מדיטציה יהודית
79.00 ₪ 70.00 ₪
האם יש מסורת מדיטטיבית יהודית? האם הנביאים, החכמים, המקובלים, החסידים תרגלו צורות שונות של מדיטציה? בספר הזה מובא בפני הקורא לראשונה המגוון המלא של הזרמים המדיטטיבים ביהדות.
חלקו הראשון של הספר סוקר את שורשי המדיטציה היהודית מתקופת בית שני ועד ימינו. חלקו השני מתמקד במספר מנהיגים רוחניים בני זמנו – מן האדמו”ר מפיאסצנה, דרך זלמן שחטר–שלומי, ועד ארז משה דורון ויצחק גינזבורג – המלמדים מדיטציה ממקורות יהודיים ואחרים.
לאורך הספר מבואר העיסוק הגובר והולך במדיטציה יהודית בזמננו, בין אם על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין אם על–ידי אימוץ מסורות תרגול הינדואיסטיות ובודהיסטיות, כחלק מן השינוי העמוק שעוברים החיים הדתיים במערב בעת הנוכחית.
תוכן העניינים, פרקי הספר:
+ תודות
+ הקדמה
+ מדיטציה
+ החוויה המיסטית
+ ספרות המרכבה וההיכלות
+ הרמב”ם
+ ראשית הקבלה
+ קבלת צפת
+ החסידות
+ חסידות ברסלב
+ חסידות חב”ד
+ שינויים ותמורות בתחילת המאה ה־20
+ הפרקטיקה המדיטטיבית אצל מנחם עקשטיין
+ טכניקות מדיטטיביות אצל האדמו”ר מפיאסצנה
+ התרבות הרוחנית של הניו־אייג’ והרוחניות העכשווית
+ הג’ואיש רניואל ומקורותיו הרעיוניים
+ התפתחות הניו־אייג’ בישראל
+ מדיטציה יהודית על פי ר’ אריה קפלן
+ מדיטציה יהודית על פי ר’ זלמן שחטר־שלומי
+ פרקטיקות מדיטטיביות בקרב מנהיגים רוחניים
בני זמננו בחסידות ברסלב
+ מדיטציה יהודית אצל הרב יצחק גינזבורג
+ סיכום ומיקום המחקר בהקשר תרבותי רחב
+ אחרית דבר
+ ביבליוגרפיה – מקור
+ ביבליוגרפיה – מחקר
+ מפתח
ד”ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, חוקר ומרצה על דת עכשווית בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל–אביב והמנהל האקדמי של עלמא – בית לתרבות עברית. פרסיקו חוקר את הרוחניות העכשווית ביהדות ובעולם, טכניקות רוחניות ומדיטטיביות ותהליכי חילון והדתה.
שנתיים מחייו עברו עליו בהודו בחקר ההגות והמדיטציה המזרחית, והוא מתרגל ומדריך של מדיטציית ויפאסנה. הוא פעיל למען חופש דת בישראל, בעל לולאת האל, הבלוג הפופולורי ביותר בעברית על דת ורוחניות, וגר בירושלים עם אשתו יעל ובניו עברי ושילה.
עוד שמעתי בשמו שאמר לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו: כי על תפילות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל, על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו, היא דרך חדש, ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאוד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות כמבואר בדברינו כמה פעמים. | רבי נחמן מברסלב
אידאלים וטכניקות של מיסטיקה הם פעמים נדירות חידוש גרידא; לרוב הם בנייה מחדש של הישן עם הדגשות חדשות ובתוספת יסודות שלקוחים מתרבויות אחרות. | משה אידל
מדיטציה יהודית | הקדמה
בתחילת תשס”ד פרסמה ישיבה־יוניברסיטי קובץ מאמרים תחת הכותרת רוחניות יהודית וחוק אלוהי. הכותבים שמו להם למטרה לנסות לבאר את הקשר שבין רוחניות להלכה. מחד, אין זה נתון שההלכה מובילה לרוחניות, וייתכן שאף הפוך מכך; מאידך, ברור שרוחניות היא ממד חיוני בחיי הדת, ושדת ללא ממד פנימי תיחשב כלוקה בחסר.
בעייתיות נוספת מתעוררת כאשר פרקטיקות רוחניות אנומיות, שמחוץ למסגרת ההלכה, מאפשרות למתרגלים אותן קרבה אינטימית עם האלוהות, וזאת ללא קשר למצוות; כאן נוצר מצב שבו פעילות שאינה הלכתית נחשבת עבור יהודים רבים ללב לבם של חייהם הדתיים. כפי שמודה באותו קובץ הרב אהרן ליכטנשטיין, “הסתירה היא אמיתית והמתח אימננטי”.
אין זה מקרה שמלומדי המרכז היהודי החשוב נדרשו לנושא כעת. זמננו מתאפיין בצמא חסר תקדים בהיקפו לפעולה דתית פנימית, דהיינו לקשר עם האלוהות שהמוקד שלו ממוקם בתוככי נפשו של הפרט. עם זאת, ובאופן אירוני, תקופה זו ייחודית בכך שהיהדות המסורתית־דתית מגדירה עצמה כמעט בלעדית על ידי נאמנותה למערך ההלכתי ההטרונומי.
השינוי במוקד החוויה הדתית – מפולחן חיצוני לכיווני נפש פנימיים – הוא ביטוי של תמורה תרבותית רחבת היקף שעוברת על העולם המערבי זה כאלפיים שנים, וביתר שאת במאות השנים האחרונות. העולם היהודי שותף (סביל בעיקר) בתמורה זו, ושלא כעולם הנוצרי, היא מהווה עבורו אתגר חריף ומשמעותי. ההתמקדות בדקדוקי מצוות והמעבר לפורמליזם הלכתי הם שתיים מהתגובות שלו לתמורה רחבה זו. תמורה זו היא גם מקורו של המתח שמעיד עליו הרב ליכטנשטיין.
אם לא די במתח הזה, הרי שתכופות השאיפה לתרגולות רוחניות הממוקדות בממד הנפשי מתגשמת על ידי יבוא וגיור של טכניקות מדיטטיביות מן המזרח הרחוק. הזרם המרכזי של המסורת היהודית מעולם לא העמיד את המפגש החווייתי עם האלוהות במרכז חייו הפולחניים־דתיים, ולא פיתח תרבות מדיטטיבית כחלק אינטגרלי של הקשר בין תחתונים לעליונים.
כאשר מחפשים יהודים בני זמננו כלים מעשיים להעצמת החוויה הדתית שלהם, הם לא פעם ירעו בשדות זרים על מנת להביא מהם תנובה ראויה. בעוד שעבור רבים מהלך שכזה אינו בעייתי, יהודים מסורתיים יותר נזדקקים לדרכים של הסוואה ולגיטימציה כדי לאפשר לעצמם ליהנות מפירות שצמחו בין עובדי עבודה זרה.
בספר זה אבקש לעמוד על התמורה התרבותית שעומדת בלבו של החיפוש הנוכחי אחרי חיי דת פנימיים. אעשה זאת על ידי בחינת תורותיהם המדיטטיביות של שבעה מנהיגים דתיים יהודיים שפעלו מאז תחילת המאה ה־ 20 ועד ימינו.
פועלם של אלה אינו אלא ביטוי לשינוי מקיף שעוברים כיום החיים הדתיים במערב, שינוי שהוא מקרה פרטי של מהלך חברתי־ תרבותי כולל. מהלך זה, הזוכה לעתים לכינוי “המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית”, כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות.
ברצוני לבדוק כיצד תהליכים של “הפנמה של הפולחן הדתי” הנם חלק מתזוזות עומק של התרבות המערבית, אשר בשדה הדת מתממשים כהתמקדות בתהליכים פסיכולוגיים ובחוויות נפשיות, וראיית תהליכים אלה כמוקד העיקרי של המעשה הדתי.
אני סבור כי העיסוק הגובר והולך ב”מדיטציה יהודית”, בין על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין על ידי אימוץ מסורות תרגול נאו־הינדואיסטיות ונאו־בודהיסטיות בהווה, הנו חלק אינטגרלי מאותו תהליך של הפנמה דתית ושל בקשת הקרבה לאלוהות על ידי פנייה פנימה, אל החוויה הדתית.
מטרתי היא אפוא לבחון את תהליכי וצורות התפתחותן של פרקטיקות מדיטטיביות יהודיות בהקשרן החברתי והתרבותי, במסגרת מה שפוקו כינה “רשת סוגי הסיבתיות” המאפשרים אותן ומגבים אותן. פוקו ביקש לבחון את ההווה מתוך סרטוט הגנאולוגיה הרעיונית שלו.
בספר זה אחקור את הדרך שבה העבר יצר את התנאים להווה, ואת ההווה כנגזרת אחת אפשרית של עבר, כלומר תולדה של תנאים מטריאליים ונפשיים מסוימים ולא אחרים. תנאים אלה אבקש לגלות, ומתוכם את דפוסי ההתפתחות של התנועות התרבותיות במסורת היהודית ומחוצה לה.
מחקר זה אינו מעלה כל טענה לגבי מידת ה”אותנטיות” של שיטות המדיטציה החדשות, או לגבי השאלה אם הן “יהודיות” או “לא־יהודיות”. אין זה מתפקידו של חוקר להכריע מהי דתיות “אמיתית”. ההצבעה על השינויים הרבים בתוכניהן ובאופיין של הטכניקות המדיטטיביות המודרניות לעומת אלה הפרה־מודרניות נעשית אפוא לא על מנת לשפוט אותן.
הניתוח מבקש לאבחן את התמורות התרבותיות שעברה המסורת היהודית, כחלק מאלו שעברו על התרבות המערבית כולה. לבחינת תמורות אלה יוקדש מקום לאורך הספר, וכן הפרק המסכם של המחקר.
כל מסורת דתית מעכלת לתוכה השפעות שהיא מוצאת בסביבתה בתקופות שונות, ומובן גם שזו לא התקופה הראשונה שבה מייבאים הוגים יהודים פרקטיקות מדיטטיביות מן החוץ.
השאלה שתעניין אותנו אפוא אינה אם טכניקה מודרנית מסוימת ממשיכה בנאמנות גדולה יותר או פחות את המסורת שקדמה לה, אלא מדוע התחולל שינוי. מהם הגורמים החברתיים והתרבותיים שדחפו את ההוגה בן זמננו לפתח פרקטיקה מדיטטיבית חדשה, ולא לשעתק את המסורת שקיבל.
שני טיפוסים של דת
בסופה של המאה ה־ 19 הבחין אמיל דורקהיים בין שתי תפיסות דתיות שונות:
אם יחפץ אדם להימנע מטעות חמורה עליו לשים לב שלא לבלבל בין דת חופשית, פרטית ואופציונלית, המעוצבת על פי הבנתו וצרכיו של האינדיבידואל, לבין דת המועברת לו על ידי מסורת, המעוצבת על ידי קבוצה שלמה ומחייבת באופן פולחנה. שתי המסגרות, השונות כל כך זו מזו, אינן יכולות לענות על אותם הצרכים; האחת מכוונת כולה כלפי האינדיבידואל, השנייה כלפי החברה. ועם זאת, אמת היא שהן שייכות לאותה משפחה”.
אין זה מקרה שדורקהיים מעלה את אזהרתו במפנה המאה ה־ 20 – זוהי תקופה שבה הדת הממוסדת נאלצה להתמודד עם מתקפות חוזרות ונשנות מפי פילוסופים ומדענים (דוגמת ניטשה, ספנסר וממשיכיו של דרווין), הנישאים על גבי רוחות של חילון ומטריאליזם. מנגד, זו גם תקופה שבה תנועות דתיות חדשות הופכות מאגודות סתרים למסגרות פתוחות המיועדות להמונים (האגודה התיאוסופית היא דוגמה מובהקת לתהליך זה), ודתיות פרטית, המאומצת ומגובשת מתוך בחירה, הולכת והופכת לחזון נפרץ.
דורקהיים מצביע על עלייתה, כתופעה המונית, של דתיות מסוג פרטי. תחילת המאה ה־ 20 הביאה איתה אפוא שינוי כולל באופי הדתיות בעולם המערבי, וזאת עם התרבותן של תנועות ומגמות דתיות השואבות את מקור משמעותן וסמכותן מעולמו הפנימי של הפרט, אלו שבעתיד יכונו “ניו־אייג'” ו”רוחניות”. אולם לא רק התופעות הדתיות במרחב הציבורי עברו שינוי.
באופן עמוק יותר התפיסות שלנו על מהותה של “דת” השתנו. הרעיון הבסיסי של משמעות היות אדם מסוים “דתי” עבר טרנספורמציה, והשלים במאה ה־ 20 תהליך ארוך שבמסגרתו הפך מנטוע בהקשר ציבורי־קהילתי, לכזה הממוקד בעולם הנפשי־פסיכולוגי של האינדיבידואל.
התפיסה הנוכחית של מהות התופעה הדתית, המשותפת לחלקים ניכרים מהעולם המערבי, מתייחסת בעיקר לממדים האישיים שבה, דהיינו לפולחן פרטי ולקשר אישי בין האדם לאלוהות. עבור האדם המערבי המודרני “דת” פירושה, לרוב, אמונותיו של הפרט והאופן שבו הוא מבטא אותן בדיבור ובמעשה.
המתעניינים במה שקרוי כיום “רוחניות” יוסיפו שיסוד עיקרי בחיים הדתיים חייב להיות המפגש – התודעתי, החווייתי – בין האינדיבידואל לבין האלוהות, או הטרנספורמציה הנפשית שעליו/ה לעבור במסגרת ה”מסע הרוחני” שלו/ה. כתופעה המונית תפיסה זו של דת ורוחניות היא מודרנית, ומהווה הקצנה של הדגם הנוצרי הבסיסי, שבו המשיח/אל מקיים קשר אישי עם האינדיבידואל ומאפשר לו/ה גאולה אישית מחטא. היא חסרה את הממד הקולקטיבי־קהילתי של התופעה הדתית, שהיה בעבר דומיננטי, ושהלך ונדחק למקום משני במאות השנים האחרונות.
אם נתבונן בדתות בעת העתיקה, נראה שהן היו בראש ובראשונה מערכות קהילתיות. הדת המקראית, למשל, הייתה בבסיסה ברית קולקטיבית בין עם מסוים לבין אל מסוים, ברית שבמסגרתה התנהלו כלל מישורי החיים, מפולחן (עבודת קורבנות) דרך חקלאות ועד למלחמה. בתרבות ההודית העתיקה התנהל הקשר עם האלים/האחדות המופשטת במסגרת כללית של חוקי ה”דהרמה”, כלומר החוק הקוסמי שחלש על כלל אורחות חייו של הפרט, שנגזרו על פי מקומו היחסי במערכת הקאסטות החברתית. באימפריה הרומית עמדה הדת על סדרה של טקסים פומביים, שבהם בעלי עמדות פוליטיות הקריבו קורבנות במקדשים. ההשתתפות בטקסים הללו אישרה את נאמנותו של האזרח לקהילה ולמנהיגיה.
דגמים אלה של “דת” שונים מאוד מהמובן כיום על ידי המשתמשים במונח הזה. גם מרבית היהודים שומרי המצוות רואים בחיים הדתיים ביטוי לאמונותיו ולמעשיו של הפרט – זה מה שיעשה או לא יעשה אותו “דתי” – ואילו הממד הקולקטיבי של היהדות יישא אופי לאומי. תהליך דומה עבר על הדתיות ההודית. הדהרמה הופרדה לחלקיה ה”דתיים” ולאלו המוסריים או הפרגמטיים.
הדת הרומית נכחדה כמובן מזמן, והנצרות, שעבורה החלוקה בין חיי דת פרטיים לחיי חול פומביים היא מובנית, תפסה את מקומה. בסופו של תהליך, עבור האדם המודרני מערכת היחסים עם האלוהי מתקיימת באופן פרטי ופנימי. ההתבוננות בהפרטה ובהפנמה זו של התופעה הדתית תעמוד במרכז חיבור זה.
יש לציין שגם לפני העידן המודרני היו יחידים שהקשר עם האלוהות היה עבורם פרויקט פרטי בעיקרו. ברומא בני האליטה היו יכולים לקבל על עצמם דרכים ל”דאגה לעצמי” באסכולות פילוסופיות שונות (כגון הסטואה, או זו של האפיקוראים) או בכתות מסתורין. בהודו החל במחצית האלף הראשון לפני הספירה התרבו קהילות הנזירים הלומדות תרגולות רוחניות מקוריות מגוּרוּ מסוים תוך פרישה מהחברה הכללית.
בישראל הקדומה היו נביאים, ואף חבורות של בני נביאים, שבעזרת נגינה משותפת כוננו קשר אקסטטי עם האלוהות. ועם זאת, מעולם לא היוו פרטיזנים דתיים אלה יותר משוליים פוריים למרכז הקולקטיבי המסיבי. תחילת כניסתם לקונצנזוס הדתי והתפשטותם כתופעה המונית היא שהביאה את דורקהיים להצביע על ההבדל בינם לבין “דתיים” מהסוג המסורתי. העובדה שהתפיסה הדתית הפרטית המדוברת הפכה למובן מאליו בזמננו היא עדות לתמורה הנרחבת שעברה הדת בעידן המודרני.
בספר זה לא אעמוד בפירוט על מכלול השינויים שהביאו לחידוד ההבחנה בין דת ציבורית לדת פרטית, אלא אביא אילוסטרציה לכך על ידי מעקב אחרי השינויים שעברו טכניקות מדיטטיביות במסורת היהודית לאורך הדורות. יש להדגיש שהעיסוק במדיטציה מניח מראש אפשרות של מפגש אישי עם האלוהות, לכן נוטה מלכתחילה לכיוון התפיסה הפרטית של הדת.
בהתייחסות לתופעה הדתית עד למאה ה־ 20 מדובר, אם כן, בנציגים מאותה אליטה יוצאת דופן של מחפשים רוחניים, שנמצאים מבחינות שונות בנקודת ביניים בין הדת הממוסדת והקולקטיבית לבין מה שאנחנו עדים לו כיום במעגלי הרוחניות העכשווית. מאז תחילת המאה ה־ 20 , מצד שני, אנחנו עדים לתפוצה חסרת תקדים של הדגם הדתי הפרטי. התרחבות הדרישה לדתיות אישית היא העומדת, בין השאר, בבסיס הדרישה העכשווית למדיטציה יהודית.
מהלך המחקר
על מנת להאיר את התמורות הנרחבות שהתחוללו בדתיות היהודית בעידן המודרני יתמקד הספר בטכניקות המדיטטיביות הנהוגות בה כיום. לאחר שנגדיר מהי מדיטציה ומהי החוויה המיסטית, ונערוך טיפולוגיה של טכניקות מדיטטיביות שונות, ונבחין בין ארבע סוגות שונות של חוויות מיסטיות שהן מובילות אליהן. משם נפנה לסיכום הפרקטיקות המדיטטיביות המרכזיות שהציגה המסורת היהודית מהמאות הראשונות לספירה ועד למאה ה־ 20 .
נתחיל במאות הראשונות לספירה, עם סקירה קצרה של הטכניקות המדיטטיביות העולות מתוך ספרות המרכבה וההיכלות. אחרי כן נסכם את דרכיהם המדיטטיביות של הרמב”ם, ר’ אברהם אבולעפיה ומקובלי גירונה, שפעלו כולם סביב המאות ה־ 12 וה־ 13 .
נסכם גם את דרכיהם המדיטטיביות של מקובלי צפת ובראשן שיטותיו של האר”י, ומשם נעבור אל הטכניקות ההיסטורית ומאפייניו של הניו־ אייג’, ששיאו כתופעה חברתית רחבת היקף בשנות השישים של המאה ה־ 20 . נבדיל בין תנועה חברתית ותרבותית זו לבין מה שנכנה “הרוחניות העכשווית”, שצמחה החל בשנות השמונים ומתקיימת עד ימינו, ואשר הושפעה רבות מהמבנה הכלכלי־חברתי של הקפיטליזם המאוחר.
פרק 14 יוקדש לההתגשמות היהודית של הניו־אייג’ בארצות הברית, תנועת הג’ואיש רניואל (Jewish Renewal) על ההיסטוריה שלה וזרמיה השונים, ופרק 15 יוקדש להתפתחות הניו־אייג’, הרוחניות העכשווית והעיסוק במדיטציה בישראל.
פרקים אלה יכינו את הקרקע לבחינת תורותיהם המדיטטיביות של מנהיגים רוחניים שפעלו החל בשנות השבעים של המאה ה־ 20 , ואף כאלה שפועלים כיום. בפרק 16 נבדוק את הטכניקות המדיטטיביות שהציע ר’ אריה קפלן, מחלוצי תחום “המדיטציה היהודית” בזמננו ומחבר פורה ומשפיע ביותר, שטרם זכה לתשומת לבו של המחקר.
קפלן לא המשיך מסורות מדיטטיביות יהודיות קודמות, אלא הושפע בעיקר מהטכניקות שמצא סביבו בתרבות הניו־אייג’ של ארצות הברית בשנות השבעים, שבהן פעל וכתב.
אחריו נבחן את שיטתו של ר’ זלמן שחטר־שלומי, בפרק 17 . שחטר־ שלומי מושפע מאוד מהטכניקות המדיטטיביות הלא־יהודיות שסביבו, וזאת במקביל למורשת המדיטטיבית החב”דית שמקורה בשנות לימודיו במוסדות החסידות. בניגוד לקפלן, שחטר־שלומי מודע מאוד למקורותיו הזרים, ואינו מנסה להסתיר את מלאכת היבוא והגיור שהוא עורך לטכניקות זרות. הוא מעניק לגיטימציה למהלך זה על ידי תיאולוגיה מפותחת, שאותה נפרט.
בהמשך נבדוק, בפרק 18 , את שיטותיהם של שניים מהפופולריזטורים המרכזיים של תורתו של ר’ נחמן בזמננו, ר’ ישראל יצחק בזאנסון ור’ ארז משה דורון, מחברים בעלי השפעה רחבה המציגים תפיסות ברסלביות מקוריות. שני מנהיגים רוחניים אלה מתיימרים להנהיר לתלמידיהם את הוראותיו של ר’ נחמן באשר ל”התבודדות”. נראה ששניהם חורגים מהוראות אלה, ממתנים את הממד האקסטטי שבתרגול, ומייבאים לתוכו מאפיינים מדיטטיביים שניתן למצוא בשדה הניו־אייג’ הלא־יהודי.
ההוגה האחרון שנבדוק במסגרת מחקר זה יהיה הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב”ד ומקובל חשוב ויצירתי. גינזבורג כותב הרבה על השינוי התודעתי שנחוץ על מנת להביא לגאולה פרטית וכללית, אולם באופן מפתיע אינו מציע כל פרקטיקה מדיטטיבית, לבד מהדרכה כללית בלבד לתרגול הטכניקה החב”דית הקלאסית. כאן, אם כן, לא נמצא יבוא מן החוץ ואף לא פיתוח פנימי, ותורתו של הרב גינזבורג בנושא תהווה עבורנו מעין קבוצת ביקורת למגמות שראינו בפרקים הקודמים.
הוגים בני זמננו אלה מייצגים זרמים עיקריים ביהדות בעלת הנטיות הפנאומטיות בזמננו: בעוד קפלן, דורון ובזאנסון רואים עצמם, במידות שונות, כממשיכי דרכו של ר’ נחמן, הרי שמקורותיהם של שחטר־שלומי וגינזבורג בחסידות חב”ד. בעוד קפלן ושחטר־שלומי מייצגים ניסיונות חלוציים בתחום המדיטציה היהודית שאחרי מלחמת העולם השנייה, וככאלה פעלו כמובן בארצות הברית והנם חלק מתופעת הג’ואיש רניואל, דורון, בזאנסון וגינזבורג מאוחרים יותר, פועלים בישראל, והנם חלק מהאגף האקספרסיבי של היהדות האורתודוקסית. חתכי רוחב אלה ייתנו לנו מקום נוסף להשוואה בין ההוגים הללו.
בפרק האחרון נבקש לארוג מסגרת תיאורטית שתסביר את הכיוונים שפנתה אליהם הרוחניות היהודית הפופולרית במאות ה־ 20 וה־ 21 , מתוך בחינת המדיטציה ביהדות. ננסה להבין לא רק כיצד ביקשו יהודים מתקופות שונות להגיע לכדי קרבה אינטימית אל האלוהות, אלא גם את הדרכים המורכבות שבהן בוטאו ניסיונות התקרבות אלה.
מתוך מבט־על תיאורטי ניתן יהיה להעריך כיצד התמורות בטכניקות המדיטטיביות שפותחו במסורת היהודית לאורך אלפיים השנים האחרונות ועד ימינו משקפות שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו בפרק זמן זה. בחינת הדרכים השונות שבהן ביקשו ומבקשים יהודים לבוא לידי מצב תודעתי עליון מבחינתם, תאיר עבורנו את התפיסות התרבותיות השונות שבהן החזיקו, ותאפשר לנו לרדת לעומקן של השקפותיהם המטפיזיות והאנתרופולוגיות בעבר, כמו גם אלו של הרגע התרבותי הנוכחי, הייחודי במגוון האפשרויות שהוא מציע.
חיבור זה, אם כן, מכוון לתרום למחקר בשלושה מישורים: בשדה חקר המיסטיקה היהודית והרוחניות העכשווית על ידי הצגתם וניתוחם של נציגים מרכזיים המלמדים מדיטציה בזמן הזה; בשדה חקר המיסטיקה הכללית והמדיטציה על ידי הצבת טיפולוגיה מפורטת להערכת מאפיינים שונים של פרקטיקות מדיטטיביות, והשימוש בהן על מנת לנתח פרקטיקות מדיטטיביות שונות. בשדה חקר התרבות היהודית על ידי ניתוחם של ממצאים אלה בצורה דיאכרונית תוך הצבעה על ההתפתחויות התרבותיות שהולידו את התמורות בשדה המדיטציה היהודית, כלומר של הצבתם של הממצאים בהקשר חברתי־ תרבותי כללי.
העניין בחיי הנפש ובהתפתחות פנימית איננו שיגעון זמני או אופנה חולפת. זהו מאפיין מרכזי של העולם המודרני ושל חיינו אנו בעת הזאת. הפיכתה של הנפש הפרטית למקור של משמעות, סמכות וזהות מהווה תמורה עצומה בצורת החיים האנושית, תמורה המשפיעה על כלל מישוריי החיים, מחינוך ועד פוליטיקה, מרפואה ועד רומנטיקה.
ספר זה מבקש לשפוך אור על השינויי המקביל בתחום הדתי, וזאת על ידי בחינת התפתחותן של טכניקות מדיטטיביות יהודיות לאורך ההיסטוריה, ובעיקר במאה ה־ 20 ואילך. תקוותי היא שמסקנותיו יעזרו לנו להבין טוב יותר את המתרחש בשדה החברתי־תרבותי סביבנו, ואף את עצמנו.
הספר ראה אור בחודש יוני 2016
מדיטציה יהודית
התפתחותן של תרגולות רוחניות
ביהדות זמננו
מאת: תומר פרסיקו
עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
טיפוגרפיה: שפי פז, אגתה
מהדורה ראשונה, יוני 2016
מס’ עמודים: 498
כריכה: רכה
הספר יוצא לאור בסיוע האיגוד העולמי למדעי היהדות
דאנא קוד: 583-77
The Jewish Meditative Tradition
Tomer Persico
ISBN: 978-965-7241-76-9
המלאי אזל