בטן מלאה

כמה טעימות מתוך הספר:

אורית רוזין: “טעמו של מיץ הענבים הטרי שאמי הייתה סוחטת בשבילי בילדותי, כשהיא מחזיקה מסננת של מתכת מעל ספל ומוחצת את הענבים בממחה תפוחי האדמה, כדי שלא אטעם את מרירותם של הגלעינים (זה היה לפני שהומצאו ענבים ללא גלעינים), נדמה בעיני כעת כטעמו המובהק של הקיץ, ממש כמו שמיץ התפוזים הטרי שזה עתה נסחט מן התפוזים שהובאו מן הפרדס של הדודים במושב, היה ועודנו בעיני הסמל המובהק של החורף. המזון מקנה לנו זיכרונות, חלקם טובים חלקם פחות. זיכרונות הילדות שלנו שזורים במאכלים שאכלנו עם משפחתנו. המזון שהכינו לנו מלווה אותנו תמיד, מחתים אותנו, שובה אותנו.”

“…האם יש קשר בין מדיניות הגבלת התזונה לבין השאיפה הלאומית לעיצוב דמותו של האדם הראוי ולעיצוב דמותה של החברה הראויה? האם מאחורי תפיסת הצנע, שהונהג בישראל בסוף מלחמת השחרור, לא נסתתרה המחשבה הבסיסית שיש להיענות לצורכי הגוף באופן מבוקר, מוגבל ומינימלי, לרסן את הנאותיו כדי שאפשר יהיה להיענות למטרות אחרות, נעלות יותר, ראויות יותר? האם מדובר כאן ברציונל לפיו אם בני אדם מקריבים את הנאותיהם או מקצתן, הם עתידים להגיע למדרגה גבוהה יותר של קיום אנושי? התשובה לשאלות אלה מורכבת.”

ליאורה גביעון: חקר האוכל האתני בחברה הישראלית שופך אור על הקשר שבין אוכל לבין פוליטיקה של זהויות. כחברת מהגרים, השואפת למסד ישות מדינית ותרבות לאומית, ליוותה את החברה הישראלית הנחה אידיאולוגית שסטטוס המהגר הוא זמני וממנו יצמחו ישראלים חדשים שנטשו את זהותם הגלותית ואת עברם בעבור קבלה לחברה החדשה. בפועל הוגבל תהליך זה לקבוצות המהגרים מיהדות אירופה. זו לא נדרשה לחשוב על עצמה במונחים אתניים. האשכנזיות, שתכניה מעולם לא הוגדרו בתודעה הלאומית, זוהתה כ”ישראליות”, קבעה את הקודים שהקנו יוקרה ונגישות למשרות חשובות וסימנה את האחר – את השולי. למרות ניתוק תרבותי, תחושת אי שייכות של רבים מן המהגרים האירופאים וניכור תרבותי בינם לבין ילדיהם, לא קיבלו הללו את “הזכות” להימנות עם הקהילות האתניות המרכיבות את החברה הישראלית. יהדות אסיה וצפון אפריקה, לעומתן, נהפכו לקבוצות אתניות. על אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל, שלא חוו הגירה אלא חוויה של פליטות בארצם, נכפתה אזרחות ישראלית והם נאלצו להסתפק בסטטוס של קבוצת מיעוט.

עפרה טנא: “עקרת הבית” היא הדמות המקבלת את האחריות הבלעדית על ניהול הבית, על עיצובו, ועל ההפצה והפיקוח של כללי הבית, בתרבות הבורגנית של המאה העשרים; היא נהיית “עקרת בית מקצועית”. “עקרת הבית” הוא תפקיד חברתי שהתגבש בתהליכים חברתיים שליוו את המהפכה התעשייתית והתפתחות הקפיטליזם. ההיגיון הקפיטליסטי הכתיב את חלוקת העבודה המגדרית שמיקמה את עבודת הגברים והנשים במרחבים שונים: הגברים גויסו לעבודות שבמרחב הציבורי ואילו הנשים קורקעו במרחב הביתי, כאחראיות על גידול הילדים ותחזוק הבית (Oakley:1974). “עקרת הבית” המודרנית, טוען פורטי (Forty:1986, 208), איננה הממשיכה והיורשת של עקרת הבית הבורגנית בת המאה ה-19; אלו לא טרחו בגופן בעבודות משק הבית, אלא ניהלו אותו ופיקחו על עבודת המשרתות. עם התרחבות ממדי המהפכה התעשייתית, העובדות הביתיות העדיפו את מקומות התעסוקה החדשים (בקווי היצור למשל) והאשה/האם הבורגנית מצאה עצמה מגויסת בגופה לעבודת הבית. היא קיבלה מעמד מיוחד – “עקרת בית” – ועבודות הבית שודרגו כדי להיות ראויות לאחריותה. לצד הדמות החדשה צמחה קטגוריה חדשה של ידע, “כלכלת בית ומדעי הבית”. הידע הביתי של המעמד הבינוני, המשלב תזונה, בריאות, בישול, עבודת הבית והנחלת תרבות בקרב המשפחה, הפך למן שלהי המאה ה-19 ל”מקצוע” וחדר לבתי ספר באירופה ובארצות הברית (Mennell, Murcot and van Otterloo:1992,89). תחום הידע הזה המשיך ועבר תהליכי התמסדות, התקבל כמקצוע לימוד במוסדות החינוך במאה העשרים וזכה לחיזוקים בכתבי העת המיוחדים שהלכו ורבו מסוף המאה ה-19 (Leavitt: 2002 ; Ross:1995 ; Rybczynski:1986).

רות סירקיס בראיון עם אביעד קליינברג:
אביעד: ומנקודת התצפית המיוחדת הזאת, של מו”ל, של כותבת ספרי בישול, וגם של מי שבהכשרתה האקדמית היא בעלת עניין בחברה ובשאלות חברתיות, כשאת מסתכלת על הקריירה שלך יש לך איזה תוכניות גם לגבי עצמך, לגבי הבישול הישראלי, לגבי החברה הישראלית? תהיי לרגע הסוציולוגית של המטבח הישראלי.
רות: נדמה לי שמאז שאני הייתי ילדה קטנה בתל אביב ועד היום, מרכז הכובד בנושא של אוכל, בישול ומזון עובר לאט לאט מהמשפחה ומהבית החוצה. בבית מבשלים פחות. בבית עדיין מבשלות נשים – אבל פחות. הנשים היום עובדות; יש להן קריירה. אין להן זמן, אין להן רצון, אין להן חשק לבשל כמו שבישלו פעם, כאשר זה היה חלק חשוב מהעיסוק של אשה. נשים מבשלות כדי להאכיל ביום יום. הן רוצות להאכיל את המשפחה במזון בריא ומשביע במה שפחות מאמץ, במה שפחות השקעה. כשהן מארחות הן טורחות יותר, כמובן, אבל היום אפשר להרים אירוע המבוסס ברובו על אוכל קנוי – עוגות, עוגיות, מתאבנים, סלטים. לעומת הנשים המבשלות פחות, הגברים נחשפו לתענוגות האוכל. הם לא מעוניינים לבשל את הבישול היומיומי, אבל הם רוצים את הכיף שהאוכל נותן, אז יוצאים. הולכים למסעדות. לכאורה נעשה הרבה יותר קל לבשל, יש בבית מטבחים גדולים ומכשירי עזר וכלי בישול אבל בפרקטיקה מבשלים פחות. ההסעדה נעשתה תעשייה אדירה – מרמת המזון המהיר ועד למסעדת היוקרה. מקצוע הטבח, או השף, שפעם היה מקצוע נחות למדי בארץ – תחשוב על הטבח הצבאי – נעשה מקצוע מבוקש. יש כסף ויוקרה בתעשיית המזון. תעשיית המזון גם מעודדת לצרוך את מוצריה באמצעות תקציבי פרסום ענקיים.

אביעד: וספרי הבישול?
רות: ספרי הבישול הם פחות מדריכים מעשיים ויותר כלי לקבלת מידע על אפשרויות. זה כמו תוכניות הבישול בטלוויזיה. מעטים באמת מכינים את המתכונים שהשף מבשל. הרוב מסתפקים בצפייה. הם לומדים ויש בזה גם אלמנט בידורי, אסקפיסטי. ספרי בישול ממלאים תפקיד דומה.

אביעד: ומה בעצם הם רוצים ללמוד, אם לא לבשל?
רות: אני חושבת שמאוד חשוב לאנשים לדעת. מזון הוא חלק מהתרבות וכולם רוצים להיות חלק מזה. יש התפוצצות מידע בכל הקשור למזון. תחשוב על מאות סוגי הגבינה בעולם, הדגים, הפטריות, התבלינים, היינות, מיני החומץ והחרדל – לכל אחד מהם יש שם, ושימוש, ומקור. האנשים שקונים ספרי בישול, וצופים בתוכניות בישול בטלוויזיה, מבינים שיש תרבות חדשה, שפה חדשה. והם רוצים לדעת ולהתעדכן; גם אם הם לא מבשלים. הם יוצאים למסעדות וכאילו ניגשים למבחן. אפילו בחירת המסעדה הנכונה היא מין מבחן. זה חלק מהמשחק החברתי, בעיקר של אלה שיכולים להרשות לעצמם. והמסעדות יודעות את זה ומשתפות פעולה. כשיודעים שאתה מביא אורח שאתה הולך לחתום אתו חוזה על מיליון דולר עושים לך כבוד; מתייחסים אליך כאל מבין. אחרי שבחרת את המסעדה אתה שוב כאילו בבחינה: האם אתה יודע מה להזמין, לבטא נכון את השמות, להתאים את היין, לבחור יין טוב. אנשים זקוקים לידע הזה והמדיה מעניקה אותו.