בעל הבית הפריזאי

פתח דבר
(ללא הערות ומראי מקומות שבמקור)

שנות התשעים של המאה הארבע־עשרה היו שנים קשות לתושביה של צרפת. “מלחמת מאה השנים” בין אנגליה לצרפת, שראשיתה ב־ 1337 , הייתה רחוקה מסיומה. בהפוגות שבין הקרבות התקיימו שכירי החרב שנותרו על אדמת צרפת משוד האוכלוסייה.

עול המסים הכביד על התושבים, ומרידות חברתיות שבו ופרצו. מאבק ניטש בין תומכי לואי מאורליאן, אחי המלך הקטין שארל השישי, לבין דודו, פיליפ “האמיץ”, דוכס בורגון, תחילה על האפוטרופסות ולאחר התקף הטירוף הראשון של המלך ב־ 1392 , על השלטון בפועל. באותן שנים ממש חוּבר טקסט שלשווא יחפש בו הקורא עקבות כלשהם לכל אלה.

זהו ספר הדרכה לאשת איש, שעל פיו הכול בעולמנו יבוא על מקומו בשלום אם רק יתקבלו דברי ההדרכה ויקוימו. הספר כונה בשם בעל הבית הפריזאי. חיבור על מוסר וכלכלת בית.

האני הדובר במדריך הוא בורגני פריזאי מבוגר, אם לא זקן (גילו המדויק אינו ידוע), הפונה בדבריו לאשתו הצעירה. גילה של האישה מצוין – היא בת חמש־עשרה. המחבר הוא אדם אמיד שנמנה עם הבורגנות הגבוהה של התקופה, ובעל מודעות חריפה להיררכיה החברתית. מקור עושרו היה המסחר.

הוא היה בעל השכלה מסוימת. נראה שידע מעט לטינית וקרא טקסטים, שחוברו בלשון הצרפתית או שתורגמו לצרפתית מלטינית. הוא מצטט מספרי הדרכה אחרים, ממימרות חכמים פאגאניים (לא תמיד במדויק), מכתבי הקודש (גם כן לא תמיד במדויק) ומסיפורים עממיים ופתגמים מימי הביניים. הסיפורים שבהם מתוארות תקופות עתיקות מסופרים במונחים, בלבוש ובצבע של תקופת המחבר. בביתו היו ספרים.

ממה שבחר לכלול בחיבורו ניתן ללמוד על השקפותיו וגם על אישיותו. באשר לאשתו הצעירה, ניתן ללמוד בעיקר על ציפיותיו ממנה. היא מוצגת כנערה תמה (מה שאינו מונע ממנו לגלוש מדי פעם לדיון בחטאים שהנערה לא הייתה אמורה אף לדעת על אודותם); כיתומה הבאה מפרובינציה רחוקה, ממשפחה מיוחסת מזו של בעלה המבוגר. היא יודעת קרוא ואולי גם כתוב.

דמויות שניהם הועלו על ידי איילין פאואר בספרה אנשי ימי הביניים. 3 פאואר סבורה שספר ההדרכה אכן חובר על ידי בעל קשיש שנשא אישה צעירה. חוקרים אחרים סבורים שמדובר באמצעי ספרותי בלבד. לדעתם, האני המדריך והמספר בטקסט אינו זהה למחבר הטקסט. הבעל הקשיש אינו אלא אחת מתוך שורה ארוכה של זהויות שאימצו מחברי ספרי הדרכה לנשים.

התיאור אמנם מקיף מרוב האחרים, ומצטיין בחיות תיאור חיי היום יום, אך אין בכך כדי להעיד שמדובר בזוג אמיתי. נישואים בין גבר זקן ונערה צעירה לא היו בהכרח פרי הדמיון כמובן. גברים רבים שהתאלמנו נשאו נשים בשנית, ואף בשלישית, ובכל נישואים חדשים היה פער הגילים בין הבעל לאשתו גדול יותר.

האפשרות שנערה צעירה, בת טובים אמנם, אך יתומה, תשודך על ידי קרוביה לבעל זקן ואמיד הייתה סבירה בהחלט. לא פעם לעגו מחברי הסאטירות של התקופה לגברים קשישים שנשיהם הצעירות מצמיחות להם קרניים. כך למשל עושה צ’וסר בסיפור על ינואר הזקן ואשתו הצעירה מַאי.

גם אם לא היו אנשים קונקרטיים, התיאור אפוא המופיע בחיבור בהחלט מתקבל על הדעת. פאואר סבורה שביטויי התחשבות ורוך של הבעל המדריך אותה, מעידים על היות הכותב אדם מבוגר ובעל ניסיון חיים הפונה אל נערה צעירה. טיעונם של הרואים בדרך הצגת הדברים אמצעי ספרותי בלבד, מתבססת על הדמיון בין חיבורו של בעל הבית הפריזאי לבין ספרי ההדרכה הידועים האחרים.

התקופה עמדה בסימן גידול במספר ספרי ההדרכה השונים בלשונות הדיבור בכל ארצות אירופה המערבית, ובכלל זה ספרי הדרכה לנשים נשואות. כל ספר נשא אמנם חותם אישי של מחברו, אולם בולטים בכולם הסתמכות על אותם מקורות, שיבוץ אותם סיפורים, מימרות ופתגמים ושאילות הדדיות, זאת גם אצל מחברים – ומחברות – ממעמד חברתי שונה.

היסטוריונים, ובעקר חוקרי ספרות עמדו כבר על המשותף בין ספרו של האביר מטור לנדרי (Chevalier de la Tour Landry), לבין ספריהם של בעל הבית הפריזאי ושל כריסטין דה־פיזן ספר שלוש המידות הטובות (Livre de Trois Vertus).

באשר להצגת מקבלת ההדרכה כאישה צעירה מקהילה רחוקה, טוענים מתנגדיה של פאואר, המחבר הלך בעקבות דעתו של פטרארקה באשר לרצוי ביותר לבעל מבוגר: לשאת אישה צעירה שיוכל לחנך ולעצב כרצונו ושבהיותה רחוקה ממשפחתה ומקהילתה לא תושפע מדברי החנופה של בני משפחתה ומדברי רכילות של נשים זקנות. כך תהיה טהורה, צנועה, צייתנית וקדושה, ועד מהרה תשיל מעליה את קלות הדעת הילדותית. לא ניתן לקבוע בוודאות איזו מבין שתי הדעות היא הנכונה. גם אין זה מן הנמנע שמחבר שהכיר את ספרות ההדרכה של תקופתו אכן נשא לאישה נערה צעירה והקדיש לה את הספר.

הסיפורים המוזכרים בספרי ההדרכה של ראשית המאה החמש־ עשרה האריכו ימים. בספר ההדרכה של בעל הבית הפריזאי מוזכרים שני סיפורים שבהם מתערבים גברים נשואים (צעירים) זה עם זה, אשתו של מי מהם הנה הממושמעת ביותר. באילוף הסוררת לוויליאם שקספיר מתערב פטרוקיו עם שני ידידיו, מי מבין נשותיהם תמהר להישמע לפקודת בעלה ולבוא ולהתייצב בפניהם.

ובנאומה של קתרינה על החוב הגדול שחבה האישה לבעלה, אשר למענה “ישעבד גופו לכל עמל וטורח: ביבשה, בים, בליל סופה וביום סגריר…” מהדהדים דבריו של בעל הבית הפריזאי המתאר את קשייו של הבעל הסוחר, שתפקידו הוא “לטרוח ולעמול בענייני החוץ: לצאת ולבוא ולדאוג לכול בגשם, ברוח, בשלג ובברד; יש והוא נרטב, יש ומתייבש…” וכל אלה למען אשתו הספונה לבטח בביתה.

בפרולוג כותב המחבר במה ידון בחיבורו על שלושת חלקיו: החל בחובות הדתיות ובהתנהגות המוסרית, עבור דרך הטיפול בבעל ובבית, וכלה במשחקים ובחידות שעל אשתו להכיר כדי להיטיב למלא את תפקיד המארחת, ובדרך גידולם של הנץ והבז ואלופם לציד (הוא לא כלל בספר כמובטח את הפרקים על המשחקים והחידות). שני הסיפורים הגדולים והפופולריים שכלל בחלק הראשון הם זה הידוע בשם גְריזלידיס וזה הידוע בשם מֶלִיבֶּה.

מעבר לפרטים המרתקים בחלקם, בבסיס דברי ההדרכה של מחברנו תביעה, יש ובלשון רכה יחסית, יש ובבוטה לנאמנות ומשמעת לאלוהים ולבעל – אבני יסוד בדרישה מאישה בחברה פטריארכלית ודתית. עם זאת, מאחר שאך לעתים נדירות הדברים הנם חד משמעיים בעולמנו, ניתן ללמוד מן הטקסט על הפער שהתקיים לא אחת בין הרצוי למצוי, בין הציפיות למימושן ובין הנורמות למציאות.