מתאבדים במדים

כאשר חייל או חיילת שולחים יד בנפשם, הנחות יסוד של החברה הישראלית מתערערות. חיילים מסתכנים במוות מידי האויב; מוות אחר – שסיבותיו הן התאבדות, תאונת אימונים או תאונה מבצעית – עשוי להצביע על כישלון סביבה האחראית והמגוננת, להלכה לפחות, שהבנות והבנים נמסרו לחסותה.  מתאבדים במדים עוקב אחר ההסברים השונים הניתנים למקרי ההתאבדות על ידי משפחות החיילים, חוקרים צבאיים, אנשי אקדמיה, יוצרים, סופרים ומשפטנים. ההסבר הרווח ביותר בציבוריות הישראלית להתאבדות בצה”ל הוא בעיה נפשית של החייל, אשר מפקדים זוטרים ויוזמות מיון צבאיות לא הצליחו לאבחן בזמן. רעיון ה”אובדנות” דוחה על הסף הסברים חלופיים ובהם מעמד חברתי, טרטורים ואלימות בצבא, אופי המשימות הצבאיות, אתוס ההקרבה ואפילו זמינות כלי הנשק. בישראל של תחילת המאה העשרים ואחת, מותר לדבר על התאבדות בצבא כל עוד מצביעים על חולשה פסיכולוגית ומצוקה משפחתית של החייל. בה בעת, ניתוח ההתאבדות בהקשרה החברתי והפוליטי נתפס כלא לגיטימי. לצד העיון במעורבות הפסיכולוגית, נבחנים בספר הניהול הביורוקרטי והמשפטי של מות חיילים, שיחי הגבורה וההקרבה מתש”ח ועד לעידן הקונפליקט המתמשך, וההכשרה הצבאית המבקשת לטפח שליטה עצמית, גאוות יחידה ורוח לחימה. ליבת הספר עומדת על המתח בין מסרים חברתיים בדבר אחריות אישית למסרים שעניינם שותפות הגורל בישראל.