבלובסקי את ‘צד הצל של היהדות הרבנית – כיסופים מיסטיים הלוקים בחוסר בגרות רגשי חמור’.

גישה זו חלחלה לדור הבא של החוקרים: הללו מפליאים לחשוף את מקורות הקבלה המשוקעים בבית יוסף ובשולחן ערוך אך ממעטים להתייחס להשפעה הכוללת של לשון הסמלים הקבלית על תפיסת ההלכה של קארו. צעד בכיוון זה נעשה לאחרונה במחקרו של ירון דוראני, שהראה כי שיטת הפסיקה על פי דעת הרוב, שכונן יוסף קארו בשולחן ערוך, היא חידוש הדרך העתיקה של הסנהדרין. זוהי הסנהדרין השמימית, שחבריה שוחחו עם קארו בעזרת מלאך חזיונותיו, שלא היה אלא שליח מישיבה של מעלה.

המזיגה הפנימית בין הלכה לקבלה בתודעתו של יוסף קארו מבהירה מדוע מיעט גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה, לעסוק בכתביו הקבליים. לדידו של שלום, הקבלה היא ידע חתרני, המאיים על ההלכה ומערער את עולמה הסדור של היהדות הרבנית. לפיכך, המקובל הכריזמטי, הפועל בחסדי האל, מתנגש תדיר עם סמכותם של חכמי ההלכה.

יוסף קארו חורג מתבנית זו: הלכה והתגלות השפיעו זו על זו באיחוד הרמוני, וגילוייו הכמו-נבואיים טבועים בחזון אחרית הימים, שבהם תזהיר גדולתו כראש הסנהדרין לעתיד לבוא. עלייתו לארץ ישראל עם רֵעו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט המשיחי ‘לכה דודי’, מבטאת את אמונתם כי הם חלוצים בתהליך הגאולה, העתיד להקיף במהרה את האומה בשלמותה.

יתר על כן, בצפת השתתף קארו בניסיון לכונן סנהדרין, שתקבל את פני המשיח בשנת ש’ (1540), שמחשבי הקץ חישבוה כשנת הגאולה. האכזבה מכישלונו של המהלך הניעה את הרֵעים לכונן מערך של טקסים קבליים-משיחיים, שהניחו את היסודות לתור הזהב של צפת בקבלה ובפיוט.

אמונתו המשיחית של יוסף קארו באה לביטוי במבנה העומק של שולחן ערוך, שנועד להוציא לפועל את הכרעות הסנהדרין השמימית בצורת הלכה פסוקה. ספר פסקים זה זכה למעמד של מוסד מחוקק ריבוני הן בשל שיטת הפסיקה הגאונית והן בזכות המוניטין שיצאו למחבר כמי שזכה למתת הנבואה בארץ ישראל. שילוב כזה לא היה עד ימיו של קארו ואף לא אחריו, והוא שהעניק לו את התואר המיוחד ‘מרן’ (אדוננו), ובראשי תיבות ‘ממאתן (מאתיים) רבנן נסמך’.

תמונת עולמו המשיחית של יוסף קארו שאבה השראה משלוש עלילות משיחיות, שנרקמו בימי הביניים: העלילה הסמלית-מיתית בספר הזוהר, ולפיה תתחיל בשורת הגאולה בהתעוררות מלמטה, כאשר המעולים בעם ישראל ימסרו את נפשם על גאולת השכינה. העלילה הכמו-היסטורית בספר הכוזרי, שדרכה תבע יהודה הלוי שלא להמתין לחסדי שמים אלא לעלות לארץ ישראל ולבנות את ירושלים; והעלילה הכמו-ריאליסטית של רמב”ם במשנה תורה, ולפיה הסנהדרין, המוסד הריבוני המחוקק, תתחדש בדרך הטבע לפני ביאת המשיח.

שלוש העלילות המשיחיות נטמנו בחיק ההיסטוריה מאות בשנים. השפעתן הבשילה אחרי גירוש ספרד ב – 1492 וההמרה הכפויה בפורטוגל ב – 1498; המגורשים וילדיהם חזו באזלת ידה של ההשגחה השמימית, שנטשה אותם לגורלם. רבים האמינו, שהגירוש והשמד הם עונש משמים, וחששו כי הייסורים דלדלו את עם ישראל עד שלא יישאר ממנו שריד בבוא הגאולה. מעטים ראו מתוך תהומות ההרס את חבלי המשיח, שבהם הגיע עונש הגלות לידי מיצוי. הגאולה נדמתה בעיניהם כתחיית המתים, הבאה אחרי הייאוש. אף שלא חדלו להאמין בהשגחה האלוהית, אמונתם הפכה מורכבת – תשועת השם אינה באה כהרף עין או בהיסח הדעת. היא תלויה בחלוצים המעטים שיוציאוה אל הפועל.

ההתעוררות המשיחית במאה השש עשרה כללה חישובי קץ וחזיונות גאולה, שבהם שולבו אירועים ממשיים, כגון כיבוש רודוס על ידי העות’מאנים והמרד של מרטין לותר באפיפיור בוותיקן? אסונות טבע, כגון רעידות אדמה, מבול ושרפות, פורשו כאותות משמים ושובצו בתיאורי יום הדין, וחזיונות פנטסטיים פרחו על כיבוש ארץ ישראל, קיבוץ הגלויות ובניית בית הבחירה.

דון יצחק אברבנאל, המנהיג הגולה של יהודי ספרד שהתיישב באיטליה, שרטט דרמה משיחית, הכוללת התגלות של צבא עשרת השבטים, שרפת רומא וכניעת אומות העולם בפני חילות המשיח. ‘הקודיפיקטור הגדול של המשיחיות בדורו’ התאים את רמזי הקץ בחזון המלכויות (דניאל ח) ובחזון המלחמות האימפריאליות (דניאל יא) לברית בין הבתרים (בראשית טו, 21-7), שבה מסמלת הציפור שלא בותרה את נצח ישראל. מחישובי הקץ שערך הסיק, שהמשיח יתגלה בשנת רס”ג (1503) או בשנת רצ”ג (1533), אך לא יאוחר משנת של”ג (1573).

הדרמות המשיחיות הולידו גיבורים, ספק-מבשרי גאולה ספק-משיחים, שהאמינו כי עליהם הוטלה השליחות להוציא לפועל את חזיונות הגאולה. המקובל אברהם הלוי העלה על הכתב את סיפורו של המכשף יוסף דלה ריינה, שהיה מצליח להביא לכליונה של מלכות אדום הרשעה אלמלא נפל ברשתם של סמאל ומשרתו אמון מנוא, שפיתוהו להיכנס לבית עבודה זרה ולהקטיר שם קטורת. ואולי נכתב מעשה דלה ריינה כמשקל נגד לאמונה כי המשיח יהיה אנוס, שפרחה בקרב האנוסים לנצרות אשר נשארו בספרד ובפורטוגל או נמלטו לאיטליה.

הצירוף של ייאוש ודיכאון מצד אחד, ואופטימיות חסרת גבולות מצד שני, הוא תולדת רוח הרנסנס. גילוי אמריקה ונתיבי השיט הימי להודו ולאפריקה הסעירו את דמיונם של בני אירופה ועוררו כמיהה לאטלנטיס, גן העדן האבוד. האופקים החדשים, שטשטשו את הגבולות בין ריאלי לפנטסטי, התמזגו לתוך מאבקי הכוח בכנסייה הנוצרית ותרמו להתפשטות האמונה כי השטן שולט בעולם.

הנזיר הפלורנטיני ג’ירולמו סבונרולה (1498-1452) כינה את רומא ‘בבל’, זיהה את האפיפיור המושחת עם האנטי-כריסטוס והתנבא על קץ העולם במבול, באש ובחרב. הרפורמאטור מרטין לותר קשר בין אויביו וטען, שהאפיפיור מגלם את רוחו של האנטי-כריסטוס והעות’מאני המוסלמי מגלם את גופו. חזרו הדימויים מימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, וקמו לתחייה תיאורי היהדות (סינגוגה) ככנסיית השטן. היהודים תוארו כאויבי המשיח וחסידי האנטי-כריסטוס, שנולד מגילוי עריות בין גבר יהודי לבתו.

אווירה של קץ הימים ריחפה גם מעל המלחמות בין נוצרים למוסלמים: מלכי ספרד המאוחדת, פרדיננד ואיזבלה, ראו בכיבוש המעוז המוסלמי בגרנדה ב – 1492 ובגירוש היהודים באותה שנה את תחילתו של מסע צלב, ששיאו יתרחש בירושלים. קרל החמישי, שליט האימפריה ההבסבורגית שזכה לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תואר כבן דמותו של הקיסר האחרון; מלחמתו בעות’מאנים המוסלמים נועדה להסתיים בהשבת קונסטנטינופול לשלטון הנוצרים ובביאתו השנייה של ישו.

יומרותיו של בית הבסבורג האירופי היו מראה מהופכת לשאיפות של אויבם המר ממזרח: הסולטאן סולימן הראשון נתפס כשליט השמימי של העולם, יורשם של אלכסנדר מוקדון וג’ינגיס חאן; נתיניו האמינו, שהוא עתיד להכניע את רומא הכופרת כשצבא של מלאכים נלחם לצדו.

אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח: יוסף קארו זיהה את הצבא העות’מאני עם צבא עשרת השבטים. כדרך מחשבי קץ לפניו, ראה בישמעאל המוסלמי את שבט אפו של האל, העתיד להחריב את ‘אדום’ – ממלכות הנוצרים באירופה, ולפנות את הדרך למשיח האמת. יתר על כן, מפעל החקיקה האדיר של הסולטאן סולימן, שאיחד את החוק ברחבי האימפריה העות’מאנית, העניק לו השראה בבואו לאחד את החוק העברי בשולחן ערוך.

דמותו החידתית של יוסף קארו עולה מסבך האירועים הכבירים של ימיה, ומכלול יצירתו מבטא את דרכו המיוחדת ללוש את העתיד מתוך מבוכי הזמן. ברם, קארו רשם את האירועים המכוננים בחייו בדרך מוצפנת, ואין להבינם בלי להתמודד עם אתגר זה. כאן נקודת התורפה בביוגרפיה הנהדרת שחיבר עליו צבי ורבלובסקי, לאמור: ניסיונותיו של החוקר להכניס סדר בפרטים הביוגראפיים של גיבורו הובילו למבוי סתום מפני שלא היה מודע לרזי הכתיבה המוצפנת וניסה לשווא להבין את הכתוב כפשוטו.

שחזור קורותיו של יוסף קארו בספר זה נשען על פענוח הסודות שהטמין ביומנו המיסטי ובאיגרות שהחליף עם שותפו לסוד, שלמה אלקבץ. בחשיפתם נגלים רגעי השיא בחייו לצד רגעי השפל, שבהם נאבק ביצר הרע הסובב עליו להדיחו. פיתויי היצר וחולשות האנוש מתוארים בדפוס שבעת החטאים, פרי השפעת התיאולוגיה הנוצרית-קתולית, שמגורשי ספרד וצאצאיהם נשאו עמם לאימפריה העות’מאנית.

כאשר לגם יין או הפריז באכילה הוכיחו מלאכו השמימי על חטא הגרגרנות; כשנרדם ואיחר לתפילה, ייסרו המלאך על עצלותו; חמדנותו עלתה בחיי אהוביו וכמעט גם בחייו-שלו, ואף קנאתו בזולת ותשוקתו לכבוד ויקר נחשפים ללא כחל ושרק. ועל כל אלה, העיוורון, שבגינו הפר את שבועתו לשכינה והתמהמה בגולה, וכפסע היה בינו לבין אבדן ארץ ישראל, כמשה רבנו בחטאו וכאדם הראשון שגורש מגן עדן.

סיפור החיים של יוסף קארו, כפי שפורש על ידי גיבורו, נוצק בתבנית של מסע אל הישועה: חטא הפרת השבועה, תהומות העונש והגלות, התשובה, המחילה והתיקון על ידי עלייה לארץ ישראל, שכמוה כנסיקה אל השמים. בפרשנותו לאירועי חייו מהדהד סיפורה של כנסת ישראל: הרעיה שחטאה בבגידה באל, נענשה בעונש הגלות והיא שבה בתשובה ומייחלת למחילה, שתגאל אותה מגלותה ותחזירה לארץ ישראל. זה היה הסוד הגלוי של חייו – הגואל צריך לגאול את עצמו תחילה קודם שיוכל לרפא את שבר בת עמו.

תבנית המסע אל הישועה משרטטת אישיות יוצרת בעלת תעצומות נפש, ששאבה השראתה מדמויות המופת של העבר, משה רבנו, רמב”ם ושמעון בר יוחאי, גיבור ספר הזוהר. חזיונותיו המיסטיים של קארו משתווים ביופיים לתיאורי גן העדן של דנטה אליגיירי. קשה שלא להתרשם מיכולתו להכות על חטא ולכפר על קלקוליו כמו גם מאומץ לבו בעמדו מול דורסנותו של יעקב בירב, מייסד הסנהדרין בצפת.

מכתביו עולה דמות של מלומד עצמאי, שניחן בכוח יצירה מקורי אשר שפע אליו ממעמקי נשמתו. הזדהותו עם גורל השכינה, כנסת ישראל, המריצה אותו להתמסר לבניית מרכז בארץ ישראל, שבו יתאפשר שיקומה הרוחני והחברתי של אומה פצועה ורצוצה. מכלול יצירתו כמו גם מפעלו הגדול בהנחת היסודות לתור הזהב של צפת מעמידים אותו כחלוץ המנהיגים הגדולים, שקמו לעם ישראל בעת החדשה.

לו ידעתיו הייתיו. קורות חייו של יוסף קארו נכתבו מתוך מודעות למרחק האינסופי בין גיבור הביוגרפיה, גאון בהלכה, בקבלה ובמשיחיות, לבין רושמת קורותיו. משימתי לא נשלמה בליקוט פרטי חייו; תלויה הייתה בבניית גשר בין מלכות הארץ ‘שהיא תחום ההיסטוריה’ לבין מלכות הרקיע, היצירה הרוחנית של קארו, הרחבה כים ועמוקה כמים לים מכסים.

שתי ביוגרפיות עמדו כמופת לנגד עינַי: הביוגרפיה שחיבר גרשם שלום על שבתאי צבי וזו שחיבר בן-ציון נתניהו על דון יצחק אברבנאל. שני החוקרים הדגולים השכילו לשלב בין המלכויות ולתאר במדויק הן את השפעת רוח התקופה על גיבוריהם והן את השינויים שחוללו הללו בעולם היהודי של זמנם. אין זה מקרה, ששלום ונתניהו מצאו כי אבן-הבריח, המחברת בין הרבדים השונים ובונה את המכלול הקרוי ביוגרפיה, היא האמונה המשיחית, שהטביעה חותמה גם על חייו ויצירתו של גיבור ספר זה.

יוסף קארו אינו זקוק למליץ יושר. ואמנם, לא ביקשתי לכסות על רגעי חולשותיו כדי להאדיר כביכול את שמו. מנגד, לא שמתי עצמי קטגורית או שופטת, שהרי גם כאלה קמו לו למכביר. מטרתי הייתה, בפשטות, לתאר את חייו כפי שהם עולים ממגוון מקורות וכפי שפירשם בעל הדבר עצמו.

כתיבת הספר נמשכה שבע שנים אך במובן מה כל חיי. יתר על כן, כתבתיו מן הסוף אל ההתחלה, שכן גרסה מוקדמת של הנספחים הייתה מוכנה עמי מראשית לימודי הדוקטורט בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

[….]