הפיוט הקדום

איתן למד דעת
אֵיתָן לִמֵּד דַּעַת / בְּטֶרֶם יְדָעֲךָ כֹּל
גִּלָּה לְכָל יְצוּר / דֶּרֶךְ לְהִתְהַלֶּךְ בָּהּ
הֻבְחַן מֵעֶשְׂרִים דּוֹר / וְעָמַד בְּכָל נִסָּיוֹן
זֶה נִסִּיתוֹ בְּעֶשֶׂר / חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה פֶּרִי
טוֹב בְּאָמְרָךְ לוֹ / יֶלֶד לְנִיחוֹחַ חָשַׁקְתִּי
כַּמָּה צִוּוּי שָׁקַד / לֹא אֵחַר דָּבָר
מִהֵר וּבִקַּע עֵצִים / נָשָׂא אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת
שָׂם עַל יְחִידוֹ / עָרַךְ עֲצֵי עוֹלָה
פָּנָה וּבָנָה מִזְבֵּחַ / צָג וְהֶעֱלָה כֶבֶשׂ
קַח בְּיָדוֹ חֶרֶב / רַחֲמָיו לֹא נִכְמָרוּ
שַׁדַּי הִשְׁמִיעַ לוֹ / תֶּרֶף יָדְךָ מְהֵרָה
תְּמוּר בִּנְךָ רָצִיתִי / תָּפוּס בַּסְּבַךְ בַּקֶּרֶן
תֵּפֶן אֵל בָּאֵפֶר / תִּזְכָּר לָנוּ בְּרִיתוֹ
תִּנְצָר לָנוּ עֲקֵדָתוֹ / תַּעַן עִנּוּי נַפְשֵׁנוּ
תִּגְאָלֵנוּ גָּאוֹל חָזָק

הפיוט בתולדות השירה העברית | הקדמה

השירה העברית היא אחת מהחטיבות הספרותיות העתיקות והמפוארות בתרבות העולם, והיצירה בה התמשכה ומתמשכת כמעט בכל מקום שבו התקיימה תרבות יהודית. לקוראים בני זמננו מוכרות במיוחד שתי חטיבות שירה מרכזיות שלפני התקופה המודרנית: השירה המקראית והשירה שנתחברה בספרד המוסלמית, בתקופה המכונה ‘תור הזהב’ של ימי־הביניים, ואשר בה פעלו משוררים כשלמה אבן־גבירול וכיהודה הלוי.

בתווך שבין השירה המקראית לבין השירה הספרדית, תקופה של למעלה מאלף שנה, נכתבה שירה ייחודית שכמעט שאינה מוכרת לקהל הרחב, היא השירה הפייטנית. ההקשר שבו נתחברה שירה זו היה ליטורגי, כלומר שירה שנכתבה כחלק מן הפולחן הדתי, בעיקר בתפילות שהתקיימו בבית הכנסת בימי חול, בשבתות, בחגים ובמועדים.

השירה הפייטנית החלה להיכתב בסביבות המאה החמישית לספירה בארץ־ישראל הביזנטית, ואכן הרקע התרבותי הביזנטי־נוצרי שבו נכתבה בולט. דבר זה בא לידי ביטוי כבר בשימוש בשם ‘פיוט’ או בתואר ‘פייטן’, מילים השאולות מהמילה היוונית פויטס: משורר.

הפיוט העברי חולל מהפכה של ממש בתולדות השירה העברית. הפיוט סטה מהפואטיקה של השירה המקראית כמעט בכל דבר ועניין; בפיוט אנחנו מוצאים לראשונה שקילה שיטתית, שימוש בחריזה, חלוקה לבתים, חתימה של שם הפייטן בטורי השיר ועוד.

על פי העדויות שבידינו, הפיוטים נהיו לחלק משמעותי ביותר בחוויה הליטורגית של המתפללים; בתוך השגרה הקפואה של התפילה נכתבו מאות רבות של קטעי שיר שחלקם החליפו את נוסח הקבע, וחלקם נוספו אליו בדרכים מגוונות אחרות. הציבור שפקד את בתי הכנסת שבהם נהגו לומר פיוטים נחשף ליצירות שיריות מרשימות ומורכבות.

מצב תרבותי דינמי זה, משתלב יפה עם ביטויים תרבותיים מורכבים אחרים כמו הפסיפסים הססגוניים שעיטרו את רצפות בתי הכנסת ושולבו בהם אלמנטים יהודיים והלניסטיים. הפיוטים והפסיפסים הם דוגמאות מובהקות לפריחה של התרבות היהודית בתקופה המכונה כיום שלהי העת העתיקה.

רוב הפיוטים הקדומים אבדו במרוצת ימי־הביניים, בעיקר משום שפיוטים חדשים המשיכו להיכתב בכל מרכזי התרבות היהודית ובדרך כלל החליפו את הישנים. כך קרה שלמַעֵט ידיעות על עצם קיומם של פיוטים קדומים, ולמעט פיוטים אחדים ששרדו, עד לסוף המאה התשע עשרה רוב הפיוטים לא היו מוכרים לאיש.

הם החלו להיחשף אט אט עם גילוי הגניזה הקהירית, והפעילות המחקרית הנמרצת במאה העשרים, פעילות שנמשכת עד עצם היום הזה. המחקר גילה מחדש את הפיוט הקדום; מרבית הפיוטים הנדפסים באנתולוגיה זו לא היו מוכרים עד לפני כמאה שנה, וחלק מהם הודפס רק בשנים האחרונות.

מטרת האנתולוגיה המונחת כעת בפני הקוראים היא לחשוף בפניהם את הפיוט העברי המוקדם על רב־גוניותו, מורכבותו ויופיו ולפתוח צוהר לעולם תרבותי ייחודי שעדיין לא זכה למקום הראוי לו בין קוראי שירה בני זמננו.

צמיחת הפיוט והתפתחותו 
איננו יודעים רבות על רגע הופעתו של הפיוט על במת השירה העברית. חטיבת השירה העברית המאוחרת ביותר המוכרת לנו לפניו היא השירה שנכתבה בקומראן, כפי שבאה לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר ב’מגילת ההודיות’.

מגילה זו היא אוסף של מזמורי תהילה לאל הדומים באופיים הספרותי לתהלים המקראיים, אם כי תוכנם תואם את התפיסות הכיתתיות של הקהילה הקומראנית. מועד חיבורה של מגילת ההודיות אינו ידוע במדויק, אך מוסכם על דעת החוקרים שמדובר ביצירה שחוברה לפני תחילת האלף הנוצרי הראשון.

ציינו כבר לעיל כי הפיוט העברי הופיע לראשונה בסביבות המאה החמישית לספירה ופער של חמש מאות שנים, לערך, אינו יכול שלא להותיר אחריו ערפל. תיארוך זה מתבסס על שילוב של מספר פרמטרים: התייחסויות לקיומו של הפיוט ולהקשרו ההיסטורי במקורות מן המאות השמינית עד העשירית (בין השאר במילון הפיוטי [ה׳אגרון׳] ובסידור שחיבר רב סעדיה גאון), עדויות העולות מפיוטים שנשמרו בכתבי־יד מהגניזה הקהירית וניתוח ספרותי־לשוני של הפיוטים עצמם.

חשוב לציין כי הופעת הפיוט העברי, שבאופיו הוא שונה במובהק מהשירה העברית שנכתבה לפניו, מקבילה להופעת חטיבות שירה ליטורגית מקבילות בתרבויות קרובות בזמן ובמרחב, כגון השירה השומרונית והשירה הסורית־נוצרית. נראה שתהליכים נרחבים יותר במזרח הקרוב תחת שלטון האימפריה הביזנטית הובילו לצמיחת חטיבות השירה הללו, ובכללן הפיוט העברי.

בעקבות מחקרי הפיוט הרבים שנערכו במאה העשרים, בעיקר מחקריהם של מנחם זולאי ועזרא פליישר, נהוג לחלק את הפיוט הקדום לשלוש תקופות עיקריות. התקופה הראשונה מכונה תקופת ‘הפיוט עלום השם’ או ‘הפיוט הקדם־קלאסי’, התקופה השנייה מכונה תקופת ‘הפיוט הקלאסי’ והשלישית מכונה תקופת ‘הפיוט המזרחי המאוחר’.

תקופת הפיוט הקדם־קלאסי מכונה גם ‘תקופת הפיוט עלום השם’, בשל העובדה שבאותו עידן בראשיתי טרם פשט המנהג לחתום את שם המחבר באקרוסטיכון.

נעדרת ממנה גם החריזה, שלמן המאה השישית הופכת לנורמה מחייבת בספרות הפיוט. למרות אופיה האנונימי, פייטן אחד בן התקופה מוכר לנו בשמו – יוסי בן יוסי – וביצירותיו, המופיעות לעתים בכתבי היד עם ציון שמו (ראו עוד בהקדמה לשער שיריו בהמשך).

בתקופה השנייה, ׳התקופה הקלאסית׳, נתחברו מירב היצירות המובאות באנתולוגיה זו. הפייטנים שפעלו בתקופה זו מוכרים לנו בשמותיהם. הם פעלו בין המאה השישית למאה השמינית, לערך, רובם ככולם בגליל.

כינויה של התקופה נובע ממעמדה המכונן: סוגי הפיוט השונים עוצבו בה, הלשון והסגנון הפייטני הגיעו בה לידי גיבוש סופי, ויותר מכל – הפייטנים שפעלו במהלכה, ובראשם יניי ואלעזר בירבי קליר, זכו להשפעה מכרעת על תולדות הפיוט בימי־הביניים. בתקופה זו הפכו האקרוסטיכון והחרוז לאמצעים של קבע.

התקופה השלישית, שתחילתה במאה התשיעית־עשירית, אינה מיוצגת באנתולוגיה זו משום שבתקופה זו עבר מרכז הכובד של היצירה לבבל ולמצרים, תהליך שגרם לשינויים רבים בשירה הפייטנית ומשום שמבחינה ספרותית טהורה פיוטי התקופה פחות מושכים את הלב.

חשוב לציין שבתקופה זו התחילו להיכתב פיוטים גם בדרומה של איטליה, שהייתה אף היא תחת שלטון ביזנטי. במרוצת השנים התפשט הפיוט גם למרכז ומערב אירופה, וכן לצפון אפריקה, דרום ספרד ולבסוף גם לצפונהּ.

מאפיינים לשוניים, פואטיים ותמאטיים 
הפיוטים הקדומים, ולמעשה גם הפיוטים שהמשיכו להיכתב בימי־הביניים במזרח ובמערב, מתאפיינים בפואטיקה ייחודית ויוצאת דופן הן על רקע השירה העברית המקראית שקדמה להם, הן על רקע שירת ‘תור הזהב’ העברית שבאה אחריהם. סימן ההיכר המובהק ביותר שלהם הוא לשונם הייחודית.

מדובר בעניין הניכר לעין ולאוזן מיד. אמנם, לשון הפיוטים הקדומים מתבססת על העברית המקראית – ולא על העברית בת הזמן המכונה בדרך כלל ‘לשון חכמים’, כפי שהיא מוכרת למשל מהמשנה ומהתלמודים – אולם הפייטנים לקחו לעצמם חופש רב בשימוש בעברית המקראית. בעיקר הדברים אמורים בגזירת שמות ופעלים בצורות שאינן נחשבות נורמטיביות.

כך אנחנו מוצאים למשל נטייה של הפייטנים לקצר שמות עצם (‘נשם’ במקום ‘נשמה’ או ‘אהב’ במקום ‘אהבה’) ליצור צורות פועל מקוצרות )’חז’ במקום ‘חזה’, ‘פץ’ במקום ‘פצה'( או לגזור פעלים משמות עצם (‘הגזיע’ מלשון ‘גזע’).

ניתן להביא עוד דוגמאות רבות לחופש הלשוני שנטלו לעצמם הפייטנים. באופן כללי מדובר בתופעה המתגברת במעבר לפיוטים מהתקופה הקלאסית. נטייתם זו של הפייטנים הקלאסיים, בשילוב חיבתם ההולכת וגוברת לשימוש באמצעים קישוטיים־לשוניים, הביאה ליצירת שירים שלשונם מסוגננת ומלאכותית שעוררה ביקורת קשה על לשון הפיוט וסתימותה בימי הביניים ובעת החדשה (ראו על כך בהקדמה לשער פיוטי אלעזר בירבי קליר).

אולם הלשון הפייטנית החדשנית אינה המאפיין המובהק היחיד של ספרות הפיוט. ציינו כבר את מנהגם החדשני של הפייטנים לחתום את שמותיהם בראשי הטורים, ובאופן נרחב יותר את חיבתם לשימוש מקיף וחדשני באקרוסטיכונים אלפבתיים מסוגים שונים. גם בעניין זה אפשר לראות התפתחות מהספרות המקראית.

האקרוסטיכון האלפבתי מוכר ממספר מקומות במקרא (במספר מזמורי תהלים, למשל), אולם מה שהיה שולי במקרא הופך למרכזי בספרות הפיוט. לעומת זאת השימוש בחריזה הוא חידוש גמור של הפייטנים. בפיוט, החל בתקופה הקלאסית, יש שימוש מחייב בחריזה שיטתית (חריזה מקומית־מקרית ניתן למצוא בכל קורפוס שירי ובכלל זה גם במקרא).

יש לציין, שהפיוט העברי הוא חטיבת השירה הראשונה המוכרת בספרות העולם העושה שימוש קבוע ושיטתי בחריזה. בנוסף עושים הפייטנים שימוש רב בקישוטי תבנית שונים, כגון סיום בתים בפסוקי מקרא, שימוש במילים קבועות בראשי טורים או בתים ועוד. מבחינה נושאית הפיוטים מושפעים עמוקות מהיותם יצירות ליטורגיות. ההקשר הליטורגי של הפיוטים משפיע במידה ניכרת על עיצובם ועל תוכניהם.

בפיוטים הקשורים לקריאת התורה סיפורי המקרא הם על פי רוב הנושא המרכזי שמופיע בהם, על פי רוב בצורת סיפור מחדש של האירועים המקראיים. בסוגים אחרים, למשל ב׳סליחות׳, הטון והנושאים נקבעים על פי ימי הצום ובקשות המחילה. באופן דומה אנו מוצאים זיקה בין הפיוטים לבין הברכות שהן חלק מתפילות הקבע, או בסוגים הקשורים ל׳קדושה׳, שבהם אנו מוצאים תיאורים מפורטים של עולם המלאכים.

הפיוט בתרבות היהודית של שלהי העת העתיקה 
הפיוט הוא חלק ממה שנהוג לכנות ‘ספרות בית הכנסת’, שכללה את תפילות הקבע, את קטעי התורה וההפטרה, את הדרשות שנישאו בין כתליו, את תרגומי התורה לארמית ובמידה רבה גם את האמנות ששימשה בו.

ואמנם, בחינתו של הפיוט בהקשר של המרחב שבו הוא בוצע, בית הכנסת, מגלה מערכת מורכבת של זיקות בין המרכיבים השונים של ‘ספרות בית הכנסת’, דבר הבא לידי ביטוי במספר פיוטים באנתולוגיה זו, כמו למשל הפיוטים הבנויים סביב גלגל המזלות, עניין שמוצא את ביטויו גם בפסיפסי בתי כנסת רבים, וגם במדרשים שונים.

שאלה מעניינת היא שאלת הזיקה שבין הפיוט לבין ספרות חז”ל. במשך תקופה ארוכה נהוג היה לחשוב שהפיוט הוא מעין בבואה שירית של מדרשי חז”ל, או במילים אחרות גרסה שירית של טקסטים הלקוחים מעולמם של חכמי המשנה והתלמוד הירושלמי, שהרי הפיוט הוא יצירה ארץ ישראלית. אולם כיום סבורים רוב החוקרים שזיקה זו מורכבת הרבה יותר ושהיא דו־סיטרית במהותה.

ראשית יש להדגיש שלא בכל תקופות הפיוט ניתן למצוא זיקות בין הפיוט לבין הספרות המדרשית. זיקות מן הסוג הזה נדירות למדי בתקופת ׳הפיוט עלום השם׳, ורק מאוחר יותר בתקופת ׳הפיוט הקלאסי׳ הן מתרבות. בכל מקרה, היצירתיות המדרשית לא הייתה שמורה רק לחכמים ש’כתבו’ פרוזה אלא גם לפייטנים שכתבו שירה ושילבו בה מחידושיהם הפרשניים והדרשניים.

יש לזכור שקובצי המדרש של חז”ל, כפי שהם מוכרים לנו היום, היו במצב הרבה פחות מגובש מבחינה טקסטואלית בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.

על כל פנים, המימד הדרשני בפיוט שונה מזה של המדרש התלמודי בשל העובדה שהפיוטים בוצעו בפני קהל מגוון, הכולל נשים וילדים, בעוד שחלק ניכר מספרות חז”ל היא ספרות אליטיסטית שיועדה לגברים מלומדים בין כותלי בית המדרש. חשוב בהקשר זה לציין כי בתקופת הפיוט הקדום נכתבה שירה יהודית גם בארמית, שהייתה שפת הדיבור של היומיום. אוסף השירים בארמית מארץ ישראל הביזנטית מגלה מחד גיסא זיקות ברורות לפיוט העברי ומאידך גיסא שוני גדול הן ברמה הלשונית, הן ברמה התוכנית.

הבדל נוסף בין הפיוט לבין ספרות חז”ל נוגע לתפיסת המחבר. ספרות חז”ל היא במהותה יצירה קולקטיבית, המצרפת לחיבור אחד אמירות ודרשות של רבנים שונים; היצירה הכוללת היא בעיקרה אנתולוגיה שנערכה על ידי מספר אנשים שאינם מוזכרים בשמם.

בניגוד לאופן יצירה קולקטיבי זה הקפידו הפייטנים לבסס את זהותם כמחברים מובחנים בעלי שם, בין היתר על ידי חתימת שמם בגוף הפיוט. יותר מכך, כאשר שילבו הפייטנים מסורות מספרות חז”ל, הם השמיטו את שמות החכמים שלהם מיוחסות המסורות הללו. כך מקבלת היצירה הפייטנית עוד יותר אופי של יצירה שלמה היוצאת תחת ידי מחברה.

לבסוף נציין את הזיקה שכבר נרמזה בין הפיוט העברי לשירה הנוצרית ובמידת מה השומרונית בנות הזמן. בנצרות הסורית ובנצרות הביזנטית הופיעו בסביבות המאה הרביעית־חמישית (כלומר במקביל להופעת הפיוט העברי) שירה ליטורגית כנסייתית, שמבחינה פואטית דומה מאוד לשירה הפייטנית העברית.

השירה הנוצרית, בעיקר בסורית (דיאלקט ארמי) וביוונית, מרבה גם היא לעסוק בסיפורי ה׳ביבליה׳ (ובכלל זה בסיפורים מהברית הישנה), גם היא הייתה חלק מליטורגיה ששילבה קריאה מכתבי הקודש, דרשות על אודותם ומנהגים ריטואליים דומים נוספים (למשל, ה’קדושה’). אין תימה אפוא שאנו מוצאים דמיון גדול וקשרים של ממש בין השירה העברית לשירה הנוצרית בת הזמן.

מבחינה זו אין שוני בין השירה הפייטנית, לשירה המקראית שקדמה לה, ולשירה הספרדית שבאה אחריה – כל יוצרי חטיבות השירה הללו ניהלו דיאלוג מעמיק עם יוצרי חטיבות שירה אחרות בנות הזמן, בין עם השירה של המזרח הקדום, בין עם השירה הערבית.

בשירו ‘ידעתי בחלום’ כתב אמיר גלבוע כך:

מִי מֵאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.
וְשֶׁמֶשׁ עוֹמֵד דֹּם בַּחַלּוֹן בַּחֲלוֹם כְּבַיּוֹם הַהוּא בְּגִבְעוֹן אֶזְכֹּר.
הִנֵּה הִנֵּה קָרֵב הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הוּא יוֹם וְלֹא לַיְלָה
וְיוֹם הַתָּמִיד בָּא בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. וּכְבָר הוּא לֹא יַעֲרִיב.
וּבֹקֶר אוֹר מַזְהִיב. נִפְקַחְתִּי. הִנֵּה הִנָּהּ לְפָנַי, יְרוּשָׁלַיִם.

קטע זה בשיר מושפע עמוקות מפיוטו של יניי ‘אז רוב נסים הפלאת בלילה’, הבא בתוך הקדושתא ‘אוני פטרי רחמתים’ (פיוט ל). גלבוע שוזר בשירו את רצף הגאולות שהתרחשו בחצות הלילה על פי פיוטו של יניי, משתמש בלשונות מהפיוט (למשל ‘ק רֵָב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה’) ואף חותם את השיר במראה ירושלים, שגם בפיוטו של יניי ממלאת תפקיד מרכזי (‘שֹׁמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה’).

באופן דומה שילבו עורכי הגדת פסח של הקיבוץ הארצי קטע פיוט מהתקופה הקדם־קלאסית (‘אביעה זמירות בהגיע עת זמיר’, פיוט ו), לצד שירו של משה אבן עזרא ‘כתנות פסים לבש הגן’, כאשר ביקשו לשלב בהגדה יצירות מופת עבריות העוסקות בפריחת הטבע באביב.

עורכי ההגדה הקיבוצית ומשוררים כגלבוע, שלונסקי, פגיס, כרמי ואחרים עמדו על יופיו ועושרו של הפיוט הקדום, ולמעלה מכך על יכולתו לדבר גם אל הקוראים המודרניים. אנתולוגיה זו מבקשת להעמיד את השירה הפייטנית הקדומה על מדף השירה העברית, ולאו דווקא על מדף ההיסטוריה, או מדף מדעי היהדות. השירה הפייטנית היא שירה גמישה, חדשנית ותוססת וראוי לה שתתפוס מקום מכובד בארון הספרים של חובבי השירה העברית ומוקיריה.

על אופן הבאת הפיוטים באנתולוגיה 
אוסף השירים שלוקטו לאנתולוגיה זו נועד לייצג בצורה הרחבה ביותר את מגוון הסגנונות והיוצרים של הפיוט הקדום, ועם זאת בשל אורכם הרב של חלק גדול מהפיוטים הם הובאו לעתים קרובות רק באופן חלקי. רובם המכריע של הפיוטים המופיעים באנתולוגיה מבוסס על כתבי יד של הגניזה, שהם לעתים קרובות חלקיים או פגומים.

נוסח הפיוטים הובא בצורה הבהירה ביותר לקריאה גם אם הדבר דרש השלמות הנמצאות בכתבי יד מקבילים או בהשלמות המתבססות על השערות עורך האנתולוגיה. כמקובל בהדפסת שירה מובאים הפיוטים באנתולוגיה כשהם מנוקדים, אם כי בכתבי היד הפיוטים מועתקים על פי רוב ללא ניקוד. ניקוד, יש לזכור, הוא בעצמו פעולה פרשנית, ולפיכך הניקוד הבא באנתולוגיה זו משקף את הבנת העורך או החוקרים השונים שפרסמו את הפיוטים במקומות שונים.

באופן כללי הותאם כתיב הפיוטים לכללי הניקוד הנורמטיבי בעברית המודרנית על מנת לאפשר קריאה רצופה ככל האפשר. גם הפירוש לפיוטים נכתב מתוך מגמה להעמיד את הטקסט השירי במרכז כמות שהוא. הביאורים לפיוט נועדו להבהיר מילים או ביטויים קשים במיוחד, להבהיר עניינים כלליים הנאמרים בפיוט או להצביע על הרקע המקראי שלהם.

שירה מטבעה קשה יותר לפענוח והבנה מאשר סוגי ספרות אחרים וכך גם הפיוט. אין בכך בכדי למנוע מקורא מן השורה להתוודע אל יופיו, ויהיה זה יופי שונה ממה שאנו מורגלים בו. בסוף האנתולוגיה מובאת רשימה של המקומות שבהם התפרסמו הפיוטים במהדורות ביקורתיות, והקוראים המעוניינים בכך יכולים לפנות למהדורות הללו ולמצוא בהן את הטקסט המלא והמוער.

חטיבות האנתולוגיה סודרו באופן כרונולוגי ככל האפשר, אם כי במקרים מסוימים קשה מאוד לקבוע את זמן פעולתם המדויק של הפייטנים. בראש כל חטיבה באה הקדמה קצרה המתארת את התקופה או את יצירתו של הפייטן.

בראש כל פיוט הובא תיאור כללי שלו, של המועד הליטורגי לו יועד ושל האמצעים המבניים הבאים בו; במקרים מסוימים הובאו גם הערות כלליות הנוגעות לתוכן הפיוט. בסיום האנתולוגיה מופיע מילון המושגים הפיטניים, הצעות לקריאה נוספת, מפתח הפיוטים המופיעים באנתולוגיה וכנזכר לעיל גם רשימת המקומות שבהם נדפסו הפיוטים במלואם.