כבוד המלכים

הקדמה | חגי ארליך

אתיופיה מעוררת לאחרונה את סקרנותם של ישראלים רבים. קהילה גדולה של “ביתא ישראל”, יהודי אתיופיה, הגיעה לארצנו לאחר מבצעי עלייה דרמטיים והיא מתערה תוך כדי תהליכי קליטה מורכבים. זאת יהדות שהגיעה מארץ שבה התחולל ועדיין מתחולל מפגש בין־דתי עתיק יומין. הנצרות הגיעה לאתיופיה בשנת 333-334 . לאחר רומא וארמניה, היתה אתיופיה הישות המדינית השלישית שבה אוחדו הכתר והצלב. שלא כקודמותיה שנעלמו מן העולם, היא שמרה על האיחוד הזה עד המהפכה של שנת 1974 . האסלאם אף הוא הקדים להגיע לאתיופיה. עוד בימי הנביא מוחמד היתה חצרו של המלך הנוצרי שמעברו השני של ים סוף יעד “ההג’רה הראשונה” (615-616) ומקלטם של חלוצי האסלאם ממכה. יהדות, על מנהגיה וסממני תרבותה, נפוצה באתיופיה עוד לפני הופעת שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, והיא קיימה לאורך כל תולדותיה, עד סמוך לימינו, דיאלוג רב פנים הן עם הנצרות האתיופית והן עם מערכותיה הפוליטיות והחברתיות של הארץ.

ההתעניינות של האתיופים בישראל, בציון, בתרבות העברית הדתית העתיקה – ימיה כימי תרבותם. מראשיתם היו האתיופים שלוחה גאה של עולם המזרח. משגיבשו את עולמם התרבותי והפוליטי סביב הנצרות, מיסדו את זיקתם למזרח התיכון לאורך שני נתיבים. האחד היה קשר כנסייתי־ רשמי למצרים הקופטית. כל ראשי הכנסייה של אתיופיה (ה”אבונא” היה שני רק לקיסר) היו לאורך הדורות (עד 1951) נזירים מצרים שמינה הפטריארך הקופטי ל”בישופים של אתיופיה”.

הנתיב השני היה לציון, לירושלים. הוא חיבר את עולם המושגים, המנהגים והאמונות של הנצרות המקומית המיוחדת (הנבדלת מזאת הקופטית) אל ארץ התנ”ך, אל עם ישראל ואל ערש הנצרות. מראשיתה הטמיעה הנצרות האתיופית ערכים של שמירת שבת, מילת בנים, צומות, דיני כשרות ועוד. משגבר הצורך בקרב השליטים הפוליטיים לחזק את הלגיטימציה הנוצרית לכוחם, ביקשו לחזק את הקשר לירושלים ואת הטענה כי הנוצרים באתיופיה הם “בני ישראל האמיתיים”. כך למשל חצב המלך לליבלה
(1160-1211) את מתחם כנסיות הסלע הקרויות על שמו בכוונה ליצור העתק אתיופי של ירושלים. משעלתה, סביב שנת 1270 , שושלת שליטים חזקה שהביאה את אתיופיה לשיא כוחה בימי הביניים, העמיקו קיסריה את הזיקה ה”ציונית”.

ככל הנראה בימיו של הקיסר עַמדַ־ציוֹן (עמוד ציון, 1314-1344), הושלם תרגומו מערבית לאתיופית (געז) של אפוס כבוד המלכים, המשמש מני אז המקור החשוב ביותר לתפיסה העצמית הציונית־סלומונית של אתיופיה כנצרות וכממלכה. כל שליטי אתיופיה עד הדחתו ב־ 1974 של “ארי יהודה” היילה־סלאסה, טענו כי הם צאצאי המלך שלמה, יורשי תפארתם של מלך ירושלים ושל ארץ הבחירה. גם בימי הרודן הקומוניסטי מנגיסתו היילה־מרים (1974-1991) , על אף מאבקו בממסדים הדתיים, לא נפגמה האמונה השורשית והרחבה בקשר המיוחד הזה. נציג מיוחד של הממשלה המרכסיסטית מונה לשבת בירושלים ולשמור בה מכל משמר על החלקה האתיופית הצנועה, מנזר וכנסייה, בעירו של שלמה. בימינו אלה חווה אתיופיה עלייה מהפכנית של אסלאם פוליטי, ומנגד שבים ומתרפקים רבים מבניה על מקורות נצרותם הממלכתית.

כבוד המלכים הוא ללא ספק הטקסט החשוב ביותר בתולדות קיסרות שעמדה מול שניים מהכוחות החשובים בהיסטוריה האנושית – האסלאם והאימפריאליזם האירופי. להוציא אפיזודות קצרות במאות ה־ 16 וה־ 20 , הצליחה אתיופיה לשמור כאלפיים שנה על ריבונותה כמדינה נוצרית באפריקה. סוד חידתה טמון בין השאר בשלל האמונות המרכיבות את המכלול הדתי הלאומי הזה. כבוד המלכים תורגם ללשונות הרבה וזכה לפרשנויות מגוונות. עתה נחלץ ד”ר רן הכהן להוציא לאור את האפוס הסלומוני הזה גם בשפתו של שלמה המלך. הוא הקדים מבוא פרטני הדן

בהיבטים הקשורים לתולדות הטקסט ולתולדות לימודו והבנתו. זוהי עבודה מרשימה בלמדנותה, הישג אקדמי חשוב ותרומה לחוקרים ולתלמידים בישראל. לא פחות מכך משמש ספר זה מפתח חסר תחליף לכל המתעניין באתיופיה כארץ מוצאם וכרקע תרבותם של עדת “ביתא ישראל”. בין שורות האפוס כבוד המלכים אצורה נשמתה של אתיופיה לדורותיה, ארץ שזיקתה לישראל מן הדין שתעורר גם את התעניינותנו שלנו.

פרופ’ חגי ארליך
אוניברסיטת תל־אביב (אמריטוס)
האוניברסיטה הפתוחה (יועץ אקדמי)

מבוא | רן הכהן

ההיסטוריה של חבש מתחילה בביקורהּ של מלכת שבא בירושלים.
ג’יימס ברוס (1794-1730), נוסע סקוטי

התערובת המוזרה הזאת אינה רק ספרם הלאומי של החבשים,
אלא היא מהווה גם את אוצר רגשותיהם הדתיים והלאומיים.
זהו הביטוי המובהק ביותר של תרבות חבש ונצרותה,
שאינן אלא מזיגה של יסודות יהודיים ונוצריים.
אדוארד אולנדורף (נולד 1920), חוקר תרבות אתיופיה

סיפור שלמה המלך ומלכת שבא, הולדת בנם המלך מֶנלֶיק וחטיפת ארון הברית מירושלים לאתיופיה – הוא הסיפור הלאומי של אתיופיה. כבוד המלכים (כּבְֶּרַ נגַשְַת) הוא הנוסח הקנוני שלו, הכתוב בלשון גֶעֶז. מעטים האתיופים בני כל הגילים, בוודאי בחצייה הצפוני של המדינה, מאדיס אבבה וצפונה, לבִּהּ ההיסטורי של אתיופיה הנוצרית, שאינם מכירים את הסיפור. בעיני רבים מהם אין זו אגדה, אלא תיאור היסטורי. המבקר באתיופיה ייתקל בסיפור על כל צעד ושעל. בכל כנסייה אורתודוכסית באתיופיה (ובאריתריאה), התשמיש הקדוש ביותר הוא ה”תיבה” – העתק של ארון הברית המקראי, שהובא לאתיופיה, על פי המסורת האתיופית, בימי שלמה ונשמר בכנסייה העתיקה באַקסוּם.

מוסדות ואתרים רבים קרויים על שם מלכת שבא, המלך שלמה, או בנם המלך מנליק. זהו גם מוטיב מרכזי ביותר בציור האתיופי: מוכר במיוחד הז’אנר הפופולרי של הטבלאות המצוירות, המחולקות לריבועים שכל אחד מהם מציג סצנה מן הסיפור, לרוב בגרסה המתחילה בשלטון הנחש־הדרקון (זנֶדוֹ באמהרית), שאביה של מלכת שְׁבא הרגוֹ, ומסתיימת בהבאת התיבה מירושלים לאתיופיה ובבניית הכנסייה באקסום. באוזני בן שיח מישראל יתמצת האתיופי את אחת מהשלכותיו של הסיפור כך: “אנחנו משפחה אחת”.

הסיפור שבה את דמיונם של האתיופים במשך מאות רבות של שנים. כתב היד העתיק ביותר של האפוס שבידינו נכרך בכריכה אחת עם ספרי שמואל, מלכים ודברי הימים, ולא בכדי: בעיני אתיופים נוצרים רבים, זהו המשכה של ההיסטוריה המקראית. נוסעים שביקרו באתיופיה במרוצת המאות העידו שוב ושוב על חשיבותה ועל יוקרתה של “המטאפורה הבסיסית ללגיטימציה ולסמכות בתרבות האתיופית”, הסיפור שהיה, בלי קשר לשאלת אמיתותו ההיסטורית, עמוד השדרה של התפיסה העצמית האתיופית כממלכה נבחרת, כעם סגולה שמשימתו היא לשמור על ייחודו ועל אמונתו, על מלכיו המיוחסים ועל התיבה הקדושה, בלב סביבה מוסלמית ופגאנית עוינת.

גרסאותיו העממיות הרבות של הסיפור, בעל פה ובכתב, בשפות אתיופיות שונות ואף בערבית, מעידות על חדירה לכל שכבות האוכלוסייה. רבים מהשבטים, בייחוד בצפון אתיופיה, מתחילים את ההיסטוריה השבטית שלהם במלכת שבא, בבנה מנליק ובפמליה הישראלית שליוותה אותו מירושלים לאתיופיה. האריסטוקרטיה והכמורה הבכירה באתיופיה ידעו להצביע על אבותיה בקרב הפמליה ההיא – יש המונים שנים־עשר אלף איש, אלף מכל אחד משבטי ישראל – שנשלחה יחד עם מנליק מירושלים. הנזיר רב ההשפעה תַּכּלְ־הַימָנוֹת (במאה ה־ 14) הציג אילן יוחסין המגיע עד לצדוק, הכוהן הגדול בירושלים בימי שלמה.

נראה שמלכתחילה היה הסיפור בגדר מסורת על שורשיה היהודיים של אתיופיה בכלל, ולא רק של השבטים הנוצריים בה. גם בקרב ביתא ישראל – יהודי אתיופיה – רווחה האמונה שמוצאם מן הפמליה שליוותה את בנם של שלמה ומלכת שבא. הסיפור – לא הטקסט הנוצרי שלפנינו, אלא גרסאות יהודיות שלו – רווח מאוד בקרב ביתא ישראל מאות שנים (לצד כמה מסורות אחרות על מוצאם(), ונשתמרו עדויות רבות על כך. הנה גרסה יהודית־אתיופית מסוף שנות השישים של המאה ה־ :20

בני ישראל הם האדונים האמיתיים של אתיופיה. האמהרים בגדו באמונה האמיתית של האבות וקיבלו עליהם את הנצרות. בין הכוהנים שליוו את בנו של שלמה לאתיופיה היה גם אליעזר. הוא יסד משפחת כוהנים שממנה נולד פנחס. כשמלכי אקסום קיבלו עליהם את האמונה במרים ובישו, פנחס התמרד. הוא הנהיג את הפליטים שנאלצו לעזוב את אקסום מחשש מנקמת המלכים. בני ישראל האמיתיים והנאמנים לא רצו לבגוד באמונתו של שלמה.

גרסה אחרת מספרת שהמלך חצה את הים בשבת; חלק מפמלייתו חצה עִמו – אלה הנוצרים – ואילו אחרים סירבו לחצות בשבת, והם שנשארו ביהדותם עד עצם היום הזה. רק בדור האחרון, בניסיון להתבדל מן האתיופים הנוצרים, ניכרת בקרב יהודי אתיופיה (בישראל) הסתייגות מסוימת מן הסיפור.

יותר מכול היו אלה שליטי אתיופיה שהדגישו את הייחוס הישראלי המכובד שלהם. קיסרי אתיופיה – “מלכי המלכים” – מן המאה ה־ 13 ועד 1974 , ראו עצמם כ”שושלת הסלומונית”, שושלת צאצאי שלמה. הייחוס הזה, כפי שבוטא באפוס הלאומי, היה מקור לגיטימציה מרכזי של שלטונם. הנה כך, בשנת 1872 פנה קיסר אתיופיה יוהאנס הרביעי לממשלת בריטניה וביקש להחזיר לו שני כתבי יד של כבוד המלכים, שנבזזו (עם מאות כתבי יד אחרים) במסע העונשין הבריטי באתיופיה שנים אחדות קודם לכן. טענתו (שצוטטה רבות) “בני עמי מסרבים לציית לי בלעדיו” התבררה אמנם לימים כטעות בתרגום מאמהרית (למעשה כתב “אם תבררו היכן הוא נמצא ותשלחו לי אותו, הדבר ישמח אותי”), אבל עצם הפנייה – שנענתה בחלקה – מעיד על החשיבות הרבה שייחס להחזקה בספר, שעותק ממנו נשמר בלשכה הקיסרית. בכנסייה המודרנית הגדולה שהקים היילה־סלאסי באדיס אבבה והקרויה על שמו, מוקדש אחד הוויטראז’ים לביקור המלכה אצל שלמה. אחרון קיסרי אתיופיה, “האריה משבט יהודה”, היה מזדעק כשהעזו להטיל ספק באמיתות האפוס: היותו צאצא של המלך שלמה ומלכת שבא היה אחד הסעיפים הראשונים בחוקה האתיופית של 1955 .

בתקופת הרודנות הפרו־סובייטית באתיופיה ) 1974 . 1991 ( הוצנע הסיפור, שזוהה עם המונרכיה שהופלה ועם הדת (“אופיום להמונים”), אבל ברפובליקה האתיופית העכשווית הוא זוכה לפריחה מחודשת. בכנסייה האורתודוכסית האתיופית הוא משמש נקודת מוצא לתולדות אתיופיה, ממש כמו בימי ג’יימס ברוס במאה ה־ 18 . גם במאה ה־ 21 נפתחים ספרי הלימוד הכנסייתיים בביקורה של מלכת שבא בירושלים ומסבירים שהאתיופים האמינו בתורה (“אוֹרית”) עוד מימי שלמה, ושבמאה ה־ 4 לספירה רק קיבלו את הפטריארך הראשון שלהם (ולא “התנצרו”, שהרי האמינו בדת הנכונה זה מכבר).

למיליוני מאמינים, כבוד המלכים הוא ההיסטוריה של ארצם, עמם ואמונתם; מאות אלפים מהם עולים לרגל לאקסום מדי שנה, בסוף נובמבר (21 בחודש חֶדאר), לחגוג את חגה של “כנסיית מִרים ציוֹן”, הכנסייה החשובה ביותר באתיופיה, ולחזות בארון הברית שהובא מירושלים – היא התיבה הקדושה שנשמרת בכנסייה זו.

על התיבה באקסום מופקד שומר, נזיר מיוחד הממונה לכל ימי חייו, אינו מתרחק ממנה לעולם, ואפילו בכירי הכנסייה והשלטון אינם רשאים לראותה ללא הסכמתו. מעת לעת מחרידות את הארץ שמועות על תיירים יהודים, או על זרועותיה המפוקפקות של מדינת ישראל (“המוסד” ודומיו), הזוממים לחטוף את התיבה הקדושה. המאמינים התמימים משוכנעים שאם יקרה הדבר חלילה, יקיץ הקץ על אתיופיה, שהתיבה היא סוד קיומה במשך אלפי שנים.

לאינטלקטואלים האתיופים בימינו, כבוד המלכים הוא מיתוס מכונן. העובדה שאינם מאמינים בו כפשוטו אינה גורעת מחשיבותו התרבותית. למוסלמים של אתיופיה, הסיפור אינו אלא מעשייה שבעזרתה משלו בהם הנוצרים. עזה עוד יותר ההתנגדות שהוא מעורר בקרב עמי האוֹרוֹמוֹ והסוֹמאלי, בחלקיה הדרומיים של המדינה. בעיניהם מגלם הסיפור התנשאות של עמי הצפון, התיגראים והאמהרים, דוברי השפות השמיות, על עממי אתיופיה האחרים. גם ההתנגדות הזו מעידה על חשיבותו הרבה של הסיפור.

הטקסט השלם של כבוד המלכים בגעז מצוי בכתבי יד רבים (כתובים על קלף). הוא נדפס בגרמניה במהדורה מדעית ב־ 1905 . באתיופיה הודפס לראשונה בשנת 2002/2001 (1994 למניין האתיופי). געז היא לשון פולחן מתה, ועל כן המהדורה האתיופית כוללת גם תרגום לאמהרית, שפת המדינה של אתיופיה. המהדורה הדו־לשונית פורסמה בחסות המכון לחקר השפות האתיופיות שבאוניברסיטת אדיס אבבה.

מתרגם הספר לאמהרית נזהר במבואו שלא לנקוט עמדה בנוגע לאמיתותו ההיסטורית של המסופר, כדי שלא לפגוע ברגשות המאמינים. לדברי המתרגם, בתגובתה של הכנסייה האתיופית לפרסום אפשר היה להבחין באי־נחת ובחשש מפני פגיעה אפשרית בהילת הקדושה והמסתורין שאפפה את הספר לפני הבאתו לדפוס. ככלות הכול, הכניסה אל קודש הקודשים באתיופיה מותרת ליחידי סגולה בלבד.

אתיופיה ונצרותה

כרקע להבנת כבוד המלכים נדרשות כמה מילים על אופייה המיוחד של הנצרות האתיופית. מיסיונר פורטוגלי, שביקר באתיופיה הנוצרית בתחילת המאה ה־ 16 , התרשם שנקלע למדינה יהודית:

החבשים מקיימים את כל המנהגים והטקסים היהודיים במסירות כה רבה, עד שהם מחשיבים אותם יותר מאשר את המנהגים הנוצריים שלהם; שמירת השבת רווחת אצלם ממש כמו שמירת יום ראשון, ואולי אף יותר. המילה היא נוהג שאין לשרשו, וכך גם כל יתר המנהגים והטקסים הדתיים בַּצורה שאלוהים ציווה על היהודים לקיימם: החבשים יוצרים ערבוביה נתעבת ומלאת אמונות טפלות של דת הבשורה עם דת משה. והואיל והחבשים כולם מחזיקים בערבוביית האמונות הזאת, הרי אף על פי שיהודי ההרים אינם נמצאים בכל רחבי אתיופיה, לא חסרים שם יהודים – כי במובן ידוע, כולם יהודים.

שורשיה של אתיופיה הנוצרית נטועים כבר במאה ה־ 4 לספירה. המסורת מספרת על צעיר סורי ושמו פרומנטיוס (Frumentius) שהגיע לאתיופיה אחרי שספינתו נטרפה בים סוּף. הוא השפיע על עֵזָאנהָ מלך אקסום – אתיופיה הקדומה – להתנצר בשנת 334 בקירוב. ברבות הימים נסע המיסיונר הסורי לאלכסנדריה והוסמך על ידי הפטריארך אתנסיוס
(Athanasius , בערך 373-293) לכהונת הבישוף הראשון של אתיופיה.

התנצרותה של אקסום אירעה אפוא לאחר ועידת ניקיאה (שנת 325). עובדה זו לא הפריעה לכנסייה הקופטית לזייף במאה ה־ 7, אחרי הכיבוש המוסלמי של מצרים, מסמך שמקורו כביכול בוועידת ניקיאה, הקובע כי בראש הכנסייה האתיופית יעמוד תמיד בישוף מצרי )הסדר שבוטל רק באמצע המאה ה־ 20 (. גם כבוד המלכים מציג עצמו כפרוטוקול הדיונים שנערכו בוועידת ניקיאה, הוועידה האקוּמנית הראשונה, המכוננת, של הכנסייה הנוצרית.

בוועידה האקומנית הרביעית – ועידת כלקֶדוֹן (451) – הכריעה הכנסייה הקתולית לטובת התפיסה הדיופיסיטית, הקובעת שלישו היו שני טבעים: אלוהי ואנושי. מי שחלקו על קביעה זו, הוקעו ונרדפו כ”מונופיסיטים” – מינים המאמינים שלישו יש רק טבע אחד, אלוהי. משערים שכמה מפליטי הרדיפות האלה הגיעו לאתיופיה והשפיעו על נצרותה. הכנסייה האתיופית (בדומה לכנסיות הקופטית, הסורית והארמנית) דחתה את החלטות כלקדון והתנתקה מהכנסייה האורתודוכסית.

השתלטות האסלאם על המזרח התיכון בודדה את אתיופיה משאר העולם הנוצרי והצטרפה לשורה ארוכה של גורמים – הניתוק מן הכנסייה העולמית, המעמד השולי של הכנסייה האתיופית במסגרת הכנסייה הקופטית, מיקומה הגיאוגרפי של אתיופיה בקצה העולם הנוצרי – שאפשרו את גיבושה ואת שימורה של הנצרות האתיופית הייחודית, שהיתה דת המדינה של אתיופיה עד שלהי המאה ה־ 20 . v כאמור, מאפיין בולט של הנצרות האתיופית הוא האלמנטים היהודיים הרווחים בה. אלמנטים אלה מתבטאים במנהגים, בפולקלור ובאגדות יותר מאשר בטקסטים כנסייתיים רשמיים. על שמירת השבת (יום השישי נקרא ‘עַרְבּ’, ערב שבת), שכבר הוזכרה, אפשר להוסיף את מילת הגברים ביום השמיני, את טומאת הנידה והיולדת, מנהגי אכילה הדומים מאוד לדיני הכשרות (ראו להלן פרק צא), דמיון מסוים בחגים, מקומה המרכזי של הברית הישנה (התנ”ך) בתפילה ובפולחן ועוד.

יש המציינים בהקשר זה גם את מבנה הכנסיות האתיופיות, המחולקות למתחמים שדרגת קדושתם הולכת ועולה, ובלבִם “קֶדוּסַ־קֶדוּסָן” (קודש הקודשים), הלשכה הסגורה־ תמיד, שבה נערך עיקר הטקס הרחק מעיני המתפללים. בקודש הקודשים נשמרת גם ה”תָּבּוֹת”, היא התיבה או ארון הברית, תשמיש הקדושה החשוב ביותר הנמצא בכל כנסייה. גם רבים מאוד ממונחי הדת והפולחן האתיופיים מקורם יהודי: החל ב”אוֹרית” (תורה, בארמית אורָיתא), עבור ב”הַימָנוֹת” (אמונה, הֵימָנוּתא) ו”מֶצְוָת” (צדקה) וכלה ב”צוֹם” ו”קוֹרבָּן”. נוסף על כך, כבר מאז המאה ה־ 6 נטלו לעצמם מלכים אתיופים שמות תנ”כיים כגון כּלָב או ישראל, מגמה שהגיעה לשיאה בשושלת הסלומונית.

על מקורם של האלמנטים היהודיים האלה הועלו תיאוריות שונות. בדעת מיעוט, היה מי ששלל כל השפעה יהודית ישירה וסבר שמדובר כאן בתהליך נוצרי פנימי, שהתבטא בניסיון להידמות לבני ישראל הקדומים תוך כדי הסתמכות על התנ”ך. יש המשערים שהסוכנים שהביאו את הנצרות לאתיופיה במאות הראשונות לספירה היו יהודים־נוצרים, דוברי ארמית, שנשאו עִמם את אוצר המילים ואת המנהגים היהודיים כחלק מצורה קדומה של הנצרות שיש בה אלמנטים יהודיים חזקים. הגישה המקובלת על רוב החוקרים היא שמדובר במגעים ישירים, ושהיהדות הגיעה בפועל לאתיופיה עוד לפני הנצרות, מחצי האי ערב (באמצעות הקהילות היהודיות העתיקות בתימן) או אולי דרך עמק הנילוס (למשל דרך המוצב היהודי באי יבֶ, אֶלֶפַנטינה, החל במאה ה־ 7 לפנה”ס). אפשר אף שחלק ניכר מתושבי אקסום הקדומה התייהדו, ויהדותם היא שסללה את הדרך להתנצרות הממלכה בשלב מאוחר יותר תוך כדי שמירה על רבים מהסממנים היהודיים הקדומים יותר.

לאפוס הלאומי שלפנינו יש תשובה פשוטה על שאלת מקורותיה היהודיים של הנצרות האתיופית: כבוד המלכים מזכיר רק ברמיזה שולית את התנצרותה של אתיופיה, אבל הוא מעמיד בראשית ההיסטוריה של אתיופיה את מָכּדֶָה, היא מלכת שבא המקראית, שבעקבות ביקורה אצל המלך שלמה המירה את דתה לדתו, היא וכל ממלכתה עִמה. בנם המשותף – בַּינְ־לחְֶכּםֶ (בן החכם או בן החכמה), המכונה מנליק במסורת האתיופית – עלה לירושלים, נמשח למלכות בידי שלמה ושב למלוך על אתיופיה. עִמו נשלחו לאתיופיה בניהם הבכורים של ראשי ישראל, הם אבותיה של האריסטוקרטיה האתיופית לדורותיה. יתר על כן: הפמליה המלכותית לקחה עִמהּ לאתיופיה לא רק את התורה והמוסר, את עשרת הדיברות ורבות מן המצוות, את המבנה החברתי ואורחות החיים של בני ישראל, אלא גם את קודש הקודשים: את התיבה – ארון הברית התנ”כי – מן המקדש בירושלים. על פי כבוד המלכים, האתיופים הנוצרים הם אפוא בני ישראל האמיתיים; ולא רק ברוח (כפי שרואים עצמם כל הנוצרים מאז בואו של ישו), אלא גם בבשר.

עוד במבוא:
– הטקסט, מבנהו ומשמעותו
– זמנו ונסיבות חיבורו
– מקורות תימטיים וטקסטואליים
– התקבלות האפוס מחוץ לאתיופיה
– על המהדורה העברית
– כללי התעתיק

הערה: בגרסא אינטרנטית זו של המבוא לספר הושמטו
הערות ומראי מקום מגוף הטקסט המקורי.