מה פירוש להיות יהודי בארצות הברית? אילו הזדמנויות ואיומים מציב כור ההיתוך הגדול בפני קבוצה המגדירה את עצמה “עם לבדד ישכון”? מאז ומתמיד הגדיר “העם הנבחר” את הזהות היהודית, אך כשהגיעו המהגרים היהודים לארצות הברית, שהציעה להם שיתוף חסר תקדים בחברה הרחבה, התערערה תחושת הנבדלות היהודית.
ארנולד מ’ אייזן מתאר ניסיונות של הוגי דעות יהודים אמריקנים להתאים את מושג הנבחרוּת להקשר האמריקני. באמצעות ניתוח דרשות, מאמרים, פולמוסים, ספרות תיאולוגית וספרי תפילה ממגוון הזרמים היהודיים – רפורמיים, רקונסטרוקציוניסטיים, קונסרווטיביים ואורתודוקסיים – עוקב אייזן אחר הדרכים שבהן גיבשו רבנים ותאולוגים אמריקנים פשרה בין התבדלות להשתתפות. פשרה זו אפשרה למהגרים להסתגל לחיים האמריקניים בלי לאבד את זהותם היהודית.
בסיפור שמגולל אייזן על אודות החשיבה המתמדת מחדש של אמריקה היהודית על המשמעות של היות “עם נבחר”, יגלו קוראים ישראליים את ייחודה של החוויה היהודית-אמריקנית, שהחירות חסרת התקדים שלה ויחסה המורכב לתחושת הנבחרות של אמריקה הצמיחו דרכים יצירתיות חדשות לחשוב על חיי קהילה יהודיים. חיבורו מראה כי אפילו כאשר זהות יהודית מתחלנת לאתניות, התפיסה הדתית מוסיפה לשבות את הדימיון היהודי-אמריקני. קוראים ישראליים יגלו גם שסיפורה של יהדות אמריקה אינו, כפי שהם חושבים לעתים קרובות, תנועה חד-כיוונית ממסורת לאמריקניזציה ולהתבוללות.
מבוא | חנה וירט נשר
כאשר פירסמה המהגרת היהודיה־רוסייה מרי אנטין את האוטוביוגרפיה עטורת השבחים שלה ב־ 1912 וקראה לה הארץ המובטחת, לא היה לאיש מן הקוראים ספק בכך שכוונתה לארה”ב. כדי שלא יעלה בדעת קוראיה כי כוונתה לארץ המובטחת היהודית המסורתית, הצהירה כי כאשר שרו היא ואביה: “ציון, ציון, ציון הקדושה, לא לעולם היא אבודה” “לא באמת דימינו לעצמנו את יהודה [ליהודים]”. בקוראה למסע ההגירה שלה, שהביא אותה לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בשם “יציאת מצרים” ואת חופי אמריקה בשם “ארץ מובטחת”, הדהדה אנטין את הרטוריקה של המתיישבים הפוריטנים הראשונים בניו אינגלנד, שראו את עצמם כבני ישראל החדשים, משוחררים משעבוד הרדיפה הדתית והשחיתות האירופיות, שיצאו בשליחות השמיים להקים את ישראל החדשה ואת ירושלים החדשה בעולם החדש.
כל מהגר שהגיע לארה”ב אחרי הפוריטנים יכול היה לראות את עצמו כחבר בישראל החדשה – הסיכוי האחרון שנתן האל למין האנושי. רבנים אורתודוכסים מחו נגד ספרה של אנטין מעל בימות המטיפים, חוששים פן ישחית את דעתם של קוראים יהודים ויגרום להם לבלבל בין אמריקה לבין ציון האמיתית. אבל אמריקנים נוצרים בכל רחבי האומה ראו באנטין מודל של מהגרת שהרטוריקה שלה נתנה אישור מחודש לתחושת השליחות הדתית של אמריקה, השליחות לייסד מה שג’ון וינת’רופ כינה בעקבות דברי ישו בדרשה על ההר, “עיר שוכנת על הר”.
הצו המקראי שהפוריטנים ייחסו לייעוד האמריקני שלהם היה להיות “העם הנבחר”. בני ישראל, שנבחרו על ידי האל אשר כרת עימם ברית, הוחלפו על ידי העם הנבחר החדש – האמריקנים. הזיהוי מחדש של העם הנבחר לא הציב בעיה בפני רובם הגדול של המהגרים שעשו את דרכם אל העולם החדש. אדרבה, הוא העשיר את שאיפותיהם לחיים טובים יותר באמצעות מתן ייעוד משותף מקודש. הוא נתן להם מקום בהיסטוריה שנפרשה בכתבי הקודש.
שונים היו הדברים אצל היהודים, שרצו גם לאמץ אל חיקם את ארצם החדשה עם חירויותיה חסרות התקדים וגם לשמר את מעמדם הייחודי כעמו הנבחר של האל. בספרו העם הנבחר, ארנולד אייזן מספר בצורה מבריקה את סיפורם באמצעות ניתוח של הדרכים שבהן ביקשו דורות של תיאולוגים, רבנים ואינטלקטואלים להגדיר מחדש את ה”דוֹגמה הבלתי מנוסחת” הזאת, כדי להתאים את ההיסטוריה הקדושה היהודית לחוויה האמריקנית.
היהדות הרפורמית, בייחוד בשלביה הראשונים, מצאה את השינוי הנדרש כפשוט למדי, אפילו מתבקש. מייסדי התנועה הרפורמית בגרמניה כבר כפרו בתפיסת הנבחרוּת ההיסטורית, ממירים אותה ברעיונות אוניברסליסטיים של נאורות ומוסריות, שבוטאו במבוא לסידור תפילה רפורמי מברלין משנת 1844 : “האופי האנושי, הכבוד האנושי וצלם האלוהים בקרבנו – אלה ורק אלה הם סימני הנבחרות”.
יתרה מזאת, הם אפילו אימצו את תפיסת ה”שליחות” הפרוטסטנטית, על פי התפיסה המקובלת שעל פיה לאומות ולעמים רוח ייחודית משלהם. אברהם גייגר ראה את התכונה הייחודית היהודית ב”גניוס הדתי” שלהם ובתובנה הייחודית שלהם על אודות האל. כיוון שהיהודים הם שנבחרו להעביר את התובנה הזו לאנושות כולה, טען, ייעודם מתיישב לחלוטין עם ייעודה של אמריקה לשמש כמגדלור מוסרי. התיאולוג קאופמן קוהלר אף הרחיק לכת באומרו כי המילים “‘יהדות אמריקנית’ מבטאות את ניצחונם של שני העמים ושני האידיאלים הגדולים בעולם”.
הוגים שמרניים יותר, מן התנועות האורתודוכסית והקונסרבטיבית, הקדישו תשומת לב רבה יותר לרעיון העם ולמצוות מאשר לרעיון הייעוד. לאחר שמיפה את התגובות לנאורות, מספר אייזן את סיפורו של רעיון “העם הנבחר” באמריקה היהודית דרך שני דורות של הוגים. הדור הראשון (1930 עד 1955) נאלץ להתמודד עם אמריקניזציה מהירה, מוביליות חברתית מהירה בצורה חסרת תקדים, אנטישמיות גוברת וצורך לפתח מוסדות יהודיים קהילתיים חדשים.
על רקע אידיאולוגיית כור ההיתוך השליטה בתקופה זו, ספגו היהודים ביקורת על שימור רעיון הנבחרות המבוסס על אתניות. פרטיקולריזם דתי היה נסבל משום שהאירגונים הדתיים התחרו כולם בגלוי על נפשות המאמינים והיו פתוחים לכולם. פרטיקולריזם אתני, לעומת זאת, הוקע כמנוגד לדמוקרטיה. דרך אחת להתמודד עם ההאשמות האלה הייתה להזכיר לאמריקנים את הרטוריקה של עצמם כעם שנבחר על ידי ההשגחה האלוהית עם שליחות כלפי האנושות.
בחלק הזה, אייזן מאפיין ומנתח את הטיעונים שהציגו הוגי מפתח בתנועות המרכזיות של יהדות אמריקה: רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, קונסרבטיבים ואורתודוכסים, ביניהם אבא הלל סילבר, מרדכי קפלן, יוסף סולובייצ’יק, אברהם יהושע השל, לואיס פינקלשטיין ומילטון סטיינברג. ההבדל בין תפיסות הבחירה האלוהית שלהם נסב סביב תפיסת הברית שלהם, וסביב מה שנקראו היהודים לעשות כתוצאה מנבחרותם: לפי אייזן (119), “התנועה הרפורמית המליצה ליהודים להיות מוסריים. רקונסטרוקציוניסטים עודדו אותם לבנות את היהדות מחדש. קונסרבטיבים הדגישו את לימוד התורה וקיום המצוות. אורתודוכסים הפנו את היהודים להלכה”.
אם הדור שלפני המלחמה התחיל להצליח, הדור שאחרי המלחמה הצליח “בגדול”. הדבר התבטא לא רק במונחים כלכליים וחברתיים, אלא גם במונחי דת, שכן היהדות הוצמדה דרך קבע לפרוטסטנטיות ולקתוליות בשילוש החדש של האמונות האמריקניות. כאשר תפסו ילדי המהגרים היהודים עמדות מפתח בחיים האמריקניים האקדמיים והאינטלקטואליים, הם התחילו להסביר את אמריקה לאמריקנים באמצעות מודלים שנתנו מקום מרכזי ליהודי, כמו במושג “מוסר יהודי־נוצרי”.
פרדוקסלית, הצלחתם המסחררת של היהודים בהתקבלות כאמריקנים גרמה להם לחפש ביתר שאת אחר דרכים לבטא את הפרטיקולריזם שלהם כעם נבחר. אין ספק שהטראומה הקולקטיבית של השואה והדרמה של הקמת מדינה יהודית המריצו אותם עוד יותר. בשנים שאחרי המלחמה הופיע עניין מחודש בתיאולוגיה יהודית.
יתרה מזאת, כאשר אינטלקטואלים וסופרים יהודים הבדילו את עצמם משביעות הרצון העצמית של מעמד הביניים, הם הפכו את הניכור – העמדה של המבקר והצופה החיצוני – לצורה של שליחות, גלות, וצורה מבוקשת של פרטיקולריזם, כפי שהדבר מתבטא בעבודותיהם של סופרים כמו אלפרד קזין, אייזק רוזנפלד, סול בלו ולסלי פידלר. הפרופסור הרפורמי לתיאולוגיה יוג’ין בורוביץ הציע חידוש של הברית שתכלול “ניכור יצירתי” מאמריקה.
בעוד שמושגים אחרים, כמו ‘משיח’ ו’גלות’, עברו בהצלחה תהליכי אוניברסליזציה והוגדרו מחדש כ’קידמה אנושית’ או ‘ניכור’ בהתאמה, מושג ה’עם הנבחר’ נותר היבט ייחודי של העם היהודי, ובשל כך צריך היה להגדירו בכל פעם מחדש. בבחירה לבחון מושג זה מצא אייזן את השער המושלם לחוויה האמריקנית היהודית. מן הצד האחד, האתגר הגדול שמציב המושג הזה הניע תיאולוגים ואינטלקטואלים לנסח את עיקר החזון של התנועות שאליהן השתייכו.
מן הצד האחר, המושג חדר גם לתרבות היהודית־אמריקנית החילונית. בספרו הראשון של פיליפ רות’ היה שלום, קולומבוס ) 1959 (, מטריד אוזי פרידמן את מורה היהדות שלו בשאלות חצופות: “בתחילה רצה לדעת כיצד רבי בינדר יכול לכנות את היהודים ‘העם הנבחר’ אם בהכרזת העצמאות נאמר שכל בני האדם נבראו שווים”. שש שנים קודם לכן איתגר ארתור מילר את המקרתיזם בברודווי עם המחזה הפרובוקטיבי ציד המכשפות, שבו פוריטנים מלשינים על בוגדים בקהילתם בשם נבחרותם.
בסיפור שמגולל אייזן על אודות החשיבה המתמדת מחדש של אמריקה היהודית על המשמעות של היות “עם נבחר”, יגלו קוראים ישראליים את ייחודה של החוויה היהודית־אמריקנית, שהחירות חסרת התקדים שלה ויחסה המורכב לתחושת הנבחרות של אמריקה הצמיחו דרכים יצירתיות חדשות לחשוב על חיי קהילה יהודיים. חיבורו מראה כי אפילו כאשר זהות יהודית מתחלנת לאתניות, התפיסה הדתית מוסיפה לשבות את הדימיון היהודי־ אמריקני. קוראים ישראליים יגלו גם שסיפורה של יהדות אמריקה אינו, כפי שהם חושבים לעתים קרובות, תנועה חד־כיוונית ממסורת לאמריקניזציה ולהתבוללות.
כפי שטען ג’ונתן סרנה בצורה מרשימה כל כך בסיפרו ההיסטורי על יהדות אמריקה, שנכתב לכבוד 350 שנות יהדות בצפון אמריקה, ההיסטוריה היהודית־אמריקנית מתאפיינת בתחיות ובהגדרות־מחדש. אין מקום שבו עובדה זו מתבלטת יותר מאשר במאבק היצירתי להעניק משמעות לאבן הפינה של הנרטיבים האמריקניים והיהודיים הקולקטיביים גם יחד – לעם הנבחר.
חנה וירט נשר
הקתדרה על שם סמואל ל. ופרי הבר
לחקר החוויה היהודית בארה”ב
אוניברסיטת תל אביב.
הערות ומראי מקום מגוף הטקסט המקורי.
