בודהיזם מבוא קצר

פתח דבר מאת פרופ’ יעקב רז
ובהמשך הפרק הראשון: ראשית הבודהיזם

פתח דבר מאת פרופ’ יעקב רז

מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתיים. באמת אין מקום אפילו לאותו “מה”, שיש במשמעו כבר תקווה לתשובה, אבל מה יש שם? — “בלימה — בלום פה מלדבר”. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו ה”תהו” האפל, עם אותה ה”בלימה” פנים אל פנים בלי חציצה.

[ביאליק — גילוי וכיסוי בלשון]

אני מהלך ברחוב. אני רואה ילד בוכה. גדם עץ שנכרת. שאריות תפוחים שנשרו ממשאית האשפה.

אני מהרהר: סבלם של ילדים. העיריה שממהרת לכרות עצים. משמעותה של האשפה. הבחירות הקרבות ובאות. מה נצביע. ואיך המצב.

ולא ראיתי ממש את הילד הבוכה. ולא את גדם העץ ולא את שאריות התפוחים.

לא היה בי קשב, לא היתה בי צלילות הדעת.

צלילות הדעת — זוהי ליבת האימון של תורת הבודהה כדרך חיים.

שנים רבות נתפסה תורת הבודהה במערב כפילוסופיה מרתקת, בעלת מהלכים היסטוריים ותרבותיים, זרם מחשבה המכיל בתוכו רעיונות עמוקים ביותר על טבע האדם, טבע הקיום, המוסר, ההכרה. לעתים הפקיעו מן התורה את יסוד האמונה, על מנת להתאימה לטעם המערבי, ולאופנות פילוסופיות או פסיכולוגיות של העולם המערבי. ראו בה שיטת חשיבה, פילוסופיה. במערב היא מכונה, לכן, ‘בודהיזם’.

אלא שבאסיה נתפסת תורת הבודהה, מאז התחוללותה לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, כמשנת חיים של ריפוי ונחמה, לא של הגות מופשטת. זוהי תורת מעשה. אימון של יומיום שהוא חיים של פחות סבל, פחות תעתוע. פחות תעתוע ולכן פחות סבל. ההיסטוריה הבודהיסטית משופעת בפילוסופים, אך גם פילוסופים אלה מאז ומתמיד התאמנו וחיו בדרך הבודהה. על כן, ובצדק, לגבי מאות מיליוני החיים את חייהם לפיהם, תורתם היא תורת מעשה.

נכון שהדבקות בתורה סותרת אותה, לעתים. יש והמאמינים יראו אותה קשיחה וסגורה, כזו שאינה תלויה בזמן ובמקום, כתורה שמבשרת ‘אמיתות’ נצחיות שאין לערער עליהן. כשהיא כזו יש והיא עמוסה בריטואלים ובאמונות טפלות. במקומות מסוימים באסיה הבודהה הוא אל, נישא מאדם. שם יאמרו הכוהנים לבני עדתם: תפילה נכונה וקידה נכונה תורמות לצבירת זכויות לקראת הגלגולים הבאים. יש להקפיד על הכללים, מאיימים במקומות אחרים. למשל, הצמדת הידיים במחווה שאינה לפי הכללים תוליד את האדם, בגלגול הבא, כעכביש שחור!

במלים אחרות, בקיומה המעשי והדתי ברחבי אסיה יש ותורת הבודהה לוקה בדיוק באותם תהליכים שאפשר למצוא בתורות רוחניות אחרות: חכמה גדולה שהפכה למערכת כללים חמורים, שמתחילים להבחין בין ‘נכון’ ו ‘לא נכון’, בין ‘מאמין’ ו ‘שאינו מאמין’, בין ‘אנחנו’ ו ‘הם’. יתר על כן, היא לוקה בדיוק באותם חוליים שמפניהם היא מתריעה.

אלא שליבה של התורה אינו רק שם. לא רק בכללים ובטכסים. לא רק בהגות, ולא רק ביצירות האמנות המופלאות שנתנה להן השראה.

צלילות הדעת — זוהי ליבת האימון הבודהיסטי כדרך חיים.

עניינה של דרך הבודהה הוא פתרון הסבל — מה טיבו, מה מקורו, ואיך להקל עליו או להיחלץ ממנו.

כשדרש הבודהה לפני תלמידיו על מקורות הסבל, ועל שרשרת הסיבות המחוללות אותו, פתח ב“ אַ–וִיגַּ’ה“ [סנסקריט “אַ–וִידְיאַ”]. הוראתה העיקרית של המילה היא מצב של העדר צלילות הדעת. אַ–וִיגּ’ַה פירושה אי–ידיעה, עיוורון, בורות, התעלמות, אשליות, חיים בעריצותן של מחשבות. תעתוע.

התעתוע מחולל פחד: פחד מפני מה שנדמה שמאיים עלינו, ופחד לאבד את מה שנדמה שיביא לנו אושר עולמים. פחדים אלה עצמם מביאים לתעתוע חדש וכך, חוזר חלילה, סב לו גלגל הסַמְסַא .ה של הסבל ומנהל את חיינו כאילו אין דרך אחרת.

הבודהה מצביע, אם כן, על העדרה של צלילות הדעת כגורם מחולל של שרשרת חוליות של מצוקה וסבל.
העדרה של צלילות הדעת מביא מחשבות שווא.
מחשבות השווא מביאות לתיאור מתעתע ומדומה של עולמנו.
יש לנו תגובות לעולם המדומה הזה,
התגובות מחוללות ציורים נוספים של מושאי תשוקה ופחד.
אנחנו נצמדים אל המושאים הללו, חיים בצילם ומונהגים על ידם — לעולם אנחנו בצמא אל מה שנדמה שיביא את האושר, או באיבה מול מה שנדמה שיביא לנו כאב.

התוצאה היא מעגל של סבל ותעתוע וסבל שהולך ומתעצם.
ממשותו של הסבל גדלה כל כך עד שנדמה שזה העולם ואין דרך החוצה. אבל כשדרש הבודהה בפני תלמידיו על הסיכוי להיחלץ מן המעגל הזה, פתח בהיפוכו של התעתוע, כלומר בצלילות הדעת.

תורת הבודהה מלמדת שבצלילות הדעת אפשר לדעת את העולם נכוחה, בלא ציורי הפחד והתשוקה, ובלא עכירות התעתוע. צלילות הדעת מתבוננת בחולי, בזקנה ובמוות בלא לקבור אותם בבתי החולים, בבתי האבות ובבתי הקברות של תודעתנו.

האימון בצלילות הדעת הוא אימון יומיומי.
הנה אני לועס. הנה אני כותב. הנה אני קם, יושב, מטיל צואה, הנה אני בהיר, הנה אני מבולבל. הנה עצב. הנה שמחה. הנה עכביש רץ, ענף נע ברוח, הנה איש זקן מנגן בכינור. המטבעות בתיק הכינור. פניו של האיש. המחשבה שבי על בדידותו. הטלת המטבע. צליל נקישת המטבע בתיק הכינור.

צלילות הדעת מבחינה בפרטים ובמה שביניהם. אדם שראייתו צלולה עומד על שפת אגם או נהר, ורואה את טיפות הגשם הגדולות כשהן מכות על פני המים, ‘מבעבעות לרגע ונעלמות’ [סוטרת היהלום]. לרגע הן טיפות גשם. ברגע הבא הן חלק מן האגם. ברגע הבא חלק מן האוויר, אחר כך מן הענן, אחר כך גשם, כלומר טיפות גשם.

צלילות הדעת תראה את טיפות המים במלוא נוכחות קיומן, ובו בזמן בחלופיות קיומן. צלילות הדעת תתפעל, אולי, מן הטיפות, אבל לא תאחז בהן. היא תניח להן, לא תעצור אותן בהימזגן במי האגם; הרי גם אם תרצה לא תוכל. היא לא תנסה לכבוש אותן, לאלץ אותן או להכפיפן לדעה, רעיון, או רצייה. היא תראה אותן כמות שהן. ברגעי חסד תראה טיפות בודדות בייחודיותן. הנה גדולה. הנה קטנה. הנה מקפצת. הנה טובלת. הנה מתרסקת. הנה נמזגת.

אני רואה טיפות מים. אבל מי ראה מעולם טיפת מים אחת יותר מאשר שבר שנייה? ואם נטעין את הטיפה במחשבות של פחד, או תשוקה, אושר, או סמליות [“העולם הוא כמו טל”], מה הטעם? מה יהיה גורלם של כל אלה?

כמו טיפות המים, כנראה — קצף על פני המים. או כמו ‘טיפות המים’, כנראה — אותיות על דף.

כשאני פנוי מרעיונות על טיפות המים אני יכול, אולי, לראות אותן כמות שהן. אפילו לא כ ‘טיפות מים’.

אפשר לקרוא את הספר הזה כמסע אל תולדות האימון הבודהיסטי בצלילות הדעת. מלים רבות שמופיעות במהלך הספר מציינות את האופנים הרבים בהם ציירו תרבויות אסיה הבודהיסטיות את צלילות הדעת. אך אלה אינם מושגים פילוסופיים גרידא. כל אלה הם מוקדי אימון של התודעה, כשמעשה האימון הוא רב–פנים ונתון גם לנסיבות הזמן והמקום והאדם: מדיטציה, עשייה של הגוף ושל הרוח, עשייה בקהילה, פעולה של חמלה למען האחר.

אבל כולם מכוונים אל אימון צלילות הדעת.
כאותו מורה שראה את הפרחים והבין, ואמר שיר: אני הנודד שחיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים. שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז ראיתי את פרחי האפרסק לא היה בי עוד ספק.

או

כשביקש תלמיד מן המורה שיבהיר לו את סוד התורה, הוליך אותו המורה החוצה אל ניחוח הפרחים ושאל אותו, אתה מריח? משהשיב שכן, אמר לו, אתה רואה? איני מסתיר ממך דבר.

צלילות הדעת אינה באה בקלות. התבוננות מקרוב במעשה הבודהיסטי מצביעה על עמל של אימון מפרך, אבל היא מצביעה גם על החרות הבאה איתו ברגעי החסד. כאותו חליל שמתפנה מצליליו למען הצלילים הבאים, צלילות הדעת מותירה אותנו לרגעים בלא מענה מן המוכן. בלא ‘דעת’. בתהייה שאין בה נחמה מיידית. במעין ‘מה’ שאין לו המשך. זו התהייה שמדבר בה ביאליק אל מול הבלתי ידוע, לפני שאנחנו טוענים אותו במשמעויות למכביר. באימון של צלילות הדעת ייתכן שנפש האדם תתפנה לזמן מה מן הצורך לטעון את הבלתי ידוע בציורים של הידוע — ‘אופטימיות’ או ‘פסימיות’, למשל.

תורת הבודהה מציעה, אם כן, אפשרות של היות בעולם בתוך צלילות הדעת, ואימון של האפשרות להזמין אותה שוב ושוב. ומתוך ההתפנות הזאת — ‘הריקות’ — מחולל המעשה הבודהיסטי, ברגעים של חסד, מרחב של חרות שאין בו תעתוע, פחד, ותשוקה שמצמיתים את דעתו של אדם. פעולה בעולם בתוך מרחב כזה של חרות, אומרת תורת הבודהה, היא פעולה ראויה, מכוונת נכונה, חומלת, יודעת.

אפשר לראות את המסע הצלול שעושה הספר הזה כהזמנה להתבונן בדרכים השונות שיצרה תורת הבודהה מאז התחוללותה לאימון רוח האדם לצלילות הדעת ואיתה לחיים שיש בהם פחות מצוקה וסבל.

כבר יצאו בעברית ספרים המציגים את הבודהיזם. אך עד כה, ניתן היה לחוש בחסרונו של ספר המציג את הפרישה הרחבה של מופעי הבודהיזם באסיה מהודו ועד יפן, תוך כדי הבהרה של הגוונים המרובים שעברה התורה במסעה ביבשת.

ספרו המצויין של ראהולה ‘מה שלימד הבודהה’ מציג בעיקר את עיקרי הבודהיזם המסורתי של זרם התהרוואדה ואין כמוהו להצגה של יסודות הבודהיזם המוקדם. הוא נכתב על ידי מי שהוא מלומד ונזיר כאחד. ספרה היפה של לידיה ארן ‘בודהיזם’ אמנם מציג את הפרישה הגדולה של הבודהיזם על כל גווניו, אך על פי תפישתה של המחברת הוא מציג את הגוונים בצורה קצרה כמעין לקסיקון מורחב — ומעולה!

ייחודו של הספר הנוכחי הוא בכך שהוא מספר את סיפורו של הבודהיזם במסעו הגדול, תוך שימוש בעושר גדול מאוד של ציטוטים מן המקורות הבודהיסטיים, מהודו ועד יפן, וכך מחייה את הדברים ומנכיח את המורים הגדולים בדפי הספר. השילוב שבין הבאת המקורות לבין תובנות המחבר הוא מיוחד ומרגש. העובדה שהמחבר גם נסמך על התנסותו כמתרגל בודהיזם בנוסף לבקיאות רחבה ומרשימה, יצרה חיבור מיוחד במינו בשפה העברית.

אני מאחל לקוראים הנאה שלמה!

יעקב רז

פרק ראשון
ראשית הבודהיזם

בן המלך והבודהה 
המסורת מספרת שהבודהה נולד בעיירה לוּמְבִּיניִ, בסמוך לעיר קַפִּילַוַטְהוּ, באזור בו ישב שבט השָאקְיהָ, אזור שבימינו נמצא בנפאל. כשנולד, ניתן לו השם סִידְּהַתַּה גוֹטַמַה. האגדה מספרת שסִידְּהַתַּה היה בן למשפחת מלוכה ממעמד הלוחמים בהודו, מעמד הקְשָתְ .יהָ, ולפי אחת המסורות נפטרה אמו, מַאיאַדֶוִוי, שבעה ימים לאחר שנולד. עוד מספרת האגדה שזמן מה לאחר שנולד, ניבא נביא בשם אָסִיטָה נבואה: אם יישאר סִידְּהַתַּה הקטן בממלכת השאקיה, הוא יהפוך למלך גדול, שיאחד את העולם כולו תחת כנפי שלטונו הטוב; ואולם, המשיך הנביא, אם יעזוב את ביתו, הוא ייעשה נזיר, יחיה את חייו בסיגופים ביערות הודו ובסופו של דבר יהיה מורה גדול.

אביו של סִידְּהַתַּה, סוּדְּהוֹדַנהַ, מלך שבט השאקיה שככל הנראה ראה את עצמו כאיש מעשי יותר מאשר כאיש רוחני, העדיף את האפשרות הראשונה. הוא החליט לדאוג שסִידְּהַתַּה הקטן ייחשף רק לטוב, כדי שלעולם לא תהיה לו סיבה לעזוב. המלך ציווה להסתיר מעיני בנו כל צורה של סבל ואי נחת ודאג לחשוף אותו רק לדברים נוחים, יפים ונעימים. בגיל 16 חוּתָן סִידְּהַתַּה עם נסיכה צעירה, חכמה ויפה, ישַוֹדְהַ .א שמה, אשר ילדה לו בן, .אהוּלַה שמו. כך זרמו להם חיי סִידְּהַתַּה בשקט ובשלווה.

יום אחד השתבשו התוכניות שרקם האב עבור בנו. סִידְּהַתַּה, שכבר גדל וצמח והיה לגבר נאה וחכם, יצא לסדרת טיולים בסביבות הארמון. המלך, ששמע מבעוד מועד שבנו עומד לצאת לטייל, רצה לוודא שבנו לא יראה מראות קשים ולכן נתן הוראה להכין את מסלולי הטיול ולסלק מדרכו כל דבר שעלול להיות מצער ומטריד. למגינת לבו של האב, לא צלחו ההכנות, ובכל טיול נקרו על דרכו של סִידְּהַתַּה מראות קשים שונים; בטיול הראשון, ראה סִידְּהַתַּה איש זקן, בטיול השני ראה איש חולה ובטיול השלישי ראה גופת מת. הנסיך, שמעולם לא היה מודע לקיומם של כל אלה, הושפע עמוקות מהזִקנה, החולי והמוות, ומהסבל הכרוך בהם. רוחו לא ידעה עוד מרגוע.

כאשר יצא סִידְּהַתַּה לטייל בפעם הרביעית, ראה סגפן נודד והשלווה שעל פניו קסמה לו. משהו בעיניו הפיח בעלם הצעיר תקווה. משהו בהליכותיו של האיש קנה את לבו. בנקודה זו בחייו, כך מספרת האגדה, בגיל 29 , החליט סִידְּהַתַּה לפרוש מחיי המשפחה, מחיי החברה ומחיי הרווחה הכלכלית שבהם חי. הוא עזב את הארמון, את אביו סודהודנה, את אשתו ישודהרא ואת בנו ראהולה, ויצא למסע סיגופים ארוך כשמטרה אחת ויחידה עומדת לנגד עיניו: למצוא מזור ופתרון למחלה הקרויה סבל. הוא גילח את ראשו ויצא למסע שארך שש שנים. שש שנים נדד סִידְּהַתַּה גוֹטַמַה בעמק נהר הגַנגְַא (גנגס).

פרישותו של סִידְּהַתה 
במהלך המסע פגש סִידְּהַתַּה במורים הרוחניים הגדולים של זמנו ולמד את תורותיהם. הוא למד אצל המורה הגדול אַלַ .ה קַלַמַה, למד תורות יוֹגַה שונות ושיטות סיגופים קשות, עצר את נשימתו, צם צומות ארוכים וחווה חוויות מיסטיות אקסטטיות. אך בכל אלה לא מצא תשובה לשאלת הסבל. גם לימודיו אצל המורה הידוע אוּדַקַה .אמַפּוּטַה לא סיפקו לו תשובה. הוא למד ממוריו את כל שידעו, השתווה להם בידע ואף התעלה עליהם ביכולותיו, אך לא מצא מזור לסבל.

יוגה
בסנסקריט, משמעותה המילולית של המילה יוֹגַה היא אֵסֶל, עוֹל או רתמה; ובהשאלה, אדם שלומד יוגה ומתאמן בדרכה למעשה רותם עצמו לאלוהי, מתוך כמיהה לאיחוד עמו. השם ‘יוגה’ אינה מציין דרך רוחנית מסוימת אלא מהווה כותרת–על לכל דרך רוחנית שבמסגרתה מנסה המתאמן לחוות את חוויית האחדות, החוויה המיסטית. כך, מתייחס השם יוגה לכלל מסורות החוכמה של הודו ובמובן הרחב ביותר, למסורות החוכמה המיסטיות באשר הן.

סִידְּהַתַּה קד קידה עמוקה, נפרד לשלום ממוריו והמשיך בנדודיו בלוויית חמישה סגפנים. במשך רוב שנות נדודיו, המשיך סִידְּהַתַּה לענות את עצמו בסיגופים קשים. האגדה מספרת שבמשך שנתיים אכל גרגר אורז אחד ביום ושבמשך ארבע שנים לא אכל דבר. מצבו הגופני הידרדר מדחי אל דחי. באחת מדרשותיו, מספר הבודהה שבימים הקשים ההם, מכיוון שאכל מעט כל כך, גופו כחש כל כך עד שידיו, רגליו ומפרקיו נראו כמו זמורות הגפן וכמו מפרקי הבמבוק; גבו היה קשה כמו פרסות הגמל; חוליות עמוד השדרה שלו בלטו מבעד לעורו כמו חרוזים במחרוזת, וצלעותיו נראו כמו קורותיו השבורות של אסם ישן, זנוח והרוס. עיניו היו שקועות עמוק בארובותיהן, כמו נצנוץ קטנטן על פני מים בתחתיתה של באר עמוקה. קרקפתו הצטמקה וקמלה כמו דלעת ירוקה ומרה שהתייבשה בחום השמש הקופחת, חשופה לרוח. עור בטנו נדבק לגבו, וכך כשנגע בבטנו, אחז בידו גם את חוליות עמוד השדרה, וכשאחז בחוליות גבו, נגע בבטנו. הוא היה חלש כל כך, עד כי כאשר עשה את צרכיו לא הצליח להחזיק את משקל גופו והיה נופל אל הארץ, על פניו. אם היה מנסה להסב מעט נחת לגופו על ידי ליטוף עורו בכף ידו, היה שיער גופו נושר.

למרות כל מאמצי הסיגוף, אמר לעצמו סִידְּהַתַּה, לא הצלחתי להגיע למצב על–אנושי כלשהו ולא השגתי ידע נעלה או חזיונות נאצלים במיוחד. סִידְּהַתַּה החל מפקפק בדרך הסיגוף והתענית. הייתכן כי ישנה דרך אחרת להתעורר?

הוא נזכר בימי הנוחות החומרית, כשגופו היה בריא ושלם, אבל זכר שגם כשהיו חייו מרופדים בכל נוחות חומרית שאפשר להעלות על הדעת, לא ידעה רוחו מרגוע. או אז נזכר שיום אחד, בעוד אביו עובד, ישב הוא עצמו בצלו הקריר של עץ. בישיבתו זו לא נאחז סִידְּהַתַּה הצעיר בגירויי החושים ונח מנוחה שלמה. עוד הוא יושב כך, החל לחוש תחושות מתמשכות של שמחה ועונג, שלא היה להן דבר וחצי דבר עם גירויים חושיים או עם סיגופים. את מקורן שייך סִידְּהַתַּה למעין ריחוק. ריחוק זה היה הריחוק שיש ברוחו של מי שאינו נאחז בדבר. לתחושות שחש התלוו מחשבה וראייה ישירות ובהירות. הייתכן כי זו הדרך להתעורר? שאל עצמו הסגפן סִידְּהַתַּה, ומיד נחה עליו ההבנה: זו הדרך להתעורר.

מספרים שאז פגשה אותו בתו של איש דת והציעה לו קערית של דייסת אורז. סִידְּהַתַּה אכל מפנכת האורז ובמהרה שב הברק אל עיניו. הסגפנים שבלווייתם נדד היו מזועזעים ממעשהו זה ובלבם התעוררה תרעומת עמוקה כלפי האיש שאת יכולות הסיגוף שלו העריכו כל כך קודם לכן. דרכם נפרדה מדרכו.

ניסיונותיו של הסגפן סִידְּהַתַּה גוֹטַמַה לפתור את בעיית הסבל לא צלחו בדרכי החומר ולא צלחו בדרכי הסיגוף. הבעיה נותרה בעינה. הוא קָץ בחיי הנוחות, קץ בתורות הרוחניות, קץ במורים ובסיגופים הקשים. או אז ישב האיש במדיטציה, ליד הנהר נ .ֶנגְָ’ .ה, במקום שהיום נקרא שמו בּוֹדְהְגַיאַ, תחת עץ שבמסורת מכנים אותו עץ הבּוֹדְהִי, “עץ ההתעוררות”, ויצא לבדו למסע אחרון בחיפוש אחר פתרון לסבל.

עולם החושים כחלום
למשנתו של הבודהה, תפיסת המציאות השגויה שלנו היא שגורמת לנו סבל מיותר. תפיסה שגויה זו הוא ממשיל לחלום, שיכול להיות מענג ונחמד או רווי מצוקה, ייאוש וקושי. כך או כך, את ראיית המציאות נכוחה — ממשיל הבודהה להתעוררות מן החלום:

נניח שאדם חולם, ובחלומו הוא רואה גנים נחמדים למראה, יערות נחמדים, מרחבים נחמדים ואגמים נחמדים; כשהוא מתעורר מחלומו, אין הוא רואה עוד דבר… ממש כך… התלמיד [של הבודהה] חושב לעצמו: “המבורך [הבודהה] השווה את עולם החושים [גם] לחלום רווי מצוקה, יאוש וקושי”. [ואז,] כאשר הוא רואה את הדברים נכוחה, בדיוק כפי שהם… נעלמת ההיאחזות בפיתויי העולם ואינה מותירה עוד עקבות.

מַג’ְהִימַה ניִקַאיהַ 54 , פּוֹטַאלִייהַ סוּטַּה

הבודהה טוען שהחושים מתעתעים בנו. המציאות אינה מתוחמת בגבולות הנוקשים שהחושים מתווים בתפיסת המציאות השגויה. מהם ההבדלים העיקריים שמציין הבודהה בין ראיית המציאות נכוחה לבין ראיית המציאות באופן שגוי, ראייתה כחלום? בראיית המציאות השגויה, במציאות כחלום, האדם רואה את הדברים כקבועים, בלתי משתנים, נפרדים לחלוטין זה מזה. גם את עצמו הוא רואה כקבוע, בלתי משתנה ונפרד לחלוטין מן העולם; המציאות החושית כחלום מתוחמת ומקובעת בגבולות נוקשים, והאדם אינו מזהה את הסבל (דוּקְּהַה) שכרוך בראיית הדברים בצורה זו. בראיית המציאות נכוחה, בעֶרוּת, האדם רואה את הדברים כנתונים בהשתנות בלתי פוסקת (אַניִצַ’ה) ואת עצמו כנעדר מהות קבועה, נפרדת, מתוחמת ובלתי משתנה (אַנטַַּה). כך הוא מזהה את הסבל הכרוך בקיום כזה ולכן יכול להתחיל להשתחרר ממנו.

קץ הסבל 
ישוב תחת העץ במדיטציה עמוקה, החלו אשליות רבות לשטוף את סִידְּהַתַּה. הוא המשיך לשבת. דחפים רבים עלו בו, וסִידְּהַתַּה המשיך לשבת. תשוקות ופיתויים אפפו אותו, וסִידְּהַתַּה המשיך לשבת. במסורת הבודהיסטית מגולמים האשליות, הדחפים, התשוקות והפיתויים בדמותו של השד מַא .ה. מארה מסמל את התשוקות שמציפות את האדם ומונעות את התקדמותו לקראת ההתעוררות המתירה אותו מכבלי הסבל.

המסורת מספרת שכשישב סִידְּהַתַּה במדיטציה, תקף אותו מארה בדרכים שונות וניסה להניא אותו מן החיפוש אחר מזור לסבל. ראשית ניסה מארה לשכנע אותו בחמלה מדומה:

ראה כמה אתה רזה וכחוש! המוות מתדפק על דלתך. “חיה! החיים טובים ותוכל לעשות בהם מעשים טובים. חיה!” אך סִידְּהַתַּה לא מש ממקומו. נחוש, החל סִידְּהַתַּה למנות את גייסות ההונאה של מארה, את אותן התופעות שבעטיין ראה את שלוות רוחו חומקת בין אצבעותיו:

תאווֹת החושים הן הגיס הראשון;
אי שביעות רצון, הגיס השני;
הרעב והצמא הם הגיס השלישי;
והשתוקקות, הגיס הרביעי;
העצלות והתרדמה הן הגיס החמישי;
הגיס השישי נקרא פחד;
הגיס השביעי הוא חוסר ודאות;
והצביעות, העקשנות, גיס שמיני;
הרווח, המנחות, התהילה והמעמד שהושג שלא בדרך הישר;
הלל לעצמך וזלזול באחרים;
אלה, מארה, הם גייסותיך.

סוּטַּה ניִפַּטַה 3

נחוש התייצב סִידְּהַתַּה אל מול גייסות השדים של מארה וניצח. מתוחכם, מפתה ומפחיד ככל שהיה מארה, לא צלחה לו דרכו. סִידְּהַתַּה ראה מבעד למסך הערפל של אשליותיו והמשיך לשבת, נחוש וערני.

משנוצחו כל אלה, שלח מארה את בתו היפה ביותר כפיתיון אחרון, אך עיניו של סִידְּהַתַּה ראו את נשמתה הזקנה, הבלה והמכוערת. משכשלה מזימתו זו האחרונה, הודה מארה בתבוסתו ולא הטריד עוד את סִידְּהַתַּה.

סִידְּהַתַּה חווה התעוררות רוחנית גדולה. הוא הבין שמארה אינו יצור חיצוני, אלא יציר דמיון אימתני. הוא הבין שאת השדים הגדולים באמת מוצאים בפנים ולא בחוץ. הוא הבין ששם גם מתרחש פתרון הסבל. וכך, בהיעדר אשליות ומכשולים, נעשה סִידְּהַתַּה ער לטבעם האמיתי של הדברים ולטבעם של החיים ושל המוות. שם, תחת עץ הבּוֹדְהִי, מצא סִידְּהַתַּה פתרון לבעיית הסבל הקיומי. שם הפך סִידְּהַתַּה גוֹטַמַה לבּוּדְּהַה.

דרך האמצע ועולמו של הבודהה 
בהמשך ננסה לברר את המשמעות העמוקה יותר של ההפיכה לבודהה, אך לעת עתה אפשר להסתפק בהערה אחת: משמעות המילה בּוּדְּהַה היא “זה שהתעורר”. כלומר, אדם שנעשה “בודהה” נעשה ערני, ער להתנהלות תודעתו, להתנהלות תודעתם של אחרים ולהתנהלות המציאות, בצורה שונה מזו שבה אנו מורגלים. אדם שהוא בודהה רואה את המציאות נכוחה וער לטבעם של הדברים בפשטותם העירומה. ככה, כמו שהם. לא יותר. לא פחות. הסבר ראשון למשמעותה של עֵרוּת או ערנות זו אנו מוצאים בדרשתו הראשונה של הבודהה.

אחרי שהתעורר, מספרת המסורת, עזב הבודהה את בּוֹדְּהְגַיאַ והגיע לפארק הצבאים בסַא .נאַת. הוא פגש את חמשת הסגפנים שהפנו לו עורף כאשר שבר את נדרי הסיגוף שלו. באוזניהם נשא את דרשתו הראשונה הידועה בשם ‘דְהַמַּצַ’קַּפַּוַוטַּנהַ’ או ‘הנעת גלגל הדְהַמַּה’ (סנסקריט: דְהַ .מַה; תורה, אמת, הדרך לשחרור מסבל). בדרשה זו, שמהווה עד היום בסיס משותף כמעט לכל הזרמים הבודהיסטיים, התחיל הבודהה לגולל לפני קהל מאזיניו את עיקרי התובנה שנחה עליו במדיטציה, עת ישב תחת העץ בבודהגיא, תורה לה קרא מָדְהיאָמַקָה–פָּתְּהָא, דרך האמצע.

את התורה הנקראת דרך האמצע אפשר להבין ביתר קלות אם מבינים את התפיסות הרווחות בהודו של ימי הבודהה (מאות 4-5 לפנה”ס). לפחות מבחינה אידיאלית, כשאדם היה צריך לבחור את דרך החיים שלו, עמדו בפניו שתי אפשרויות עיקריות: האפשרות הראשונה, שבה בחרו רוב האנשים, היתה לחיות את חיי החברה, להקים משפחה ולהיות בעלי בית. האפשרות השנייה היתה לחיות את חיי בעל הבית ואיש המשפחה עד שהושלמו חובות מסוימים ואז לפרוש מהחברה, או מלכתחילה לא להקים משפחה ולצאת ליער, הרחק מן החברה האנושית. במסגרת חיי פרישות אלה, הפרוש מתאמן בתורות ובטכניקות היוגיות, הכרוכות לעתים קרובות בסיגופים מסוגים שונים.

אדם שבחר להיות בעל בית, קיבל על עצמו את הסמכות הבלתי מעורערת של הוֶדוֹת — הטקסטים הקדושים והטקסים המורכבים של הדת הוֶדִית, הדת ההודית העתיקה — ואת השייכות למעמד שאליו נולד; לפחות מבחינה אידיאלית, בהודו של אותם הימים היו ארבעה מעמדות (וַא .נהַ): כוהני דת (בְּ .הְּמִיניִם); לוחמים (קְשַתְיהַ); סוחרים או בעלי מלאכה (וַאִישְיהַ); ומשרתים (שוּדְה).

התנהגות מדוקדקים, בנורמות ובסנקציות חברתיות שונות, ובפרקטיקות פולחניות שונות. על פי רוב, התאפיינו מעמדות אלה בניידות חברתית נמוכה. כלומר, לפחות בהתאם לאידיאל של אותם הימים, מי שנולד כוהן דת ימות כוהן דת ומי שנולד משרת ימות משרת. כאידיאל, הניידות החברתית העיקרית היתה ניידות שלאחר המוות.

ניידות זו היתה כרוכה בחוק הקָ .מָה (קַמַּה) — חוק הסיבה והתוצאה, שעל פיו מעשיו של אדם בחייו הנוכחיים קובעים את אופייה ואת איכותה של לידתו הבאה — ובסָמְסָא .ה, המעגל הבלתי פוסק של המוות והלידה מחדש. לפי חוק הקרמה, מי שמילא את ייעודו ואת חובותיו כבן המעמד שאליו נולד, אמור לזכות להיוולד בגלגול הבא למצב קיומי טוב יותר ועשוי לזכות להיוולד למעמד חברתי גבוה יותר.

האפשרות האחרת היתה, כאמור, יציאה אל היער ועיסוק בסיגופים היוֹגיים. אדם שבחר בדרך זו נקרא סָניְאָסִין, או פָּרוּש. הפרוש היה על פי רוב אדם שנטש את חיי החברה והנוחות, את חיי המשפחה והפרנסה היומיומית, ואת התלות במערכת הדתית השלטת — הברהמניזם. הוא חי את חייו בנדודים ובפרישות בשולי הכפרים והערים, או במערות מבודדות בהרים. לפחות על פי האידיאל, הקדיש הפרוש את מרב ומיטב זמנו לאימונים קיצוניים במדיטציה, לאימונים יוגיים שהיו כרוכות בייסורים פיזיים ומנטליים קשים מנשוא, לצריכת סמים משני תודעה ולפיתוח כוחות–על מיסטיים — מנטליים ופיזיים — כמו ראיית הנולד, עמידה בעינויים עצמיים קשים ויכולות קיצוניות שונות. לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, בעזרת אימונים סגפניים אלה ביקש הפרוש לנתק את התלות שלו בעולם החומר ולהתעלות לדרגה רוחנית שבה יהיה חופשי מכבלי העולם הזה.

אבל הבודהה, שידע את חיי הנוחות ושידע את חיי הסגפנות, עמד לנוכח האפשרויות ובחר בדרך שלישית. בדרשתו הראשונה, הציע הבודהה לחמשת רעיו הסגפנים פרישות אחרת, שאותה כינה דרך האמצע:

בשני קטבים אלה אל לו לפורש מחיי הבית לעסוק; מה הם שני קטבים אלה? ישנן הכמיהה והדבקות בחיפוש אחר הנאות החושים הנחותות, הנמוכות וההמוניות, אלה שאינן נאצלות ושלהן אין מטרה; וישנן הכמיהה והדבקות בסיגופים, שגוררים עמם כאב, שאין בהם דבר נאצל ושתכלית להם אין.

דְהַמַּצַ’קַּפַּוַוטַּנהַ סוּטַּה
סַמְיוּטַה ניִקַאיהַ 56.11

הדרך שהציע הבודהה — דרך האמצע — אמנם עוברת בין שני קטבים: עולמו של בעל הבית ועולמו של הפרוש–הסגפן, אך למעשה אין היא לא זה ולא זה, והיא גם זה וגם זה. הבודהה, שחווה את פסגת שני העולמות — כנסיך שנהנה מכל עינוגי העולם הזה, העולם החיצוני והחומרי, וכסגפן שהגיע לרמות הפנימיות והרוחניות הגבוהות ביותר — הבין שגם דרך חיים זו וגם האחרת מהולות במידה לא מועטה של סבל. הוא הבין שאת מצוקות החיים לא יפתרו הממון, החומר ועינוגי החושים, וגם לא דרכי הסיגוף והתענית. הוא הבין שהדרך לשחרור מכל סבל קיומי לא שוכנת באף אחד משני הקטבים כשלעצמו, אבל הבין שהיא עוברת ביניהם כחוט השני. הוא הבין שפתרון הסבל לא מגיע מעיסוק מוגזם בפְּניִם וגם לא מעיסוק מוגזם בחוץ. הוא הבין שכדרך בלעדית, כל אחת מהדרכים האלו חלקית ובלתי מספקת ושבסופו של דבר תוצאתה של כל אחת משתי הדרכים אחת היא — סבל. והרי הסבל הוא המחלה אשר לה חיפש הבודהה תרופה.

הבודהה הציע דרך חדשה לפתרון הסבל, שאינה נשענת רק על אחד משני הקצוות — חיי החברה או חיי הפרישות הסגפנית — אלא דרך שמנסה להתעלות על שתי הדרכים ולהכיל את שתיהן. דרכו של הבודהה מבקשת להקיף את כלל החוויה האנושית ולמצוא מזור לסבל באשר הוא, בלי כל קשר למעמדו או למינו של אדם. גם אם במסורות שונות בתוך העולם הבודהיסטי באה דרך זו לידי ביטוי בהמלצות למסגרות חיים ספציפיות — כמו מסדרי נזירים, חיי קהילה דתיים היררכיים וכדומה — הרי שבראש ובראשונה היא דרך שאינה תלויה בכל אלה. הדרך שמציע הבודהה היא בראש ובראשונה דרך לפתרון מצוקות החיים באשר הן, בלי כל קשר למסגרות שבהן הן עולות.

לפני שנפנה לניסיון להבין ביתר פירוט מהי דרך האמצע, חשוב להבהיר מה היא לא. דרך האמצע אינה פשרה בין שתי הדרכים — דרך הסיגוף ודרך העונג. אין זו דרך שבה אדם חי עם רגל אחת בעולם ורגל אחת מחוץ לעולם. אין זו דרך שבה אדם חי עם רגל אחת בעולם הסיגופים ורגל אחת בעולם העינוגים. אין זו דרך שבה אדם חי עם רגל אחת בעולם החומר ורגל אחת בעולם הרוח. זוהי דרך שבה הסיגוף והעונג הם הבל. דרך שבה הפנים והחוץ כמנוגדים זה לזה הם שקר. דרך שבה החומר והרוח חד הם.

בדרשה הראשונה על הנעת גלגל הדְהַרמה, הציג הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות, שמציגות בצורה שיטתית את בעיית הסבל, סיבתו, האפשרות לשחרור ממנו ודרך השחרור. הבודהה הציע דרך שמהווה אלטרנטיבה לחיים שמהולים בסבל קיומי מכל סוג שהוא; דרך זו אינה מכפיפה את עצמה לממסד דתי נוקשה כלשהו ואינה מקבלת את מרותם הבלעדית של כתבים או של סמכויות דתיות וחברתיות. היא אינה דוגלת בהיאחזות בעולם החומר והחברה. מאידך גיסא היא אינה מפנה עורף לעולם החומר ואינה מתנהלת על דרך הסיגוף. זוהי דרך שבה אחריותו האישית של האדם לגורלו עומדת במרכז אך אינה מנתקת אותו מהעולם הסובב אותו. חשוב להבין שדרך האמצע אינה מהווה פשרה בין דרכו של בעל הבית לבין דרכו של הפרוש הסגפן. הבודהה לא הסתפק בפשרה בין שתי הדרכים. הבודהה הציע דרך חיים המאפשרת את ראיית המציאות נכוחה, את הבנת הדברים כהווייתם. בדרך זו, מסביר הבודהה, בראיית המציאות נכוחה, אין כל בלבול או תעתוע; ואם אין כל בלבול או תעתוע, אזי כיצד יכול פתרון כלשהו להיות פשרה? דרך האמצע פשוט שונה בגישתה, באופן מהותי ובסיסי, משתי הדרכים האלטרנטיביות לה. עם זאת, היא גם מצליחה להכיל את שתיהן ולחיות בשלום איתן.

הבודהה הושפע בצורה עמוקה ומשמעותית מדרכים רוחניות אחרות בנות זמנו, ודרכו של הבודהה אינה מנותקת מן הסביבה שבה חי. דרכו של הבודהה היא בעיקר עידון ודיוק של דרכים דומות, שמהן שאב השראה ושלהן הוסיף את הגוון האישי והמקורי שלו עצמו; גוון משמעותי, שעבור המתאמן בדרך הבודהה — בדרך האמצע — מסיר מכשולים רבים מן הדרך להתעוררות מחלום רווי סבל, צער ואי סיפוק.

כדי להבין לאשורה את דרך האמצע, דרך החיים הבודהיסטית, יש להבין אותה בהקשר רחב יותר של מושגים ורעיונות בודהיסטיים, העומדים בבסיסן של ארבע האמיתות הנאצלות, נובעים מהן ומסבירים אותן. לכן, לפני בירור מעמיק יותר של ארבע האמיתות הנאצלות, יוקדש הפרק הבא לסקירה קצרה של עיקרי תפיסת העולם הבודהיסטית.