בעת הזאת

הקדמה | דינה פורת

הספר הזה נולד מתוך ההכרה כי לתודעת הציבור בארץ עדיין לא חדרו השינויים שהתחוללו ביחסה של הכנסייה הקתולית לעם היהודי ולמדינת ישראל לאחר השואה. הציבור הישראלי עדיין איננו מודע למגמת ההתקרבות של הכנסייה לישראל ולעם היהודי, מגמה הנמשכת זה כמה עשורים.

הכרה זו התחזקה במהלך מספר סמינרים, שנערכו בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב בשני העשורים האחרונים, שנידונו בהם יחסה של הכנסייה הקתולית לעם היהודי בזמן השואה והשינויים שהתרחשו ביחס זה לאחר השואה ובעקבותיה.

היחס ההתחלתי של הסטודנטים כלפי הכנסייה הקתולית היה חשדני ואפילו עוין והם שמעו על הביקורת שהופנתה כלפי האפיפיור פיוס השנים עשר. לפיכך הופתעו לגלות תמונה מורכבת ומגוונת של בעלי תפקידים בהיררכיה הכנסייתית, שפעלו גם בזמן השואה לסייע ליהודים, איש איש על פי דרכו. המסמכים שהעידו על חשבון נפש ועל שינוי ביחסה של הכנסייה לאחר השואה, והמחקרים שניתחו מגמת התקרבות זו לעם היהודי ואחר כך גם למדינתו, חוללו הפתעה גדולה עוד יותר.

מן העבודות שהכינו הסטודנטים על הנצרות בספרי הלימוד לבתי הספר התיכוניים בישראל על פועלן של כנסיות מקומיות בארצות השונות בהצלה בתקופת השואה ובהעמקת מגמת השינוי לאחריה, עלה כי הידע על הנושא בציבור הרחב, במערכת החינוך ואפילו באקדמיה מוגבל ולעתים אינו מדויק.

התחלנו אפוא לקבץ מסמכים הנוגעים לשינוי והמעידים עליו. בשלב הראשון זה היה קובץ פנימי של אוניברסיטת תל אביב, אולם משנוכחנו בחשיבותו, וככל שנמשכה מגמת השינוי, המשכנו במלאכת האיסוף כדי לפרסמה ברבים.

שלושה אפיפיורים הגיעו לביקור בארץ מתחילת שנות האלפיים ויד ושם עמדה במרכז ביקורם; הם פקדו את בית הכנסת ברומא, ולהבדיל אלפי הבדלות-ביקרו גם באושוויץ; בכל ביקוריהם ובהזדמנויות נוספות נשאו האפיפיורים, בעל פה ובכתב, דברים אמיצים וגלויים בנושאים שבמרכז דיוננו: הודאה במתח ובעוינות הנעוצים בלידתה של הנצרות מתוך היהדות, בהיסטוריה רצופת הרדיפות, בגיבושה של דמות יהודית שלילית במשך מאות בשנים ובחלקו של יחס זה בהכשרת הקרקע לשואה בארצות אירופה השונות.

זאת ועוד: נאמרו דברים ברורים על שאיפתה של הכנסייה לתקן את העוול הזה אחרי האסון הנורא, הן כלפי העם היהודי ומדינתו והן כלפי פנים, בינה לבין עצמה. שניים מתוך המסמכים שבחרנו מעידים במיוחד על המהפכה התאולוגית שהתחוללה בכנסייה:

(א) “בעת הזאת” (Nostra Aetate), מסמך שנכתב בשנת 1965 , המבטל את ההאשמה הקיבוצית בצליבתו של ישו, רואה את עם ישראל כעם שהבחירה לא ניטלה ממנו, ומגנה בחריפות את האנטישמיות באשר היא-מסמך מכריע בחשיבותו שעוד ידובר בו בקובץ זה;

ב) חתימתו של הסכם מדיני בסוף שנת 1993 בין הוותיקן למדינת ישראל, המכיר בזכות קיומו של העם בארצו. אכן, מים רבים זרמו בטיבר מאז עמד תיאודור הרצל לפני 110 שנים מול האפיפיור פיוס העשירי, כובעו בידו ותחינה בפיו, ושמע ממנו שהכנסייה לא תוכל בשום פנים ואופן להכיר בשאיפתה של התנועה הציונית להשיב את העם לארצו.

במקביל, כתגובה להתפתחויות אלה בכנסייה הקתולית, והודות לפתיחתם של ארכיונים ולאפשרויות שהאמצעים הדיגיטליים מזמנים לחוקר, החלה בעשורים האחרונים תנופה של מחקר, בארץ ובעולם, על אודות הכנסייה בשואה ולאחריה. תנופה זו הניבה ספרים ומאמרים רבים, כל אחד מהם מנקודת מבט של מחברו, והיא נמשכת והולכת והוויכוח עודנו נטוש וסוער. מיבול עשיר זה בחרנו בשבעה מחקרים, מאמרים או פרקים מספרים; המוקדם שבהם פורסם בשנת 1964 והאחרון רואה אור כיום, בשנת 2015 .

נראה לנו ששבעה אלה מייצגים אפוא את התפתחות המחשבה בנושא במשך חמישה עשורים ומפרשים, כל אחד בדרכו, את הוויכוח הסוער ואת ריבוי הקולות הנשמעים בו.

לא רק חוקרים עצמאיים עסקו בנושא אלא גם מרכזי מחקר. ראוי לציין בהם את המכון למדעי הדתות על שם האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בבולוניה (Fondazione per le scienze religiose Giovanni XXIII) בראשותו של פרופ’ אלברטו מלוני, מכון ותיק המוציא לאור כתב עת ועשרות כרכים של מחקר ותיעוד.

אנו מודות לו ולצוותו על שיתוף פעולה מתמשך. בשנת 2009 נערך ביד ושם סמינר בין־לאומי, בשיתוף המכון התאולוגי הסלזיאני ע”ש הקדושים פטרוס ופאולוס. השתתפו בו כ־ 20 חוקרים שדנו בפיוס השנים עשר בשואה; בעקבות הסמינר פורסמו ב־ 2012 הדברים והמסמכים שהוצגו במהלכו, והם משמשים תרומה מרכזית לדיון.*

ברצוננו להדגיש שהמסמכים שאספנו 1 והמחקרים שבחרנו דנים בהתפתחויות בצד הנוצרי בלבד ולא בזה היהודי, עניין שיוסבר בהמשך. מובן שבחירותינו אינן סוף פסוק, משום שהוויכוח על התנהלות הכנסייה בשואה נמשך והולך, ובמקביל נמשכת בתוך הכנסייה מגמת ההתקרבות, שבראשה כיום עומד האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס. הוא הכריז באחרונה על שאיפתו לפתוח בפני החוקרים את ארכיונו של פיוס השנים עשר. אין ספק שיהיה זה אירוע מכריע בתולדות המחקר, וכי הוא יניב שורה נוספת של מחקרים וויכוחים.

עזה תקוותנו שהקובץ המוגש בזה לציבור המתעניינים, לתלמידים, לסטודנטים ולחוקרים, יתרום תרומה צנועה להבהרתם של התהליכים הנמצאים בעיצומם אך לא ישכיח חלילה את העבר המשותף לשתי הדתות, על המשקעים הקשים והזיכרונות הכאובים שהותיר בקרב יהודים, כיחידים וכציבור.

תמורות עיקריות ביחסה של הכנסייה
הקתולית ליהדות וליהודים
כרמה בן יוחנן

בעקבות השואה התעורר בעולם הנוצרי דיון נוקב על חלקם של הנצרות והנוצרים בהשמדת יהדות אירופה. ברחבי העולם הדהדו קולות שהאשימו את התאולוגיה הנוצרית על כי עמדותיה האנטי־יהודיות זרעו את הזרע שממנו צמחה לימים האנטישמיות הנאצית.

מלומדים ואנשי דת, יהודים ונוצרים, דרשו מן הנוצרים להכיר באחריותם-הישירה או העקיפה — להשמדת היהודים וקראו להם לערוך חשבון נפש בדבר יחסם ליהדות ולעם היהודי.

בראשית שנות ה־ 60 העלו מלומדים ואנשי דת יהודים את הסוגיה בפני האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה. באותה עת שקד האפיפיור על תכנון ועידת הוותיקן השנייה, שנועדה לקבץ את כל מנהיגי הכנסייה הקתולית כדי לגבש מחדש את יחסה של הכנסייה לעולם המודרני.

האפיפיור החליט להעלות את יחסה של הכנסייה הקתולית ליהדות על סדר יומה של הוועידה, ומינה את הקרדינל אוגוסטין באה (Bea) לנסח טיוטה של הצהרה, שתעסוק בנושא. חמש שנים אחר כך, ב־ 28 באוקטובר 1965 , בתקופת כהונתו של האפיפיור פאולוס השישי, פרסמה ועידת הוותיקן השנייה את ההצהרה “בעת הזאת”, העוסקת ביחסה של הכנסייה לדתות הלא־נוצריות, ובכללן היהדות.

בסעיף הרביעי בהצהרה, סעיף המובא באסופה שלפנינו בתרגום לעברית, ניסחה הכנסייה הקתולית מחדש את יחסה ליהדות וליהודים. הוועידה יצאה במספר הכרזות שאין ערוך לחשיבותן, ובהן דחייה נחרצת של האנטישמיות, הדגשת השורשים המשותפים לשתי הדתות והכרה ביהדותם של ישו* והשליחים.

הוועידה התנערה מן הדוקטרינה שעל פיה היהודים כעם אשמים ברצח ישו וכי האשמה הזאת תרבוץ על כתפיהם עד אחרית הימים; ההצהרה כללה אמירה מרומזת כי הברית שכרת האל עִם עם ישראל מעולם לא בטלה. בסעיף הקצר הזה, על ניסוחיו המעורפלים, הונחו היסודות לשינוי עמוק ביחסה של הכנסייה לעם היהודי.

כהחלטותיהן של כל ועידות הכנסייה “האקומניות” (כלומר הכלליות), גם החלטותיה של ועידת הוותיקן השנייה מחייבות באופן מוחלט את כל הקתולים. פירושו של דבר, שההצהרה ביחס ליהדות איננה מסמך דיפלומטי המופנה החוצה אלא בראש ובראשונה מסמך פנימי המיועד לעולם הקתולי, למאמינים ולאנשי הדת. מאז ומעולם התמודדה הנצרות עם העם היהודי ומורשתו לא רק כישות חיצונית לה אלא גם כחלק מזהותה שלה.

אמנם ההצהרה “בעת הזאת” נועדה לתרום לשיקום היחסים בין הכנסייה הקתולית לבין היהודים, אך לא פחות מכך, אולי אף יותר, היא נועדה לתיקון פנימי של הדוקטרינה הקתולית ושל תפיסתה העצמית של הכנסייה. בשנים שלאחר פרסום ההצהרה, המשיכה הכנסייה להשקיע מאמצים בניסוח מחדש של יחסה ליהדות. בכל עשור היא פרסמה מסמך רשמי נוסף, שנועד להטמיע את התפיסה החדשה ביחס ליהדות בקרב המאמינים ולהדריך את הכהונה כיצד לחנך את הציבור הקתולי לאורה.

בשנת 1974 פרסמה הוועדה האפיפיורית לקשרי דת עם היהודים את המסמך “הנחיות והצעות להטמעת ההצהרה ‘בעת הזאת’ (סעיף 4)”; בשנת 1985-את “הערות על הדרך הנכונה להצגתם של היהדות והיהודים בחינוך ובהטפה הקתוליים”, ובשנת 1998 היא פרסמה את “אנו זוכרים: מחשבות על השואה”, מסמך המוקדש לבירור האחריות של הנוצרים לחורבן יהדות אירופה, לחרטה ולתשובה. שלושת המסמכים הללו מובאים כאן בתרגום לעברית.

נוסף על פרסום המסמכים הרשמיים, עשו אנשי דת ומלומדים קתולים מאמצים, במהלך 50 השנים האחרונות, להטמעת מורשת ההצהרה “בעת הזאת” ולקידום מערכת היחסים בין יהודים לקתולים.

האפיפיור פאולוס השישי הקים את הוועדה לקשרי דת עם היהודים (במסגרת הוועדה האפיפיורית לאחדות נוצרית); בעידודם של האפיפיורים פאולוס השישי ויוחנן פאולוס השני הוקמו ברחבי העולם הקתולי מוסדות לקיום דיאלוג יהודי־נוצרי וללימודי יהדות; בישופים במדינות שונות יצאו בהצהרות משלהם והביעו נכונות לחולל שינויים בתפיסת המאמינים הקתולים את היהדות; תאולוגים הקדישו מחשבה ליחסים בין הדתות ולמשמעותה הדתית של היהדות בעיניים נוצריות; נחתם הסכם של הכרה הדדית בין מדינת ישראל לבין הוותיקן בסוף 1993 ; נוסד דיאלוג בין־דתי רשמי בין הרבנות הראשית לישראל לבין בכירים בהיררכיה הקתולית, ועוד.

שלושת האפיפיורים שכיהנו מאז נחתמה ועידת הוותיקן השנייה בימי פאולוס השישי, יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס השישה עשר ופרנציסקוס, נרתמו לתהליך זה ואף ניתבו אותו בעצמם. בלטה במיוחד מחויבותו של יוחנן פאולוס השני לקשר עם היהדות. מילדותו היו לאפיפיור זה, יליד פולין, יחסי ידידות עם יהודים-וחורבן יהדות אירופה הותיר עליו רושם עז.

כאפיפיור הוא היה נחוש לטהר את היחסים בין הקתולים ליהודים מן העוינות ומן החשדנות שאפיינה אותם. יוחנן פאולוס השני הרבה במחוות רבות משמעות כלפי העם היהודי: הוא היה האפיפיור הראשון שביקר בבית כנסת, הביע חרטה מפורשת על העוולות שנחלו יהודים מידי נוצרים במהלך ההיסטוריה, כינה את היהודים “אחים בכורים” לנוצרים, ועוד.

ביקורו בישראל בשנת 2000 הותיר את הרושם הרב ביותר על היחסים בין ישראל לכנסייה. נוסף על הכרתו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, נשא האפיפיור דברים ביד ושם ונפגש עם ניצולי שואה ובהם אדית צירר, שהעידה כי מי שהציל אותה ממוות היה כוהן דת קתולי צעיר ושמו קרול יוזף וויטילה (Wojtyla)-האפיפיור לעתיד. יוחנן פאולוס השני כיבד את מערכת הסמלים היהודית־ישראלית כאשר ביקר בכותל המערבי, וטמן בו פתק ובו בקשת מחילה מן היהודים. מחוותיו אלה התקבלו באהדה רבה על ידי יהודים ברחבי העולם.

תרומה שונה למערכת היחסים הקתולית־יהודית תרם בנדיקטוס השישה עשר. כתאולוג בהכשרתו, השקיע האפיפיור הגרמני את מרצו בניסוח גישתה של הכנסייה הקתולית ליהדות ברמה האינטלקטואלית.

בנדיקטוס השישה עשר עסק בגיבוש דוקטרינה קתולית על היהדות שתהיה נקייה ממרכיבים אנטישמיים או אנטי־יהודיים ותכבד את המשכיות הברית של היהודים עם האל (שנרמזה כבר בהצהרה “בעת הזאת” ונוסחה ביתר בהירות על ידי יוחנן פאולוס השני), מבלי לשמוט בתוך כך את הקרקע מתחת להגדרתה העצמית של הכנסייה כעם הנבחר או מתחת לדמותו של ישו כמושיע האנושות כולה.

אף על פי שחזר על רבות מן המחוות של יוחנן פאולוס השני (כמו הביקור בישראל ובבית הכנסת ברומא), החשיבות שבפועלו של בנדיקטוס השישה עשר ביחס ליהדות נעוצה בדרך שביקש להטמיע את הנושא בתוך התאולוגיה הקתולית, יותר מאשר בהתבטאויותיו הפומביות או בנאומיו. כך למשל, בטרילוגיה שלו ישו מנצרת, המיועדת בראש ובראשונה לקוראים קתולים, חזר בנדיקטוס והדגיש כי אין מארה נצחית הרובצת על העם היהודי, וכי הוא אינו נושא באשמה קיבוצית על רצח האל.

הוא השקיע מאמץ בניסוח היחסים בין הברית הישנה לברית החדשה בדרך שתיתן תוקף ולגיטימציה לקריאה היהודית של הברית הישנה ותהווה תחליף לתפיסה הקתולית המסורתית, הגורסת כי הפרשנות היהודית לכתבי הקודש היא נטולת תוקף, וכי רק באמצעות הברית החדשה ניתן להבין לאשורם את ספרי הברית הישנה.

כהונותיהם של יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה עשר לא היו נטולות בעיות בתחום היחסים בין נוצרים ליהודים. הבולטות במהמורות אלו היו הוויכוח המתמשך על הקנוניזציה* של פיוס השנים עשר, שכיהן כאפיפיור במהלך מלחמת העולם השנייה, ויכוח שראשיתו עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני אך הוא מתמיד גם כיום, בתקופת כהונתו של פרנציסקוס.

ויכוח נוסף שהתעורר בעת כהונתו של יוחנן פאולוס השני נסב על הקנוניזציה של היהודייה המומרת אדית שטיין, שנרצחה באושוויץ באוגוסט .1942* ההכרזה על שטיין כקדושה וכ”בת ישראל אמיתית” התפרשה בעיני יהודים רבים כ”ניכוס” השואה בידי הכנסייה הקתולית וכעידוד המרת דת של יהודים.

מהמורות נוספות היו הסרת החרם מעל הבישוף מכחיש השואה ריצ’רד נלסון ויליאמסון (Williamson), איש הקבוצה הקתולית האולטרה־שמרנית “אחוות הקדוש פיוס העשירי*” בתקופת כהונתו של בנדיקטוס השישה עשר, וכן הנוסח החדש של “התפילה על הפיכת לבם [המרת דתם] של היהודים” ליום שישי הטוב*, שחיבר בנדיקטוס השישה עשר ב־ 2008 .

פרנציסקוס, שנבחר לאפיפיור ב־ 2013 בעקבות התפטרותו של בנדיקטוס השישה עשר, צעד במידה רבה בדרך שסללו קודמיו בתחום יחסיה של הכנסייה הקתולית עם היהודים. כמו קודמיו, ערך גם הוא ביקור בישראל בתבנית שכבר התמסדה בזמנו.

כאפיפיור הראשון מיבשת אמריקה, ניגש פרנציסקוס אל היהדות ללא המשקעים העגומים שליוו את האפיפיורים האירופיים שקדמו לו ושחוו על בשרם את מלחמת העולם השנייה. עוד כשכיהן כארכיבישוף של בואנוס איירס, השתתף חורחה מריו ברגוליו (Bergoglio), לימים האפיפיור פרנציסקוס, בדיאלוג בין־דתי ואף פרסם קובץ שיחות עם ידידו הקרוב, הרב אברהם סקורקה.

בקובץ שיחות זה לא הוקדש מקום נרחב למורכבויות התאולוגיות הרגישות המאפיינות את היחסים הבין־ דתיים וגם לא למטענים ההיסטוריים הקשים שהם נושאים על גבם. זהו מסמך לא רשמי המבטא אחווה בין שני אנשי דת, קתולי ויהודי.

הוא מעיד, אולי יותר ממסמכים אחרים, על נורמליזציה ביחסי הכנסייה והעם היהודי. אין זה טקסט מהפכני. הוא מבטא את יחסי הכבוד וההערכה בין שתי הדתות כאילו היו מובנים מאליהם. יש בו שיח פתוח שלא היה בגדר האפשר לפני 50 שנה-וכיום נעשה עניין שבשגרה.

המסמכים הכנסייתיים המובאים בספר זה מציגים אפוא את מחויבותה החדשה של הכנסייה הקתולית למערכת היחסים עם העם היהודי, כפי שנוסחה בעקבות שואת יהודי אירופה. רבים מן המסמכים הללו רואים כאן אור בעברית לראשונה, ומאפשרים להתוודע לעומקו של התהליך שעברה הכנסייה.

בחרנו להביא כמה מן המסמכים הבולטים שפרסמה הכנסייה בנושא היהודי, לצדם של דרשות, שיחות, נאומים והצהרות של שלושת האפיפיורים האחרונים: יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס השישה עשר ופרנציסקוס.

נוסף על כך כללנו כאן חלק מאיגרת הרועים (אנציקליקה*) האנטי־נאצית “בדאגה יוקדת”, מאת פיוס האחד עשר, שכיהן כאפיפיור לפני השואה וקדם לאפיפיור השנוי במחלוקת פיוס השנים עשר. איגרת זו, אף אם אינה עוסקת ישירות בשאלת האנטישמיות, מהווה עדות לכך שהכנסייה לא דיברה בקול אחד ובקרב מנהיגיה היו גם אישים שהתנגדו בגלוי ובמפורש לגזענות ולתפיסת העולם הנאצית.

התמקדנו בהצהרות ובמסמכים שדנים בשואה ובאנטישמיות ובחלקם של הנוצרים ביצירת רקע לחורבנה של יהדות אירופה. הנושאים הכלולים בספר אינם ממצים את מכלול העניינים המרכיבים את היחסים בין שתי הדתות בעשורים האחרונים.

עם זאת, נושאים אלה הם שעמדו ביסוד השינוי שחוללה הכנסייה הקתולית ביחסה ליהדות לפני 50 שנה, ואין להפריז בחשיבותם למערכת היחסים בין הכנסייה ליהודים.

החלק הראשון של הספר מוקדש לתעודות, שכתבו אפיפיורים ורבי כנסייה אחרים בעניין מערכת היחסים בין הכנסייה לעם היהודי. בחלק השני מקובצים מחקרים שנכתבו בעשורים האחרונים על התנהגותה של הכנסייה הקתולית בזמן השואה ובעקבותיה.

החוקרים יוצאים מנקודות מבט שונות ואינם מחזיקים בדעה אחת. ריבוי הדעות המתבטא באסופה זו חושף את מורכבותה של הסוגיה, אשר מטרידה עד היום יהודים ונוצרים כאחת. כפי שציינה דינה פורת בהקדמתה, ספר זה מביא צד אחד בלבד של מערכת יחסים דו־צדדית, ונעדרת ממנו תגובת העולם היהודי לשינוי שהתחולל בעולם הקתולי.

התמורות בתורת הכנסייה על היהודים נבעו מתחושה חריפה שהתפשטה בעולם הנוצרי בעקבות השואה, שיש צורך בחשבון נפש ובשינוי דחוף של היחס ליהודים. יהודים בארץ ובעולם למדו מן השואה לקחים אחרים מאלו שלמדו הנוצרים, ולא שמו את שינוי היחס לנצרות בראש מעייניהם.

בשל כך, קשה להתחקות אחר תגובה אחידה ונחרצת של העולם היהודי ליוזמות הקתוליות. היו, כמובן, מנהיגים יהודים בולטים שהתייחסו לתהליך שהתחולל בכנסייה הקתולית ובירכו עליו. עם זאת, מודעותם של יהודים לשינוי שחל ביחסה של הכנסייה כלפיהם מוגבלת, והתגובה היהודית לשינוי זה נותרה במידה רבה מהוססת ובלתי רשמית.

היעדר הדיון בתגובה היהודית בספר זה משקף אפוא את היעדרו של הדיון בנושא בעולם היהודי כמכלול. עם זאת, קיימים כאמור מנהיגים, רבנים ואנשי רוח יהודים המבקשים להעמיק את תהליך הפיוס בין הכנסייה ליהודים מן הצד היהודי.

לפיכך בחרנו לכלול כאן את חיבורו הקצר של הרב דוד רוזן שמעיד על התמורות שהתרחשו ביחסי הכנסייה והיהודים בעשורים האחרונים מנקודת מבטו שלו. דברי הרב רוזן, שהוא דמות מפתח בדו־שיח היהודי־נוצרי בישראל ובעולם כולו ומי שהדו־שיח עם הכנסייה הקתולית עומד במרכז פועלו, מהווים תרומה חשובה לאסופה שלפנינו.

אנו מקוות שספר זה ישפוך אור על נקודות הציון החשובות ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהדות ב־ 50 השנים האחרונות ויפרוש אותן בפני הקורא הישראלי.

הערות:
* קיימת מחלוקת מחקרית באשר לשאלה אם שמו העברי של מייסד הנצרות היה “ישו”-קיצור מקובל לשם הנפוץ “יהושע”-או “ישוע”. במקורות יהודיים לאורך ההיסטוריה כמו גם בעברית המודרנית השתגר השם “ישו”, לכן בחרנו בו גם אנחנו.

* קנוניזציה היא התהליך הרשמי בכנסייה הקתולית של הכרזה על אדם כקדוש.

* אדית שטיין (1942-1891) הייתה פילוסופית יהודייה־גרמנייה שהמירה את דתה לנצרות הקתולית, והייתה לנזירה כרמליטית בשם תרזה המבורכת של הצלב. שטיין נרצחה באושוויץ באוגוסט 1942 . ב־ 1998 הכריז עליה האפיפיור יוחנן פאולוס השני כקדושה.

* “אחוות הקדוש פיוס העשירי” היא קבוצה קתולית אולטרה־שמרנית שהוקמה על ידי הארכיבישוף הצרפתי מרסל לפבר (Lefebvre) ב־ 1970 , מתוך התנגדות לשינויים שהכניסה ועידת הוותיקן השנייה (1965-1962) בכנסייה הקתולית. האחווה מתנגדת נחרצות למודרניזציה של הכנסייה ולכל רפורמה במסורת הקתולית. במסגרת זאת, מתנגדים חברי האחווה גם לשינוי היחס ליהדות.

* המילה ” conversio ” מתייחסת הן להפיכת לב או לשינוי פנימי במישור האמונה, הן להמרת דת במובן הפורמלי.

* איגרת רועים, או “אנציקליקה”-היא איגרת אפיפיורית המופנית לכל הבישופים בכנסייה הקתולית.