חי אבן יקט’אן

הקדמת המתרגם
חי אבן יקט’אן: פילוסוף, מיסטיקן ומחנך
(הערות ומראי מקומות הושמטו)

אבו בכר מוחמד אבן טֻפַילְ נולד ב־ 1116 בוואדי אאש (גואדיש) בפרובינציית גרנדה בדרום ספרד למשפחה משכילה. הוא למד רפואה בסביליה ובקורדובה. ב־ 1147 עבר למראכש הבירה והפך להיות דמות מרכזית בחצר הח’ליף עבד אלמֻאְמִן (1130 – 1163) מקום שבו עמד בראש הטַלַבַּה, חבורת אנשי רוח קרובים לח’ליף אשר ניהלו בחצרו דיונים פילוסופיים.

ב־ 1169 התמנה לקאדי, לרופא אישי ולווזיר של הח’ליף המֻוַחִדִי אבו יעקוב יוסף (1163 – 1184), פטרון למדע ולפילוסופיה אשר אסף ספרים בנושאים אלה מכל רחבי ספרד והמגרב והקים ספרייה מכובדת. בחצרו הסתופפו פילוסופים ואנשי רוח. לאבן טפיל הייתה השפעה רבה על הח’ליף והוא הציג בפניו את אבו אלוליד מוחמד אבן רשד, ב־ 1169 כנראה.

הוא אף המליץ בפני אבן רשד לפרש ולהוציא לאור את כל כתבי אריסטו. ב־ 1182 התפטר מתפקידו כרופא הח’ליף בשל גילו, והמליץ על אבן רשד כעל ממשיכו. הוא מת ב־ 1185 , והסולטאן עצמו נכח בהלווייתו.

אבן טפיל כתב חיבורים ברפואה, באסטרונומיה ובפילוסופיה והתכתב עם אבן רשד על ספרו ברפואה אלכֻּלִּיַאת פִי אלטִבּ (העקרונות הכלליים של הרפואה). מכל חיבוריו הגיעה לידינו רק רִסַאלתַ חַי אבן יקט’אן (איגרת חי אבן יקט’אן), אשר נכתבה לאחר 1169. שם החיבור ניתן לספר בידי מחברו. לפי עדותו שלו שאב אבן טפיל את שם הספר ואת שמות גיבוריו מאבו עלי אבן סינא, אשר כתב אף הוא חיבור בשם זה.

עם הפילוסופים היהודים שהושפעו מסוגה זו נמנו ר’ אברהם אבן עזרא (ראב”ע) והרמב”ם.

התרגום המוגש בזה הוא הראשון המתבסס על 29 כתבי היד הנמצאים ברשותנו של הטקסט המתורגם לעברית עם פירושו של משה נרבוני. בידינו גם תרגום אנונימי לעברית מתחילת המאה הארבע עשרה, אשר עליו התבסס נרבוני, בפירושו לחיבור זה, ורבים בו השיבושים.

המהדורה המדעית שבה השתמשנו בתרגומנו והמשמשת את החוקרים כיום היא זו של גוטייה, המביאה את המקור הערבי בצירוף מבוא, חילופי נוסח, הערות ותרגום מדויק לצרפתית. כן ראוי לשים לב לתרגומו היפה לאנגלית של אלן גודמן, הכולל מבוא והערות מפורטות.

החיבור הנידון אינו פרי עלילה דמיונית בלבד, אלא מדובר בסיפור המבקש להביע אמת פילוסופית. המניע לכתיבתו הוא בקשתו של “האח הנכבד האהוב והנאמן… לגלות… את סודות החכמה המזרחית”. עולה מכאן כי ספר זה, המנחה את תלמידו של אבן טפיל כיצד להגיע אל סודות הפילוסופיה המזרחית, לא היה פרי יזמתו של אבן טפיל. הוא נכתב כהיענות לאתגר אשר הציב התלמיד האהוב בפני מורו. התלמיד אמור היה להיות הראשון שיישלח אליו החיבור בשל יחסי הקִרבה בין השניים.

ואולם, האתגר לא היה ספרותי בלבד. אבן טפיל מצהיר בפתיחת חיבורו כי בקשה זו הובילה אותו לחוויה אקסטטית אשר אין ביכולתה של לשון אנושית לתארה או להסבירה. השגה זו אינה השגה אינטלקטואלית המצויה במרחק ממושאיה. היא חוויה מיסטית של דבקות באל הבאה בעקבות ההשגה השכלית. זו התנסות חזקה הרבה יותר, ישירה וּודאית אשר אין כל ספק באותנטיות שלה ואי־אפשר לערער את אמִתוּת מסקנותיה בשום דרך אינטלקטואלית. היא אינה ניתנת להסבר במלואה ואף לא להעברה בין־אישית משום שזוהי התנסות עם עולם שאי־אפשר לבטאו במונחים רציונליים. הידיעה הנרכשת באמצעותה היא ידיעה אינטואיטיבית אשר בעקבותיה מגיע האדם למצב של ידיעה אחת כוללת של המציאות, להבדיל מן הידיעה הנובעת מידע הנרכש אינדוקטיבית על חלקי המציאות באופן מקוטע ונזקק לשימוש בלוגיקה כדי לבנות תאוריות. ידיעה כוללת זו מבליחה בפתאומיות לתודעתו של הדבק ונאחזת בה באופן שאי־אפשר להסבירה לזולת. עם כל זאת היא משכנעת יותר מכל טיעון רציונלי ואינה עשויה להיות נסתרת על ידו. החווה חוויה זו חש צורך פנימי עז להעבירה לזולת, משום שהתנסות זו פולחת את כל רובדי האישיות, ממלאת אותה בשפעתה ומשנה אותה באִבחה אחת.

מאחר שמצב אקסטטי זה אינו ניתן לניתוח פילוסופי או לתיאור ספרותי, הרי שאין דרך בפני אבן טפיל אלא לספר את סיפורו של חי אבן יקט’אן מלידתו, דרך הגעתו למצב הדבקות במחויב המציאות וכלה בחזרה לחברת בני אדם. דרך זו עוקפת את שתי הדרכים – דרך הניתוח ודרך התיאור – שאינן ישימות במקרה דנן, ומעניקה לקורא תחושה של התנסות הניתנת למימוש, אם כי לא על ידי כול.

החיבור פותח במבוא ארוך. במבוא מבאר המחבר מה הניעוֹ לכתוב את חיבורו זה ומה הייתה מטרת הכתיבה. אגב כך הוא שוטח בפני הקורא את מקורות יניקתו ומתגלה כהיסטוריון ביקורתי של הפילוסופיה המוסלמית עד ימיו.

אבן טפיל סבור כי קיים הבדל מהותי בין אדם שלמד, השכיל וחווה את חוויית הדבקות האקסטטית ובין מי שחווה אותה ללא השכלה פילוסופית קודמת. השלמות העיונית, אליבא דידו, קודמת בזמן ובמהות לדבקות המיסטית ומתווה אותה. אף על פי שאפשר להגיע למצב של דבקות (חַאל) אף ללא השכלה מוקדמת, הרי מי שאינו רגיל לחכמת המופת הוא נטול הרגלים מדעיים, והדמיון גובר עליו ומשבש את מחשבתו. מבחינה זו מגלה אבן טפיל אמפתיה, אם כי לא סימפתיה כלפי החוויה המיסטית הצופית. הוא מבחין בין מיסטיקנים משכילים שהגיעו לדבקות כאבו חאמד מוחמד אלגזאלי ובין אלה שהגיעו למעלה זו ללא השכלה, כאבו יזיד אלבסטאמי ואלחֻסַיןְ אבן מנצור אבו מֻג’ית’ אלחלאג’, המצויים בדרגה נמוכה יותר. זאת, מחמת התגברות כוח הדמיון עליהם הנובעת מהזנחת הכוח השכלי בשל מיעוט הרגלם בחכמת המופת. אנשים אלה חיים בדימוי עצמי מוטעה ובאשליה שהגיעו לרום השלמות האנושית. הם הרבו לתאר את חוויותיהם המיסטיות במילים מגשימות בלתי רלוונטיות לעולם האלוהי. כך הטעו את שומעיהם שההגעה לעולם טמיר ונעלם זה עשויה להיות נחלתו של כל בן אנוש. זאת ועוד: הם לא הבינו שלחוויה זו יפה השתיקה, תובנה שהגיע אליה אלגזאלי בהגיעו לדבקות באל לאחר שרכש השכלה פילוסופית.

אבן טפיל מבחין בין בעלי העיון ובין אלה שזכו לחוויה האקסטטית, “בעלי ההמשכה”, בלשונו של משה נרבוני הפרשן. ההבדל אינו במושאי השגתם, שהראשונים משיגים את הפיזיקה והאחרונים – את אמיתות המטפיזיקה. הרי גם אבו בכר מוחמד אבן אלצאיג, הידוע יותר בכינוי אבן באג’ה, שהיה מבעלי העיון, השיג אף הוא השגות מטפיזיות. המאפיין את בעלי ההמשכה, אליבא דאבן טפיל, הוא בכך שהם משיגים את השגותיהם בבהירות שאינה ניתנת לערעור אינטלקטואלי. מעבר לכך, השגתם גורמת להם לתחושת אושר אקסטטי שאין למעלה הימנה.

כדי להגיע למדרגת בעלי העיון יש ללמוד באופן שיטתי ומודרג ולפתוח בשורשים, דהיינו: לעיין בספרי אריסטו ופרשניו העוסקים בחכמת הפיזיקה והמטפיזיקה, כאשר הסדר הכרונולוגי הוא אף סדר של מהות. כך יצא המעיין מן המדרגה של הקבלה, קרי: קבלת המסורת ללא בקרה אישית, אל הגות אישית שיש ביכולתה להוביל אל מעלת ההַמְשָׁכהָ.

לשם כך יש צורך בפנאי רב. משמע: להתבודד מן החברה המסיטה את המחשבות אל הבלי הזמן. מכאן קרבתו של א בן טפיל למשנת אבן באג’ה, הדן בספרו תַדְבִּיר אלמֻתַּוַחִד (הנהגת המתבודד) בדרכי הגעתו של המתבודד לדבקות בשכל הפועל.

בסוף סקירתו את דעות קודמיו הפילוסופים מעיד על עצמו אבן טפיל כי עד אשר עמד על דעתו וחש עצמו בשל לכתיבת ספרו היה עליו להיזון קודם כול מהגותו של אלגזאלי בצירוף הגותו של אבן סינא להפנות לשם ולערוך סינתזה בין שניהם; היה עליו ללמוד את הגות בני דורו ולהתנסות בסופו של התהליך בחוויית הדבקות. בדרך זו רוצה הוא להנחות אף את תלמידו. הגותו של אלגזאלי, אשר השכיל בחכמת המופת כשלב מקדים לדבקות באל, והגותו של אבן סינא משמשות בסיס לזו של אבן טפיל.

אבן טפיל חושף סתירות אצל אלגזאלי. לדעתו, גם אלגזאלי היה ער לסתירות אלה וטען כי הוא כותב בשלוש רמות: דעות המופנות אל ההמון; דעות ההולמות את עמדתו של הנועץ בו; עמדות שהוא שומר לעצמו או שהוא חושף בפני אלה החושבים כמוהו. שלושת סוגי כתיבה אלה מסבירים לדעתו את הסתירות המדומות המצויות בכתביו. מעבר לכך, דעות שונות אלה באות לגרות את הקורא להטיל ספק באמונות ובדעות שקיבלן במסורת ולהגיע לאמונה עצמית בדרך של הטלת ספק, עיון והסקת מסקנות. בניגוד לספרי אריסטו ואבן סינא, המראים ללומד את הדרך בהדרגה, אלגזאלי בא באופן מודע לעורר ספקות בדרך של רמיזות וסתירות מדומות. במקום הדו־שיח בין המורה לתלמידו יוצר אלגזאלי מעין דו־שיח בין הלומד ובין עצמו החש צורך ליישב סתירות במהלך לימודו.

ייתכן שהעובדה ההיסטורית שאלגזאלי בילה שנים מחייו בצריחי מסגדים בדמשק ובירושלים כדי להגות בפילוסופיה בתנאי בדידות, בדומה לחי שהגיע לשלמותו בבדידות ולאסאל אשר פרש לאי בודד בסוף ימיו, העצימה עוד יותר את דמותו של אלגזאלי בעיני אבן טפיל, שאף הוא היה ספון בבדידותו כפילוסוף וכדבק באל, גם אם הוא חי בחברה.

אבו נצר אלפאראבי אינו זוכה להערכה רבה מצד אבן טפיל, הטוען כי הוא מעורר בקרב קוראיו חוסר אמונה ובלבול אינטלקטואלי מאחר שחיבוריו הפילוסופיים הם רוויי ספקות וסתירות. הדברים אמורים בעיקר לגבי השקפותיו בנושא הישארות הנפש, הנבואה והפילוסופיה והדבקות בשכל הפועל. לא ברור האם הוא דוגל בהישארות הנפש, מי עשוי לזכות בה, ושמא אין אושרו של האדם אלא בחיים המדיניים המושלמים. סתירות אלה, טוען אבן טפיל, עלולות לפגום באמונתו של האיש הפשוט, ובכך סכנתן.

המניע לכתיבת חיבורנו הוא הרצון לחשוף את “סודות החכמה המזרחית אשר מסר לנו השיח’ ראש [הפילוסופים] אבו עלי אבן סינא”. אבן טפיל אינו מתכוון לסקור את הגותו של אבן סינא או לחשוף את סודות החכמה המזרחית כפי שאבן סינא ראה אותם. רצונו ליצור גרסה משלו במסגרת הגות זו, אשר אבן סינא הוא המניע לה ואף אחד מרְכיביה. המקום היחיד שבו אבן טפיל מצטט את אבן סינא לקוח מכּתִאבּ אלאִשַׁארַאת ואלתַנבְִּיהַאת (ספר הרמיזות וההערות), ובו מתוארים שלבי הגעתו של המיסטיקן למצב של דבקות. אבן טפיל מניח שאבן סינא, להבדיל מאלגזאלי, היה בעל ידע תאורטי בלבד ולא זכה לחוות את הדבקות.

אבן באג’ה דוגל בדבקות האינטלקטואלית בשכל הפועל, ובכך מסכים עמו אבן טפיל. כמו אלגזאלי גם אבן באג’ה סבור כי אין לבקש את החכמה למען ההנאה הרוחנית, מפני שהחכמה היא תכלית כשלעצמה. ההנאה נובעת מן הדבקות, אולם בשום אופן אינה מטרתה. הידע הנרכש באמצעות הדבקות בשכל הפועל הוא בן אלמוות, דהיינו: הוא שורד אל מעבר לקיומו הפיזי של הגוף ואינו כלה בכיליונו. ההבדל הוא שאבן טפיל, אבן סינא ואלגזאלי, בניגוד לאבן באג’ה, רואים את הדבקות בשכל הפועל כתחנת ביניים לדבקות האקסטטית במחויב המציאות, לעומתם רואה אבן באג’ה בדבקות בשכל הפועל את התכלית הסופית. אלגזאלי ואבן טפיל דיברו על החוויה האקסטטית כנקודת השיא לאחר שחוו אותה אישית, ואילו אבן סינא, כאמור, תיאר תאורטית את השלבים להגעה למדרגה זו בלי שחווה זאת בעצמו. הן אבן באג’ה הן אבן טפיל התייאשו מהקמת עיר של פילוסופים ומניהול חברה אנושית על ידי פילוסופים. ההבדל ביניהם טמון בכך שאבן באג’ה לא דיבר על פרישה פיזית מן החברה הבלתי מתוקנת, אלא על התבודדות אישית נפשית במסגרתה. אבן באג’ה כפילוסוף חי בו בזמן בשני עולמות: בעולמו הרוחני הפנימי המנותק מן החברה הסובבת, ובמסגרת החברה הפגומה הממלאת את צרכיו הפיזיים והחברתיים הבסיסיים. אבן טפיל לעומתו הראה אפשרות נוספת: אי המיושב בידי “עמך”, שאליהם יש לדבר במשלים, ולצדו אי נוסף שבו יושב הפילוסוף המתבודד פיזית מיושבי האי הסמוך לאחר ייאושו מהשכלת ההמון.

עולים כאן אפוא שני מסלולי דבקות: דבקות האדם בשכל הפועל – דרכם של אלפאראבי, אבן באג’ה ואבן רשד; ולעומתם, דבקות האדם באל – דרכם של אלגזאלי, אבן סינא ואבן טפיל.

נקודת המוצא של סיפורנו היא הגחתו הייחודית של חי אל העולם: תינוק, אשר נסיבות לידתו מעורפלות, נמצא על אי בודד. צבייה מיניקה אותו עד גיל שנתיים ולאחר מכן הוא ניזון מפֵּרות העצים המתוקים והלחים שהביאה לו. היא מחממת אותו כשקר לו ומצִלּהָ עליו בעתות החום. הצבאים הם חברתו היחידה בעת הזאת. הוא מסתפק במצוי ונזקק לסיוע חיצוני כדי להסתגל לסביבתו ולשרוד בה. הוא זוכר בעלי חיים שונים על פי קולותיהם, שאותם הוא מחקה, ומבחין הן בין סוגי בעלי החיים הן ביניהם לבינו.

לנקודת מוצא זו משמעות ברורה: ניתוק מחברה, ממסורת ומעָבַר אנושי כלשהו והיחשפות בפני המציאות כהווייתה. הצורך להתקיים ברמה הראשונית ביותר מחייב את חי להיות אוטודידקט. עולה מכאן שתחילתו של מדע נובעת מצרכיו הקיומיים של אדם. יכולת ההבחנה האינטלקטואלית נעוצה בשימוש בזיכרון, דהיינו במדמה הבורר את התנסויותיו של האדם ומעלה בפניו את פרי הניסיון, גם כאשר האובייקט הנזכר אינו נוכח לפניו.

בגיל שבע ניצב חי על פרשת דרכים: הוא עובר משלב ההישרדות לשלב הפעולות להשגת שליטה על הסביבה. הוא מכסה עצמו בבגדים שהכינם מעלי העצים, כמלאכת אדם הראשון בגן עדן. הוא משתמש במקלות שחתכם מענפי העצים כדי להכות בהם את בעלי החיים, להתגונן מפניהם ולהשתמש בעורם. הוא אף בונה מחסה לעצמו. חי משתמש בשברי אבנים ובבקיעי העצים כדי לנתח את חזה הצבייה וכדי לגלות את סיבת מותה.

בכל פעולות ההישרדות הללו, מתגלה חי כחקרן אמפיריציסט, הלומד עצמאית ללא מורה ומסיק מסקנות מכל תופעה חדשה הממריצה אותו לבדוק תופעות חדשות. אין באמתחתו שום הנחה מוקדמת או שום מסורת שאותן הוא רוצה לאשש בבדיקתו. את הסיבות לתופעה המוזרה של מות הצבייה הוא אינו מחפש בשום סיבה חיצונית או דתית אלא רק במה שקשור לגופה. אט־אט הוא לומד סיבתיות מהי, כאשר כל הסבר מבוסס על ניסיון מצטבר.

חי מתגלה כאדם יצירתי המפתח טכניקות לסיפוק צרכיו מתוך שאיפה לשלוט בסביבתו באמצעות שכלו. כך הוא בונה כלים ומכשירים לעצמו ואף מביית בעלי חיים לצרכיו.

כאשר נתקל חי לראשונה במוות מתברר לו כי כל אבריה החיצוניים של הצבייה המתה שלמים. מכאן הוא מגיע להשערה כי חלה הפסקה בפעילות אבר פנימי מסוים לא מוכר לו אשר בלעדיו הגוף אינו יכול להמשיך לתפקד. כך הוא מסיק את מרכזיות הלב.

בניתוח גופת הצבייה נתקל חי בתופעה שבעודה בחיים היה גופה חם, ואילו במותה התקרר. מכאן הוא מסיק את המסקנה שאותה הוא מחיל על שאר בעלי החיים: החום הוא יסוד החיים. יש קשר בין החום ובין האש כמניעי החיים ושניהם באים מלמעלה. ללב שמור מקום מרכזי בחיי האדם, מפני שהחום הנובע מן האש נשלח באמצעות הלב לכל חלקי הגוף ומקיימם.

מכאן הוא לומד על אחדות הגוף והנפש. הנפש – הלוא היא הרוח – שולחת הוראות באמצעות העצבים לאברים שונים. העצבים באים מן המוח, והמוח מקבל רוח מן הלב, מרכז החיים. האברים הם כלי הנפש המשרתים אותה: המוח לתנועה, והכבד להזנה. חי מגיע לתובנה זו בהגיעו לגיל 21 .

בהיותו בן 21 לומד חי כיצד להשתמש בממצאי הסביבה לצורכי קיומו היומיומי: מכין בגדים מעורות בעלי חיים, עושה מזלגות וקלשונים מעצים חזקים, בונה לעצמו בית כדי לאחסן בו מזון וסוגרו בדלת העשויה מקנים הדבוקים זה לזה, נעזר בעופות דורסים בעת הציד ומשתמש בתרנגולות ובביציהן למאכל, מחדד את קרני הבקר ועושה מהם כלי זין, מצמיד עורות של בעלי חיים כדי לעשות מהם מגנִים, ולומד לרכוב על בעלי חיים כדי לרדוף אחר בעלי חיים אחרים.

לאחר בדיקת הקשרים הסיבתיים בין הנמצאים הניתנים לצפייה עובר חי לאבחנות בין הכללות בלתי נצפות: מאובייקטים ייחודיים – לטיפוסים טהורים, למבנים ולמהויות. הוא לומד להבחין בין דומם, צומח וחי, בין חומר לצורה, בין סוגים, מינים ופרטים. הוא מבחין בעובדה כי לפרטים הכלולים במין יש מכנה משותף דוגמת יין או מים הניתנים בכלים רבים. משום כך צורת פרטי המין היא אחת ונחלקת לגופים רבים. הוא רואה במין הפשטה אינטלקטואלית ולא אידאה הקיימת בפני עצמה – נומינליזם אריסטוטלי ולא אידאליזם אפלטוני – ומגיע לתפיסת אחדות המציאות.

התברר לחי כי הצורה אינה נקלטת באמצעות החושים, אלא היא מסקנה אינטלקטואלית הנשענת על נתוני החושים. עתה, בהגיעו לגיל 28 , התחיל לעיין בעולם העל־ירחי. התברר לו שהשמים עצמם כדוריים וסופיים, וכי העולם כולו הוא כאיש אחד בעל נפש. ברם, התקשה להכריע בנושא קדמות העולם או חידושו לאחר ההיעדר.

לא היה לו צל של ספק כי קיום העולם – אחת היא אם הוא מחודש או קדמון – מחייב קיום אל המקיים אותו ומשמש סיבתו. מה מאפיין אל כזה? פשטות. אין הוא ניתן להשגה לא באמצעות החושים ולא באמצעות הדמיון. גם תוארי המוחשות אינם רלוונטיים ביחס אליו. ברי כי הכרח הוא לתארו בידיעה וביכולת, שהרי פעולתו בעולם מעידה על יכולת ועל ידיעה כיצד לפעול. האל הוא צורת העולם, והעולם מחויב ממנו כחיוב המושכל מן השכל. ההרמוניה והשלמות של העולם וחלקיו מעידות על הבורא ועל השגחתו עליהם. כל הנמצאים אפשרי המציאות, בעוד שהאל הוא מחויב המציאות.

בהיותו בן 35 צעד חי צעד נוסף והבין כי מכיוון שהחושים אינם קולטים אלא עצמים מוחשיים, הרי שמחויב המציאות נקלט אך ורק באמצעות השכל.

במה מתאפיין השכל? השכל אינו ישות גשמית ואינו זקוק לגוף כדי להתקיים. לכן, אין להניח כי הוא הווה נפסד. ככל שהאובייקט המוחש מצוי ברמה גבוהה יותר הרי שהתשוקה להשגתו גבוהה יותר. מכאן, שמחויב המציאות הוא הנחשק הגבוה ביותר, ומי שהשיגו בחייו הרי שלאחר מותו הוא מצוי בעונג מתמיד.

רק האדם והגלגלים מסוגלים להשיג את מחויב המציאות. הגשמים השמימיים רואים אותו בפועל ובאופן מתמיד משום ששכליהם הם שכלים נפרדים ואינם טבועים בחומר, כשכלי בני האדם. מאחר ששכלינו מצויים בתוך גוף, הרי שצורכי הגוף מונעים מאתנו לעסוק בהתמדה בהשכלה. משום כך אנו מסוגלים לראות את מחויב המציאות למקוטעין, וכאשר אין אנו רואים אותו הרי שאנו מצויים במצב כוחני. השכלים הנפרדים אינם צריכים לספק את צורכי גופם – שאינו קיים – ולפיכך השגתם את מחויב המציאות מתמדת ואין בה כוחניות כלל.

ייחודו של האדם בהשוואה לשאר הנמצאים נובע הן מכך שהחלק הגשמי שבו מאוזן יותר ובנוי פחות מהפכים הנוגדים זה את זה, והן מכך שהשכל יכול לדעת את מחויב המציאות. לכן האדם הוא האהוב ביותר על האל מכל הנמצאים.

על המיסטיקן, בדרכו אל הדבקות באל וההידמות לו, לעבור, לדברי אבן טפיל, שלושה שלבים, הנובעים ממבנהו של האדם. השלב הראשון הוא העיסוק בצרכיו הגופניים, וזאת עליו לעשות בלית בררה, וָלא – הוא עלול להגיע למוות. עליו להיזון מפֵּרות, מירקות ומבעלי חיים בתנאי שלא יכלם לחלוטין. בשלב השני עליו להידמות לגרמי השמים. אלה מתאפיינים בכך שהם מיטיבים עם הארץ על ידי כך שהם משפיעים עליה אור, חום, קור וכדומה בלי שיזכו לשום טובת הנאה. לכן, מפתח חי אהבה כלפי הטבע המקיף אותו ומקפיד לשמור על החי והצומח. גרמי השמים מתאפיינים גם בחכמה ובתנועה מושלמת ומתמדת, וחי מנסה להידמות להם בכמה דרכים: הראשונה, על ידי ניקיון והיטהרות אישית, ובכלל זאת לבישת בגדים נקיים והתבשמות. הדרך השנייה, על ידי פעולות סיבוביות הן ברחבי האי והן מסביב לעצמו עד כדי עילפון. פעולות אלה מזכירות את טקסי העלייה לרגל ואת מעגלי הדִ’כּרְ הצופיים. הדרך השלישית על ידי הרהורים בדבר הזיקה שבין השמים לבין בוראם.

בשלב השלישי מנסה חי להידמות למחויב המציאות. שלב זה כולל כמה שלבי ביניים. הראשון, לימוד תוארי האל החיוביים (למשל: הידיעה, היכולת והחכמה) והשליליים (במה שונה מהותו מן התארים שבהם אנו מתארים את עצמנו). השלב השני, התאחדות, כלומר הפנמת מושאי לימודו על ידי פעולת ההשכלה. השלב השלישי, ההתאחדות עם ההוויה האלוהית. התאחדות זו כרוכה בניתוק הקשר עם כל הנמצאים בעולם, פרט לעצמותו של חי. בשלב הגבוה יותר, גם עצמותו תיעלם. התנסות זו אינה ניתנת לתיאור מילולי, אלא רק ברמז.

הירידה ההדרגתית אל העולם הארצי דרך כל הגלגלים מתרחשת לאחר סיום תהליך הדבקות באל ובמהלכה מתגלות עצמותו האישית ועצמויות אנשים אחרים המצויים בחלקם בסבל ובעינוי ובחלקם באושר אינסופי. האושר מחד גיסא והעינוי מאידך גיסא הם תגמול ושיקוף של דרכם הדתית, המוסרית והאינטלקטואלית הראויה או הנלוזה של בני האדם בעולם הזה.

המפגש בין חי בהיותו בן 49 ובין אסאל המגיח לפתע מן האי הסמוך אל האי שבו שוכן חי הוא השלב העוסק בנושא הסוציאליזציה של הידע, דהיינו בשאלה: האם רמת הידע שאליה הגיע חי ניתנת להכללה לכל באי עולם?

אסאל בא מחברה מסודרת ולמד לשונות רבות. חי, לעומתו, היה מתבודד שלא ידע שום לשון, יען כי הלשון היא מסך המבדיל בין הדבק ובין האל, מושא דבקותו. על אף כל זאת נוצר בין שניהם קשר אשר הסיט את חי מהרגליו הקודמים בנושא האוכל וההתבודדות. חי ניצב עתה בפני התלבטות: באיזו משתי צורות החיים לבחור – בהתבודדות או בחברתם של אסאל ותושבי האי?

אסאל מביא את חי אל האי שממנו בא כדי ללמד את תושביו את דרכו, אולם מאמציו אינם נושאים פרי. בני האי לא קיבלו את דרכו, אם כי כלפי חוץ כיבדוהו. אמיתות פילוסופיות מופשטות, כאלה אשר הגיע אליהן חי, אינן יכולות להיות נחלתו של האדם הפשוט המתגורר באי והכבול בהשגותיו החושיות. הרוצה להנחיל אמיתות אלה להמון חייב להעטות אותן במעטה של סמלים, כפי שעושות זאת דתות ההתגלות, כל אחת בדרכה שלה, וכפי שנהגו תושבי האי. כאשר התברר לחי שלא יצליח לחנך את אנשי האי לפי דרכו ביקשם ללכת בדרך שבה הלכו עד אשר פגשו בו. לאחר מכן שבו חי ואסאל להתבודד באי שממנו בא חי.

אנו נזכרים מיד במשל המערה לאפלטון, כאשר בשני המקרים אין מגלה האמת מצליח לחנך את ההמון אשר אינו מוכן לחרוג ממוסכמותיו. ברם, בו בזמן שבמשל המערה מבקשים שוכני המערה להרוג את חברם השואף לחנכם, הרי שכאן הם נפרדים בשלום לאחר שחי ממליץ בפניהם להמשיך בדרך שבה הלכו עד עתה. ניכרת בכך אפוא הבנה לדרכים השונות – דרך ההמון מול הדרך הפילוסופית־מיסטית – אל אותה אמת, אם כי שתיהן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

העובדה שחי ואסאל חזרו אל האי שלהם מעידה כי שני האיים, דהיינו שתי הדרכים של עבודת האל, יכולים לתקשר זה עם זה. אין כל צל של ספק איזו הדרך העדיפה מבחינתו של אבן טפיל. עם זאת, אחריותו כלפי החברה מביאה אותו להעניק לגיטימציה לדרך השנייה, שהרי בהיעדרה עלולה זו להתמוטט. ברם, אף אם הפילוסוף מחויב לחברה הרי ששלמותו תושג רק בבדידות.

הניסיון למצוא הרמוניה בין הפילוסופיה וההתגלות עולה בתוהו בחיבורנו. המגע בין חי ובין אסאל הוא חד־צדדי. חי מדריך את אסאל, החש ששיטתו לוקה בחסר, בו בזמן שמחויבותו של חי לשיטתו שלו אינה מתערערת כלל. הניסיון מסתיים בפרֵדה, המורה כי אין אבן טפיל מקבל את אפשרות ההרמוניה.

ההתפלספות והדבקות אינן עניין להמון, ובכך הולך אבן טפיל בעקבות אפלטון המתנגד לדעת מורו סוקרטס. הן אף אינן עניין לבן דת מסוימת, שהרי חי, שאינו בן דת כלשהי, מתפלסף ומתדבק במחויב המציאות בתנאים של רִיק חברתי. ההתפלספות והדבקות בתנאי בדידות מהותיות לאדם כאדם ולא לאדם כיצור חברתי.

אם כי האדם כפרט אינו זקוק לחברה כדי להגיע אל האמת, הרי שהחברה ככלל זקוקה לדת נגלית להנחיה בדרך אל האמת לפי מגבלותיה. דת זו היא כמובן דת האסלאם, כפי שעולה מתוך המצוות שאותן מקיימים תושבי האי: התפילה, הצדקה (זכּאַת), הצום והעלייה לרגל. זאת לפי תאוריית הפִטְרַה (טבע הבריאה) המוסלמית הגורסת כי כל אדם נולד מוסלמי, אלא שהוריו ייהדו אותו, ניצרו אותו או הפכו אותו לבן דת זרתוסטרא. משמע: כל מי שאינו מוסלמי מצוי ב”סטייה” זמנית וסופו שישוב למקורו אשר ממנו חוּצב.

סלאמאן, מושל האי הסמוך שממנו בא אסאל, מייצג את הדת הפופולרית, ואילו חי הוא החש במגבלותיה מפני שהיא מדברת אל ההמון במשלים, מתירה את ההגשמה ואת “רכישת ממון ואכילה מרובה עד אשר מצאו בני אדם זמן לעצמם לעסוק בבטל ולסטות מן האמת”.

בסיכום החיבור מצביע אבן טפיל על התופעה שבדורו יש הטעיה מצד פילוסופים המפיצים דעות קלוקלות וגורמים בכך נזק לציבור כולו. ההמון, נטול ההכשרה הפילוסופית, זונח את “מסורת הנביאים”, נוהה אחר “מסורת הטפשים” ומגיע למסקנות מוטעות עד כדי נטישת הדרך הנכונה.

דמותו של חי בחיבורנו משקפת את אישיותו של אבן טפיל, הדואג לחברה שבתוכה הוא חי כשם שחי דאג לחברה שאליה הגיע. נזכיר שוב את משל המערה לאפלטון ונשתמש באחד מדימויוָ: שניהם יצאו מן המערה וראו את השמש, אולם ירדו אל אחיהם במערה כדי להשכילם ולתת גם בידיהם את הכלים להגיע אל השמש. כאשר התברר לחי כי אין תושבי האי מסוגלים לקלוט את האמת ניער את חצנו מהטפתו הפילוסופית והורה לסלאמאן ולתושבי האי ללכת לפי הוראות הדת הנגלית ולפי המצוות המשתמעות ממנה. זאת, כדי להציל את החברה מעזיבת הדת. עדיף לחברה זו שתחיה לפי מוסכמותיה הפשטניות, אפילו המוטעות, משתסטה מדרך הישר.

אבן טפיל התגורר בחצרו של השליט עלי אבן יוסף אשר ראה עצמו פטרון למדע ולפילוסופיה. הח’ליפים המוחדים (אלמֻוַחִדוּן) שאפו לנהל בחצרותיהם דיונים פילוסופיים, מה גם שתנועת אלמֻוַחִדוּן ראתה עצמה כתנועה בעלת מסרים פדגוגיים. התנועה עמדה על המחויבות האישית של כל מאמין לאורח חיים דתי פעיל, כפתה את האסלאם על יהודים ועל נוצרים וראתה את חינוך בני דתות אלה לאסלאם כאחד מתפקידיה החשובים ביותר. זאת, משום שהמשטר המֻוַחִדי שקד על תעמולה ג’ִהַאדית אנטי־נוצרית כדי לכבוש את כל ספרד מידי הנוצרים שהיו כבר בעיצומה של הרקונקיסטה.

אבן טפיל נתקל בחצר הח’ליף בקשת רחבה של אנשים שדימו בלבם שאנשי הגות הם, אף על פי שלא היה להם שום בסיס לכך. היו ביניהם שרצו להגיע לדבקות ללא ביסוס פילוסופי כתשתית לה. היו כאלה ששאפו להגיע לדבקות בשכל הפועל ללא לימוד שיטתי. והחשוב מכול: גם אם היו בודדים שהגיעו למטרתם, הרי שנבצר מאיש ההמון להשיג תכלית זו. העובדה שאנשים כאלה ישבו במקום כה רם ונישא כחצר הח’ליף וזכו לחסותו הביאה לידי כך שדבריהם והתנהגותם זכו להדים נרחבים בציבור. בכך טמונה סכנת ההטעיה ויצירת הבלבול האידאולוגי אשר נגדן כתב אבן טפיל את חיבורו זה.

כתיבתו של אבן טפיל נושאת, אם כן, מגמה חברתית ברורה: חינוך ההמון תוך כדי השלמה עם מגבלותיו ומתן בידיו אפשרות לחיים דתיים בהתאם לציוויי הדת הנגלית. חיים אלה אינם שלמים באשר אפשר לחרוג מהם אל־על. העובדה שקיימת אפשרות לקשר בין שני האיים – זה שבו מושל סלאמאן וזה שאליו פנו חי ואסאל להתבודד – מצביעה על כך שלמרות אכזבתו של חי מחינוך בני האי השכן, הוא נשאר מחנך אופטימי המקווה לטוב.