דוד ושלמה

מתוך הספר המבוא ובהמשך ההקדמה לספר

מבוא
הרועה ואבן הקלע 
אווירת קדומים עדיין אופפת את עמק האלה שבשפלה, “בין שכה ובין עזקה”. על-פי התיאור הנודע מספר שמואל א יז, היה עמק זה, על שדותיו הפתוחים וגבעותיו הנמוכות, הצחיחות ברובן מעצים, זירת התרחשותו של עימות דרמטי, שנשתמר במשך מאות רבות של שנים בתודעת העם היהודי והעולם המערבי כולו.

גם היום, בדממה השוררת בעמק, אפשר עדיין לדמיין את הסצנה האֶפּית: מעבר מזה ניצבים הפלשתים על המוני גייסותיהם, חמושים מכף רגל ועד ראש, בוטחים, מוכנים לקרב. מולם עומד צבא ישראל, ערב רב של איכרים שגויסו בחופזה מכפריהם ומאחורי מכלאות הצאן.

ענק פלשתי מאיים בשם גולית פוסע קדימה, חמוש בחרב, בכידון ובחנית, לגופו שריון קשקשים ולראשו קסדת נחושת. הוא מגדף את אויביו, בני ישראל הדלים בחימושם, לועג לאלוהי ישראל וקורא להם לבחור מתוכם לוחם אחד שיתייצב מולו לקרב ביניים:

ארבעים יום, השכם והערב, מגיח הענק משורות הצבא הפלשתי וחוזר על קריאתו המאיימת. הישראלים מוכים בפחד. איש אינו מעז להיענות לאתגר. אז מתגלה לפתע מושיע – רועה צעיר ונאה מבית לחם ושמו דוד, שנשלח אל שדה הקרב בידי אביו כדי להביא צידה לאחיו הגדולים. הוא ניגש אל גולית הענק, חמוש רק במקל רועים ובילקוטו חמישה חלוקי אבנים. הפלשתי היהיר בז ליריבו, אך דוד אינו נסוג, הוא מכריז:

אז מוציא דוד אבן מילקוטו וקולע אותה לעבר גולית: “ותטבע האבן במצחו ויפל על פניו ארצה”.

משנוכחים הפלשתים כי גיבורם הוכה בידי הנער, הם נסים בבהלה. דוד שולף את חרב גולית וכורת בעזרתה את ראשו. אנשי יהודה וישראל מתמלאים בעוז נפש הם מריעים לגיבור הצעיר ורודפים את הפלשתים הנסוגים עד לגבולם. האיוּם הוסר, ודוד, הנעזר באלוהי ישראל, הופך למושיע, למנהיג ולבסוף למלך על כל ישראל.

ניצחונו של דוד על גולית הוא אחת התמונות הבלתי נשכחות במקרא. האם התרחש באמת? האם נוכל לראות בו תיאור היסטורי אמין? האם הסיפור נכתב בימי דוד או שנים רבות לאחר מכן, והאם יש דרך כלשהי לקבוע מתי חובר? האם אפשר להבחין ברבדים נסתרים בסיפור? מדוע המקרא, בפסוק נידח שמרבים להתעלם ממנו (שמואל ב כא, 19), מייחס את הריגת גולית דווקא לגיבור אחר? מדוע הסיפור דומה כל-כך לתיאורים שאפשר למצוא אצל הומרוס על קרבות-ביניים מיתיים בין גיבורים יווניים ללוחמים טרויאנים? מהן נסיבות חיבורו של הסיפור, מהם מניעיו ואיזו משמעות יש לו בהתפתחות תפיסת העולם היהודית-נוצרית?

ספר זה מבקש לענות על כל השאלות הללו ועל רבות אחרות שמעורר סיפורם הדרמטי של המלך דוד ושל בנו שלמה, מייסדי שושלת המלוכה בירושלים. הסיפור על הקמתה של ממלכה ישראלית מאוחדת, חזקה ועשירה, בידי דוד ושלמה, היווה מופת למלכים גדולים במסורת היהודית-נוצרית. לניתוח סאגה מקראית זו יש אפוא ערך כפול. הוא עשוי לשפוך אור על שלבי כתיבתה של ההיסטוריה המקראית במשך מאות שנים. חשיפת הסיבות ההיסטוריות להתפתחות הסיפור דווקא בדרך שבה התפתח עשויה להסביר מדוע הדימויים ששימשו לעיצוב דמויותיהם של דוד ושלמה נותרו רבי עוצמה כל-כך במסורת המערבית.

האתגר שהצבנו לעצמנו הוא לספק פרספקטיבה חדשה לסיפור על דוד ושלמה על-ידי הצגת שפע של מידע ארכיאולוגי עדכני על צמיחתה והתפתחותה של החברה הקדומה שבה עוצב הסיפור המקראי. כדי לעקוב אחר התפתחות סיפורם של דוד ושלמה, משורשיו הקדומים ועד עיצובו הסופי, ננסה להפריד בין היסטוריה למיתוס, בין זיכרונות עתיקי יומין לתוספות מאוחרות יותר, בין עובדות לתעמולה ממלכתית. בדרך זו יחשוף חיפושנו אחר דוד ושלמה את המתח המרתק שבין העובדה ההיסטורית למסורת המקודשת – ובמקרה שלנו, את המתח שבין המציאות בארץ יהודה של תקופת הברזל לבין האגדה על מייסדי שושלת בית דוד, הממשיכה לחיות במסורת המערב עד עצם היום הזה.

הקדמה
דוד, שלמה ומסורת המלוכה בתרבות המערבית 
מן הקתדרלות הנישאות וארמונות הפאר של אירופה הימי-ביניימית, דרך הגלריות השוקטות של מוזיאוני האמנות הידועים בעולם ודוכני המטיפים בנידחות שבעיירות אמריקה, ועד לאפוסים ההוליוודיים, סיפורם של המלכים המקודשים של עם ישראל הקדום, דוד ושלמה, הוא אחת המסורות רבות ההשפעה ביותר בתרבות המערב. דמויותיהם של דוד – רועה, לוחם ומלך בחסד האל – ושל בנו שלמה – בנאי גדול, שופט חכם ושליט עתיר נכסים של אימפריה רחבת ידיים – היו בעיני דורות של מאמינים מופת למנהיגי-צדק השולטים בברכת האל. הם עיצבו את דימוי המלך השליט כפי שהתגבש במערב ושימשו מודל לאדיקות מלכותית, לציפיות משיחיות ולהגשמה של שאיפות לאומיות.

תודות למחקר הארכיאולוגי אנו יכולים כיום לנתח לראשונה את הגורמים המרכזיים בסיפור המקראי כדי לראות מתי והיכן בא כל אחד מהם לעולם. תוצאות מחקרנו יפתיעו אולי רבים. התגליות הארכיאולוגיות של העשורים האחרונים מראות עד כמה היה עולמם הממשי של דוד ושלמה רחוק מן הדיוקנאות הזוהרים שמציירים הכתובים. ועם זאת, האגדה לא היתה פרי הדמיון גרידא. היא התפתחה במשך מאות שנים מתוך ליבּה של זיכרונות אותנטיים, עד שהפכה ליצירה ספרותית מורכבת ונצחית. אגדת דוד ושלמה, בדימוייה הבלתי נשכחים ובסצנות הדרמטיות שלה – הקרב נגד גולית, עליית דוד ממעמד של פורע-חוק נרדף לכס המלוכה, פאר חצרו של שלמה – מבטאת מסר אוניברסלי על מלכות צדק ואמת שעמים רבים אימצו אל ליבם. שורשיו של מסר זה נטועים בהיסטוריה של יהודה – ממלכה קטנה מתקופת הברזל, שצמחה מחברה כפרית דלילה ונידחת לכלל מדינה מפותחת בחסותה של אימפריה.

צדיקות, חטא והבטחה אלוהית 
הגירסה המלאה ביותר של סיפור דוד ושלמה נפרשת מספר שמואל א ועד ספר מלכים א. היא מתארת כיצד הפכו בני ישראל מחברה שבטית מפוצלת לממלכה גדולה שזכתה לפריחה חסרת תקדים.

כאשר יצאו הפלשתים מעריהם שבמישור החוף הדרומי וכבשו את הכפרים העבריים שבחבל ההר, תבעו אנשי ישראל מן הנביא שמואל מלך שיוכל להגן עליהם מפני אויביהם. עד אז הונהגו אנשי ישראל בידי “שופטים”, מנהיגים מקומיים שבנוח עליהם רוח ה’ הובילו את עמם למלחמת שיחרור מעול אויביהם. על-פי הוראות ה’ ולמרות ספקותיו-הוא משח הנביא שמואל את שאול, עלם יפה-תואר משבט בנימין, למלך ראשון על כל ישראל. שאול היה מנהיג צבאי נועז שהושיע את ישראל מיד אויביהם. אך שאול התגלה כאדם בלתי יציב הנתון להתקפי זעם וחוטא בהפרות חוזרות ונשנות של מצוות הדת. אלוהים ניחם על שמשח את שאול למלך. במקומו בחר בדוד בן ישי, רועה צעיר משבט יהודה, שנקרא אל שאול כדי להסיר מעליו את ה”רוח הרעה” בנגינה על נבל. ככל שהסיפור מתפתח מתחוור ייעודו של דוד. בשדה הקרב, מול הצבא הפלשתי שנאסף נגד ישראל, מביס דוד את גולית האימתני ונישא על כפיים. “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו” שרות נשות ישראל (שמואל א יח, 7), ומעוררות את חמתו של שאול. דוד נמלט למדבר מפני שאול המבקש את נפשו. הוא מקבץ חבורה של לוחמים קשי יום ומרי נפש המשוטטת בחבלי הספר של יהודה. הוא מיישב סכסוכים, הודף מתקפות אויב, נוקם את נקמת ה’ באויבי ישראל ומחלק שלל מלחמה לחלכאים ולנדכאים. כששאול נופל על חרבו בשדה הקרב בהר גלבוע, מוכרז דוד מלך על יהודה ואחר כך על כלל ישראל. הוא משיחו האמיתי של ה’. זהו סיפור קלאסי על עלייתו לגדולה של גיבור צעיר, לוחם צדיק ואדם בעל כריזמה יוצאת דופן, התופס את מקומו של מנהיג כושל והופך להתגלמות התקוות של בני עמו.

מאות שנים שימש דוד מודל למלך, בישראל ובעמים. כמלך העושה חיל בעולם הזה במצוות אלוהיו ובשירותו, דוד כובש את ירושלים, קובע בה את בירתו ומקים משכן קבע לארון הברית שליווה את בני ישראל בנדודיהם הארוכים. אחר כך מנחילים דוד וחילותיו תבוסה מוחצת לכל אויבי ישראל ומכוננים ממלכה רחבת-ידיים, המשתרעת מנהר הפרת ועד גבול מצרים. עם מותו של דוד עולה על כס המלוכה שלמה, הבן שנולד לו מבת-שבע יפת-התואר. שלמה החכם מביא לממלכה ימים של שלווה ושגשוג.

שלמה בונה בירושלים מקדש מפואר ושולט בצדק ובתבונה על מנגנון עצום של מנהלים ופקידים. באמצעות קשריו הבינלאומיים וכישרונו המסחרי הוא עושה לו בעולם כולו שם של החכם באדם והעשיר במלכים. הוא לוקח לו לאישה את בת פרעה ומתפרסם כשופט צדק, מחבר משלים ומשכיל בכל תחומי הידע. כשמלכת שבא מגיעה לפוגשו בירושלים מממלכתה הרחוקה שבדרום ערב,מספר הכתוב כי: “לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ” (מלכים א י, 3). שלמה הוא שילוב אידיאלי של חוכמה, עושר ועוצמה באדם אחד. ימי שלטונו של שלמה בירושלים הם הרגע שבו מגיעה ההבטחה האלוהית להגשמתה המוחשית ביותר; מלכותו היא תור-זהב של שגשוג ועוצמה לכל בית ישראל. מאז נזכרים ימי שלמה בערגה כימי חסד של הגשמה רוחנית וחומרית, אשר הכל מייחלים לשובם.

אלא שהמקרא אינו מסתיר גם את חולשותיהם של המלכים הגדולים. במהלך מנוסתו מפני שאול משתף דוד פעולה עם האויב הפלשתי, והאהדה העצומה שהוא צובר מערערת את סמכותו של שאול, מלך ישראל הראשון. מייד לאחר מותו של שאול עובר דוד בשתיקה על חיסול יורשיו ותומכיו הקרובים ביותר של קודמו על-ידי אנשיו. נישואיו לבת-שבע הם תוצאה של מעשה ניאוף ותכסיס קר רוח ואכזרי שנועד להבטיח את מות בעלה, אוריה, בשדה הקרב. ברבות השנים דומה שדוד עומד חסר אונים מול היריבות האלימה המתפתחת בין בניו אמנון ואבשלום. כשאבשלום מורד בו הוא פועל בהיסוס – וכשהידיעה על מותו של בנו מגיעה לאוזניו הוא אינו שמח על ניצחונו, אלא זועק “מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי” (שמואל ב יט, 1). בשלבים שונים של חייו דוד הוא מנהיג חסר מעצורים, מאהב חמדן, אב כושל – ובקצרה, אנושי בתכלית, לכוד בין ייעודו האלוהי לבין חטאיו.

גם בדמותו של שלמה המקראי מתגלה צד אפל וחלש. הוא נכנע לקסמן של נשים זרות ושל אלילי הארץ ומכתים בכך את המוניטין שלו כמלך צדיק בונה המקדש. הרמונו הגדול, הכולל נשים מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחִתִיות, מחדיר לעיר הקודש עבודה זרה. הדבר מעורר את חמתו של אלוהי ישראל. עמים שהובסו מניפים את נס המרד ואחרי מותו של שלמה ניתקים עשרת שבטי ישראל מירושלים ומכוננים ממלכה נפרדת. הלקח ברור: בגידה באלוהי ישראל עלולה להביא לסיומו תור-זהב, גדול ככל שיהיה.

אלא שה’ נתן לדוד הבטחה נצחית, בלתי מותנית, לפיה “כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם” (שמואל ב ז, 16). על אף חטאיו של שלמה והתפוררות ממלכתו, מבטיח ה’ כי ישמור למען צאצאי בית דוד על ירושתם הנצחית. יום יבוא ותלאותיו של זרע דוד ייתמו

הדיוקנאות המקראיים של דוד ושלמה מצוירים בצבעים עזים, גדולים מן החיים. הם מלאים סתירות אנושיות ותיאולוגיות, אך ההבטחה האלוהית להגנה נצחית על דוד ועל כל יוצאי חלציו משמרת את התקווה שבבוא היום יקום דוד חדש או שלמה חדש, והאומה תדע תור-זהב שני. הציפייה הזאת לא נותרה נחלתם של יהודים בלבד. ישוע הנוצרי מתקבל בירושלים בקריאות “הושע נא בן דוד”. הוא נתפס כיוצא זרע דוד וכזה שעתיד להגשים את ההבטחה האלוהית לדוד ולשלמה. מלכי המערב התנדנדו בין חלומות גדולה רומיים לבין שאיפות משיחיות עבריות. הם היו יורשי הקיסר הרומי וגם יורשי דוד ושלמה. יוליוס קיסר ואוגוסטוס סימלו את העבר המפואר, את החומר; דוד וזרעו סימלו, ומוסיפים לסמל, את הרוח הגוברת על החומר, את החוכמה בחסד האל ואת העתיד המשיחי.

מלכי העבר והעתיד של המערב 
בעיני ישראל הקדום נתפסו דוד ושלמה כאבות מייסדים מקומיים. בעיני המסורת היהודית-נוצרית, כפי שהתפתחה והתפשטה במשך הזמן, מייצגים דוד ושלמה הרבה יותר מכך. בהיותם נטועים בקנון המקראי ובמסורות של היהדות ושל הנצרות, הם נחשבים למנהיגים הדגולים ביותר של ממלכת ישראל ולמבשריהם הרוחניים של לוחמים ומלכים מפורסמים ברחבי העולם המערבי. מייד אחרי חורבן ממלכת יהודה בשנת 586 לפסה”נ, זכו שמותיהם של דוד ושלמה להרחבה ולהוקרה מיוחדות במינן. דוד ושלמה זכו להבטחה אלוהית שערבה לקיומו של העם ולגאולתו לעתיד לבוא. שושלת בית דוד צפנה הבטחה לעתיד, גם בימים שבהם ההווה נראה חסר תקווה:

הבטחה זו הזינה במשך מאות שנים את ציפיותיו של העם היהודי, וכשהתנ”ך הפך ל”ברית הישנה” ואומץ לחיק הנצרות, נועד מעמדם של דוד ושלמה במקרא לשרת תוכנית מטאפיזית חדשה. בעיני הנוצרים, ההבטחה המשיחית שקיבל דוד עברה בירושה לישוע, ובאמצעותו למלכי העולם הנוצרי. ואף בעיני המוסלמים זכו דאוד וסולימן למקום של כבוד כמלכים גדולים ושופטים חכמים שעשו את דברו של אללה. ממדבריות ערב ועד חופי סקנדינביה והאיים הבריטיים הפכה אפוא אגדת דוד ושלמה למעין אלגוריה נצחית על מלוכה צדקת בחסד אלוהי.

סיפורי המקרא על דוד ושלמה באו לביטוי במהלך השנים כמעט בכל צורות האמנות: הרועה הצעיר מבית לחם עם ילקוט אבני הקלע הניצב מעל גופתו הדוממת של גולית; נגן הנבל היודע לסלק את רוחו הרעה של שאול; המלך התאוותן שגזל אשת-איש והביא למותו של בעלה; ובנו-ממשיכו, המלך החכם שאירח את מלכת שבא האקזוטית ברוב פאר והדר ושלט על ממלכתו בחוכמה ועושר העולים על כל דמיון. תמונות משיחתם של דוד ושלמה, ישיבתם על כס המלכות ועוצמתם ככובשים ושליטים מבטאות ראייה אוניברסלית של הדרכה אלוהית וייעוד לאומי.

סיפור דוד ושלמה עיצב במשך הדורות את אופיין של ממלכות ארציות רבות, כמו גם ממלכות אוטופיות לעתיד לבוא. הקיסר קונסטנטינוס ראה עצמו כשלמה החדש כשהשתלט על האימפריה הרומית שקיבלה עליה את הנצרות. בחנוכת כנסיית אגיה סופיה בקונסטנטינופול התרברב הקיסר יוסטיניאנוס כי עלה אפילו על שלמה במפעלי הבנייה שלו. קְלוֹביס מלך הפראנקים העדיף פרסונה דוד-ית עממית יותר וקארל הגדול, שהוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בחג המולד של שנת 800, עיצב את עצמו כדוד חדש שיהפוך את אירופה המאוחדת תחת כתרו להתגשמותה של נבואה מקראית. במאות השנים הבאות הלכו בעקבותיו שליטים פראנקים, גרמאנים ואנגלים, שדבקו אף הם בדימוייהם של דוד ושלמה.

עץ משפחת ישי, שגולף על חזיתות הקתדרלות הגדולות של אירופה, או צויר על חלונות הזכוכית הצבעוניים שלהן, הזכיר לכל המאמינים בני ימי-הביניים את הרצף המקודש של שושלת בית דוד. מתוך דמותו הכורעת של ישי אבי דוד הלכו וצמחו קנוקנות דקיקות של גפנים והשתרגו מעלה-מעלה בשרשרת של סמכות אלוהית – מדוד ונבלו, שלמה וכתרו, ועד מלכי יהודה המאוחרים, ישוע והקדושים, ומשם אל המלכים הגדולים של אירופה. פסלי דוד הידועים שנוצרו בימי הרנסאנס בידי מיכלאנג’לו, דוֹנַטֶלוֹ ווֶרוֹקיוֹ יצקו בתודעת המערב את דמותו של דוד – צעיר נצחי, לוחם ללא חת, המודע לייעודו האישי, הלאומי והאוניברסאלי. בתקופה מאוחרת יותר – בציורי רמברנדט בתור הזהב של הולנד, בשירתו של ג’ון דריידן באנגליה של ימי הרסטורציה ובשירי הקרב של מתיישביה הראשונים של יבשת אמריקה – הופיעו דמויות חדשות של דוד, שניסו להפיס את דעתם של דמויי-שאוּל זועפים, להכריע דמויי-גולית יהירים ולהתאבל על דמויי-אבשלום מרדניים. דמויי-שלמה חדשים הקימו מבני פאר ושלטו על אימפריות אדירות. מלכי ישראל הקדמונים דוד ושלמה שוב לא נתפסו אך ורק כגיבורים מקראיים או כמבשרי בואו של ישוע המשיח – הם הפכו לדמויות מופת, מודלים לחיקוי, לשליטים בשר ודם של עמי-סֵפֶר חדשים.

גם היום, בתקופה שבה המונרכיה המערבית כבר עברה מן העולם ונותרו ממנה רק גינוני טקס, עוצמתם של דוד ושל שלמה בעינה עומדת. הסיפור המקראי על המלכים המכוננים של ישראל המאוחדת עדיין מהווה נדבך מרכזי בתרבות המערב. גם אם רוב בני האדם יודעים אולי מעט על תוכנו של המקרא, רק מתי-מעט לא ידעו לומר מהו סיפור הקרב בין דוד וגולית או מה פירושו של משפט שלמה. הסיפורים המקראיים על מייסדי השושלת בירושלים יצקו תבנית אב-טיפוס לעוצמה מלכותית ולהנהגה ראויה בעולם המערבי, המשפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו, ביודעין או שלא-ביודעין, עד עצם היום הזה.

אנטומיה של אפוס מקראי 
מה אומרים לנו חוקרי המקרא על נסיבות כתיבת הסיפור? בעיניהם חייהם ופועלם של דוד ושלמה כלולים ביחידות ספרותיות מוגדרות היטב, שאפשר לתאר את תולדותיהן ולזהות את תאריך חיבורן באמצעות רמזים סגנוניים, טרמינולוגיים ובלשניים.

רבים מן החוקרים, בנתחם את תוכן החלקים השונים במקרא, הגיעו למסקנה כי הסיפור הארוך על דוד ושלמה הכלול בספרים שמואל א ו-ב ומלכים א הוא חלק מיצירה ספרותית מובחנת הקרויה “ההיסטוריה הדויטרונומיסטית”, כלומר, ההיסטוריה הקשורה בספר דברים
(Deuteronomy = משנה תורה). יצירה זו, המקיפה את ספרי יהושע, שופטים, שמואל א ושמואל ב ומלכים א ומלכים ב – ועוד נשוב ונעסוק ביצירה זו בהמשך – היא המקור העיקרי לתולדות עם ישראל בתקופה הקדומה. היא מתארת את האירועים הסוערים שהתרחשו למן חציית הירדן בהנהגת יהושע, דרך כיבוש ארץ כנען וכינון ממלכת ישראל, ועד החורבן הטראגי של ירושלים וגלות בבל.

היצירה נקראת “ההיסטוריה הדויטרונומיסטית” מפני שהחוקרים הבינו עד כמה רב המשותף – הן מבחינה תיאולוגית והן מבחינת הלשון והסגנון – בינה לבין ספר דברים, האחרון בין חמשת חומשי תורה. ספר דברים הוא היחיד בין ספרי החוּמש הדורש מעם ישראל קיום פולחן ריכוזי ומתווה קוד חקיקה מפורט בכל תחומי החיים – מטקסים דתיים דרך דיני כשרות ועד חוקים הקשורים בחיי היומיום ובדיני משפחה. המצוות נמסרות כולן כדברי אלוהים חיים שאינם משתמעים לשתי פנים. אם עם ישראל יקפיד לקיימן, הוא יזכה לשגשוג וסיוע ה’; אם יפר אותן, ישלם מחיר כבד על חטאיו. ההיסטוריה הדויטרונומיסטית מתארת כיצד התממש העיקרון האלוהי הזה הלכה למעשה בהיסטוריה של עם ישראל. האירועים והדמויות שהיא מתארת מבטאים עניינים תיאולוגיים: מדוע נעשה כיבוש הארץ המובטחת בדרך כה אלימה, מדוע סבל עם ישראל בהמשך מנחת זרועם של שכניו, ומדוע המלכים, דוד ושלמה, יורשיהם ועם ישראל כולו הצליחו או נענשו בהתאם למידת הקפדתם או זלזולם במצוות ספר דברים.

חוקרים רבים סבורים כי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית הועלתה על הכתב בשלהי המאה השביעית לפסה”נ, בתקופת שלטונו של יאשיהו מלך יהודה
(609-639 לפסה”נ), כשלוש מאות שנה ויותר אחרי זמנם של דוד ושלמה. אין זאת אומרת שהיא היתה חיבור חדש לחלוטין כאשר הגיעה לצורתה הסופית. מתחת למסר התיאולוגי האחיד והבלתי מתפשר שלה, ההיסטוריה הדויטרונומיסטית היא מעשה טלאים ספרותי. היא נוצרה משזירה של מקורות מוקדמים שלא נכתבו בידי אדם אחד או בזמן אחד. הטקסט כולל קטעי שירה, ציטוטים מיצירות אחרות ורשימות גיאוגרפיות ששובצו בתוך הסיפור. בתוך אותה היסטוריה דויטרונומיסטית ארוכה, סיפורם של דוד ושלמה – הנפרש לאורך ספרי שמואל א ו-ב ואחד-עשר הפרקים הראשונים של ספר מלכים א – הוא אוסף של מקורות מוקדמים יותר. שלושה חיבורים ארוכים – המחוברים ביניהם ולעיתים נקטעים על-ידי קטעי שירה, רשימות ארוכות של שמות, סיכומים של סיפורי גבורה ותיאורים גיאוגרפיים או מינהליים מפורטים – מתארים ברצף את האירועים המרכזיים בחייהם של דוד ושלמה. אותן יצירות מוקדמות מכונות בפי החוקרים “תולדות עלייתו של דוד לשלטון” (שמואל א טז, 14 עד שמואל ב ה), “תולדות ירושת הכס” (או “תולדות חצר המלוכה”) (שמואל ב ט-כ ומלכים א א-ב), ו”מעשי שלמה” (מלכים א ג-יא).

סיפור “תולדות עלייתו של דוד לשלטון” מתאר את משיחתו של דוד, רועה צעיר מבית לחם, למלך על-ידי שמואל, את הופעתו בחצר שאול, את מלחמתו עם גולית, את מנוסתו מפני שאול, את הרפתקאותיו כראש קבוצת פורעי חוק מרי נפש בחבלי הספר של יהודה, את מות שאול ואת עלייתו של דוד לכס המלכות. הוא מסתיים בכיבוש ירושלים בידי דוד ובניצחון הסופי על הפלשתים. “תולדות ירושת הכס” או “תולדות חצר המלוכה” עוסק בראש ובראשונה בשאלה “מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ [דוד] אַחֲרָיו” (מלכים א א, 20- 27). הוא ממשיך את סיפורו של דוד בתיאור הקמת בירתה של ממלכת ישראל בירושלים ובתיאור הרצף המורכב – והבעייתי מבחינה מוסרית – של אירועים ותהפוכות אישיות שהתרחשו בימי שלטונו. הוא מסתיים בבחירת שלמה כיורש על-ידי דוד ובמותו של דוד כזקן חלוש וחסר אונים.

“מעשי שלמה” הוא תיעוד הישגיו הגדולים של המלך שלמה, מפעלי הבנייה שלו, עושרו ורוב חוכמתו. התיאור מסתיים בהתדרדרותו המוסרית של המלך ובאירועים שהביאו לקיצו את תור הזהב של ממלכת ישראל המאוחדת.

מתי נכתבו יצירות היסטוריות קדומות אלה? עד לזמן האחרון ממש האמינו רוב החוקרים כי הן חוברו עוד בימי חייהם של דוד ושלמה, או סמוך מאוד לכך. חוקר המקרא הגרמני לאונרד רוֹסְט, בספרו רב ההשפעה Die ?berlieferung von der Thronnachfolge Davids (“ירושת כסאו של המלך דוד”, ראה אור בשנת 1926), טען כי “תולדות עלייתו של דוד לשלטון” הוא יצירת תעמולה פוליטית, שנועדה להעניק לגיטימציה לעליית דוד לכס המלכות על חשבונו של שאול, ולהוכיח כי דוד הוא המלך החוקי על כל ישראל – צפון ודרום גם יחד. הנרטיב הזה מתאר את עלייתו של דוד לשלטון כמעשה לגיטימי לחלוטין, מראה כיצד חולשותיו האנושיות של שאול והתנהגותו הפגומה מבחינה דתית הן שהביאו לפסילתו למלוכה וכיצד נבחר דוד במקומו על-ידי ה’. הוא מסביר כי העברת כס המלוכה משאול לדוד אינה אלא ביטוי לרצון ה’ הואיל “וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל” (שמואל א טז, 14), ושרתה על דוד (שם, 18). רוסט וחוקרים רבים אחריו שיערו כי חיבור זה נכתב בידי תומך של דוד בשלהי מלכותו או במהלך מלכותו של שלמה, כאשר הישראלים שמצפון ליהודה התנגדו לזכותו של בית דוד הדרומי לאכוף עליהם את שלטונו.

בהמשך תיאר חוקר המקרא האמריקאי קַייל מֶקַארטֶר את הסיפור כ”אפולוגיה” (התנצלות) שנועדה להציג את דוד כצדיק למרות האירועים האלימים והעקובים מדם שאיפשרו את עלייתו לשלטון. המקרא מפריך את הגירסה שהיה עריק ובוגד ששימש שכיר-חרב לפלשתים וכי הוא האשם במותו של שאול. הוא מטיל על אחרים את האשמה למותו של איש בשת, בנו ויורשו של שאול, ולרציחתו של אבנר, מפקד צבא שאול. בשתי הפעולות הללו דוד מנוקה מאחריות – אף ששתיהן סייעו לו לגבש את שלטונו. במילים אחרות, האפולוגיה נועדה להוכיח כי דוד נקי מאשמה בכל הנוגע למגעיו עם שאול ועם בני משפחתו; הוא היה יורשו הלגיטימי של שאול, שנבחר בידי אלוהי ישראל.

בדרך דומה מסביר סיפור “תולדות ירושת הכס” מדוע וכיצד דווקא שלמה נבחר לעלות על כס המלוכה ולא אחד מבניו הבוגרים יותר של דוד – אמנון, אבשלום או אדוניהו. נרטיב זה מגיע לשיאו עם משיחת שלמה למלך, המוצגת כרצון ה’. לדברי רוסט והחוקרים ההולכים בעקבותיו, סיפור “תולדות ירושת הכס” נכתב בידי עד ראייה או אדם שהשתתף באירועים המתוארים – ככל הנראה סופר בחצר המלוכה בירושלים בראשית ימי שלמה. הן “תולדות עלייתו של דוד לשלטון” והן “תולדות ירושת הכס”, מייצגים לדעת חוקרים אלה תקופת פריחה בחצר מלוכה משגשגת שבה התקיימו משרת מזכיר ומשרת סופר (שמואל ב ח, 17; כ, 25; מלכים א ד, 3). רוסט אפיין את הטקסט כ”היצירה המעולה ביותר באמנות הסיפור העברית”. חוקר המקרא הגרמני גֶרהַרד פוֹן רָאד אימץ את רעיונותיו של רוסט ותיאר את “תולדות ירושת הכס” כתחילת ההיסטוריוגרפיה הישראלית ולמעשה אף כתחילת כתיבת ההיסטוריה במסורת המערבית.

חוקר המקרא מרטין נוֹת, שכתב בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים את חיבורו פורץ הדרך על ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, קיבל אף הוא רבות מאבחנותיו של רוסט. הוא טען כי ההיסטוריון הדויטרונומיסטי (שפעל, כאמור, מאות שנים לאחר ימי דוד ושלמה) כלל בחיבורו את הנרטיבים הקדומים כמעט מילה במילה. רוב החוקרים שהלכו בעקבותיו קיבלו את הטענה כי הנרטיבים העיקריים על דוד ושלמה היו מלכתחילה מקורות עצמאיים שנכתבו בימיה הראשונים של המלוכה הישראלית.

כיום ידוע לנו כי תיאוריה זו שגויה מיסודה ועומדת, כפי שנראה בהמשך, בסתירה למימצאים הארכיאולוגיים. הסיפורים המוכרים על דוד ושלמה, המבוססים על מסורות עממיות מוקדמות, הם תוצאה של עיבוד, עריכה והרחבה שנוספו במהלך למעלה משלוש מאות השנים שחלפו מאז שלטונם של דוד ושלמה ועד לזמן חיבורה של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית. בהמשך נראה באיזה אופן הם יוצרים את המסורת המקראית על שושלת בית דוד בירושלים – ומדוע כוחה של מסורת זו לא תש גם היום.

מתי חיו דוד ושלמה? 
האתגר הראשון הניצב בפנינו, בבואנו להעריך את מידת האמינות ההיסטורית של סיפורי דוד ושלמה, הוא קביעת התאריך המדויק של ימי שלטונם. קביעה כזאת חייבת להתבסס על ראיות מהמקרא עצמו, מפני שאין בידינו כל התייחסות אחרת אליהם מאותם ימים, לא בכתובות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בישראל ולא מהתרבויות השכנות של מצרים ומסופוטמיה. עלינו להסתמך אפוא, בזהירות המתבקשת, על הרמזים הכרונולוגיים שהשתמרו בהיסטוריה הדויטרונומיסטית.

כשהם מספרים על חייהם ושלטונם של מלכי יהודה וישראל, ספרי מלכים א ומלכים ב מציינים את גילו של כל מלך בעלותו לכס המלוכה ואת משך שלטונו. הם מזכירים גם מי מלך באותן שנים בממלכה האחות. אם מחשבים לאחור את השנים מן ההתייחסות האחרונה למלך מבית דוד במקרא – האיזכור במלכים ב כה, 27 את שיחרורו משבי הבבלים של יהויכין, הנצר האחרון למלכי בית דוד, בשנה הראשונה לשלטונו של מלך בבל אֱוִיל מְרֹדַךְ – אפשר לבסס נקודת מוצא אמינה למדי. ממקורות בבליים ידוע כי אֱוִיל מְרֹדַךְ (אמיל מרדוך ….) עלה לשלטון בשנת 561 לפסה”נ. כשסופרים לאחור מתאריך זה – תוך התחשבות בראיות ממקורות נוספים שנתגלו במזרח הקדום, בשיבושי העתקה, במספרים עגולים מחשידים או בחפיפות אפשריות בשלטונם של מלכים ויורשיהם – אפשר לבנות רצף כרונולוגי המגיע עד ימי דוד ושלמה.

מלך	שנות שלטון	תאריכים משוערים
צדקיהו	11	586-596 לפסה”נ
יהויכין	3 חודשים	597 לפסה”נ *
יהויקים	11	598-607 לפסה”נ
יהואחז	3 חודשים	609 לפסה”נ
יאשיהו	31	609-639 לפסה”נ
אמון	2	640-641 לפסה”נ
מנשה	55	642-698 לפסה”נ
חזקיהו	29	698-727 לפסה”נ
אחז	16	727-743 לפסה”נ **
יותם	16	743-759 לפסה”נ **
עוזיהו	52	733-785 לפסה”נ **
אמציה	29	769-798 לפסה”נ
יהואש	40	798-836 לפסה”נ
עתליה	7	836-842 לפסה”נ
אחזיהו	1	842-843 לפסה”נ
יהורם	8	843-851 לפסה”נ **
יהושפט	25	846-870 לפסה”נ **
אסא	41	870-911 לפסה”נ
אבים	3	911-914 לפסה”נ
רחבעם	17	914-931 לפסה”נ

* שוחרר מהשבי הבבלי ב-561 לפסה”נ.
** שלטון משותף של אב ובנו (קורגנציה).

בנקודות מסוימות אפשר לאמת את התאריכים האלה ולעגנם בצורה מדוייקת בעזרת איזכורים למלכי בית דוד בתעודות אשוריות ובבליות. הכרוניקה הבבלית, למשל, מזכירה את המצור שהוטל על ירושלים בימי שלטונו הקצר של המלך יהויכין בשנה השביעית לנבוכדנאצר, היא שנת 597 לפסה”נ. המתקפה האשורית על ירושלים בימי מלכותו של חזקיהו נזכרת ברשומות סַנחֵריב ומקבילה לשנת 701 לפסה”נ. תשלום המס של אחז לממלכת אשור נרשם בכתובת של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר השלישי ומתוארך לשנת 734 לפסה”נ. הקבלות לשלטונם של מלכי ישראל (ממלכת הצפון), המגיעים עד קרב קַרְקַר בימי אחאב בשנת 853 לפסה”נ, מאשרים אף הם את אמינות מסגרת הזמן הכללית.

כשממשיכים לחשב לאחור מימי רחבעם, הכרונולוגיה מיטשטשת במידה ניכרת. ראשית, כפי שכבר צוין, דוד ושלמה אינם נזכרים בשום טקסט חוץ-מקראי בן זמנם, ולפיכך אין להם ביסוס ישיר ואמין בכרונולוגיה של המזרח הקדום. שנית, במלכים א יא, 42 מצוין כי שלמה שלט ארבעים שנה – מספר עגול ומעורר חשד, המזכיר את הביטוי הטיפולוגי המסורתי במקרא, המייחס למספר 40 ציון של שנות דור, למשל משך נדודיהם של בני ישראל במדבר, או פשוט “זמן ארוך מאוד”. שלטונו של דוד, שהחל בחברון ונמשך בירושלים, נמשך אף הוא על-פי המסופר במקרא ארבעים שנה. כדי להקשות עוד על הדברים, הקטע המציין את משך שלטונו של שאול, המלך הראשון על ישראל, שובש על-ידי מעתיקים במשך הדורות: “בֶּן-שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל” (שמואל א יג, 1). חוקרי מקרא רבים ניסו את כוחם בשיחזור המספר המקורי. בהסתמכם על המסופר במקרא, כי שאול יצא לקרבות רבים, ועל הבולטות של מלכותו בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל, הם הציעו כי מדובר בכעשרים שנות שלטון.

חוקרים רבים התייחסו למספרים עגולים אלה כאל ציונים מדויקים של תאריכי שלטונם של מלכי ישראל הראשונים:

מלך	שנות שלטון	תאריכים משוערים
שלמה	40	בערך 931-970 לפסה”נ
דוד	40	בערך 970-1010 לפסה”נ
שאול	22 (?)	בערך 1010-1030 לפסה”נ

גישה זאת אינה משכנעת. מוטב לראות במספרים אלה רמז כללי בלבד ולא חישוב כרונולוגי מדויק של התאריך ומספר שנות שלטונם של דוד ושלמה. הבעיה מסתבכת עוד יותר בשל העובדה שאיננו יכולים אפילו להניח כי שאול ודוד שלטו ברצף כרונולוגי, בזה אחר זה, וכי לא התקיימה ביניהם תקופת חפיפה. בקיצור, איננו יודעים את מספר השנים המדויק ששלטו דוד ושלמה. לכל היותר נוכל לומר כי שניהם מלכו, ככל הנראה, במאה העשירית לפסה”נ.

החיפוש אחר דוד ושלמה יוצא לדרך 
המאה העשירית לפסה”נ היא אפוא נקודת המוצא שלנו בחיפוש אחר הדמויות ההיסטוריות של דוד ושלמה. משרידים ארכיאולוגיים שנחפרו בארץ-ישראל במאה השנים האחרונות, אנו יודעים שהמאה העשירית לפסה”נ היתה תקופה של תהפוכות. התפוררות ערי המדינה הכנעניות שהתקיימו תחת שלטון מצרי בתקופת הברונזה המאוחרת (בערך 1150-1550 לפסה”נ) פינתה את הדרך לצמיחן של ישויות טריטוריאליות וקבוצות אתניות חדשות. כוחן המסחרי של ערי-המדינה הפניקיות העצמאיות לאורך החוף הצפוני התעצם. הפלשתים בערי החוף הדרומיות הרחיבו את שטחם ושמרו על קשרים הדוקים עם מצרים שנחלשה. כמה מן הערים הכנעניות הוותיקות בעמקים, דוגמת מגידו, חוו תקופת פריחה קצרה חדשה. ובאזורי ההר, המוכרים כערש לידתו של עם ישראל וכמוקד מסורות המלוכה שלו, נוצרה, במקומות שקודם לכן היו מיושבים בדלילות, רשת צפופה של כפרים חקלאיים שציינה את הופעתן של תרבות ושל חברה שבניה עתידים לזהות את עצמם לימים כ”ישראל”.

הארכיאולוגיה היא כיום הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו לשיחזור התפתחותה של החברה הישראלית הקדומה. גם במקומות אחרים בעולם הקדום שינה המחקר הארכיאולוגי את תפיסת העבר. כיום אפשר לספר את ההיסטוריה הקדומה של יוון בלי להזדקק לביוגרפיות המיתיות של מינוס, תזאוס או אגממנון כמקורות ראשוניים. את עלייתן של הציוויליזציות של מצרים ומסופוטמיה אפשר להסביר בעזרת כתובות היסטוריות, שברי כלי חרס ודפוסי התיישבות, ולא רק על סמך סיפורי פלאים קדומים על מלכים שהם אלים-למחצה. הפערים בין האמנות והספרות מחד גיסא לבין התיעוד ההיסטורי האמין פחות או יותר והראיות הארכיאולוגיות מאידך גיסא מאפשרים לנו לראות את המיתוסים המכוננים של העולם הקדום כהווייתם: ביטויים משותפים של זהות קהילתית. ביטויים רבי עוצמה אלה הינם מרתקים וראויים למחקר, אך אין לראות בהם תיעוד מילולי ואמין של השתלשלות האירועים.

הוא הדין בדוד ושלמה המתוארים בסיפור המקראי כאבות המייסדים של המדינה הישראלית הקדומה. אנו יכולים לומר עתה – וננמק זאת בפרוטרוט לאורך הספר כולו – שרבות מן הפרשיות המפורסמות בסיפור המקראי על דוד ושלמה הן מיתיות יותר מהיסטוריות. בפרקים הבאים נציג ראיות ארכיאולוגיות לכך שלא התקיימה ממלכת ישראל מאוחדת באופן שבו המקרא מתאר זאת. ניתן לקבוע שדוד ושלמה היו דמויות היסטוריות ממשיות, אך הם היו שונים מאוד מהדיוקנאות שמצייר הכתוב. מאוד בלתי סביר, למשל, שדוד כבש אי-פעם ארצות המרוחקות מהלך יותר מיום או יומיים ממרכז יהודה. כמו כן נעלה את הסברה שירושלים של ימי שלמה לא היתה עיר רחבת ידיים מרשימה, אלא מעוז הררי קטן של שושלת מקומית, ששלטה בחבל ארץ דל ביישוב.

אך ספר זה איננו מבקש לשלול את חשיבותם של סיפורי המקרא. בין המסורות הגדולות של העת העתיקה – המזרח הקדום והעולם הקלאסי – המקרא לבדו שומר עד היום על כוחו לעורר תקוות וחלומות בקרב מאות מיליוני בני אדם בעולם כולו. מטרתנו היא להראות כיצד התפתחו האגדות על דוד ושלמה וכיצד הפכו לגורם מרכזי בעיצוב המסורות הדתיות והפוליטיות של המערב.

בכוונתנו לנתח ולנסות לתארך את הרבדים השונים של הסיפור המקראי בזה אחרי זה, כל אחד על רקע התנאים המדיניים והחברתיים של זמן חיבורו. בתוך כך נתאר את הסוגיות המרכזיות במחלוקות המרות בשאלת אמינותו ההיסטורית של תיאור ימי דוד ושלמה, ונציג את הראיות הארכיאולוגיות התופסות מקום מרכזי בדיון זה. צעד אחר צעד, תקופה אחר תקופה, נראה כיצד המציאות ההיסטורית של יהודה הקדומה – כפי שהיא מתגלה במחקר הארכיאולוגי – הביאה להתפתחותה של האגדה, אגדה שהשתנתה והתרחבה בתהליך שנמשך מאות רבות של שנים.

הסיפור המקראי המוכר והידוע על דוד ושלמה איננו תיעוד היסטורי פשוט אך גם לא מיתוס דמיוני. הוא התפתח מתוך מגוון של מקורות קדומים, התעשר בפרטים ושינה את משמעותו במהלך השנים. הוא בנוי מריבוד של אגדות עם וסיפורים דרמטיים. יש לו קשר רופף בלבד לחיים הממשיים של הדמויות המרכזיות, אך קשר הדוק ביותר עם המושג המשתנה של האומה והמלך. כפי שנראה, ההכרה בתהליך מורכב זה של התפתחות היסטורית וספרותית, בגיבוי ראיות ארכיאולוגיות, היא המפתח להבנת אופיו האמיתי של הסיפור המקראי על דוד ושלמה – ולהערכת התובנות העמוקות הטמונות בו בדבר טבען של עוצמה מלכותית וזהות לאומית. גילויים של החיים האמיתיים והתפקידים הממשיים של דוד ושלמה במאה העשירית לפסה”נ הוא אפוא רק הצעד הראשון. השאלה כיצד ומדוע שרדו האגדות שנקשרו בשמם של דוד ושלמה את תהפוכות העולם הקדום והיו לאחד הדימויים העזים ביותר בתרבות המערבית – ומה הם הערכים והשאיפות ששיקפו בכל תקופה ותקופה – שאלה זו מהווה, כפי שאנו מקווים להראות, סיפור מרתק לא פחות מהסיפור המקראי עצמו.