מעבר לחיקוי

הקדמה | גבריאל צורן

מסורת המחקר הארוכה של הפואטיקה של אריסטו יצרה התניה לשורה של נושאים שאיתם חוזרים ומזהים שוב ושוב את תורת השירה האריסטוטלית. בראש ובראשונה – הטרגדיה והטראגיות. כמובן, אי אפשר להכחיש שמרבית הפרקים של הפואטיקה, כפי שהגיעה לידינו, אכן עוסקים בטרגדיה, ושנוסף על כך, הפואטיקה מחשיבה במפורש את הטרגדיה כז’אנר הנעלה ביותר. אבל עדיין אין משתמע מכך בהכרח שהפואטיקה זהה עם “תורת הטרגדיה”, ובוודאי לא שהיא מתמצה בה.

היוקרה המיוחסת לטרגדיה בפואטיקה עצמה, לצד היוקרה שנקשרה לז’אנר הטראגי מספרות הרנסנס ועד לרומנטיקה, הביאו לקריאה “טרגוצנטרית” מובהקת של הפואטיקה. קריאה זו מטעימה מראש את כל מה שיהיה חשוב לתורת הטרגדיה של הדורות המאוחרים יותר, ודוחקת אל השוליים, או זונחת כליל, את כל מה שאינו נראה כרלוונטי באופן מיידי לאפקט הטראגי. בדרך הטבע, במרכזן של קריאות כאלה ניצב מושג ה”קתרסיס”, מושג שמקומו במסורת הפוסט־אריסטוטלית אינו עומד בשום יחס למקומו הממשי בפואטיקה.

גם קריאות “טרגוצנטריות” פחות עדיין היו מותנות לכמה נושאים אריסטוטליים מובהקים, כמו למשל מעמדם של הסוגים. המסורת הקלסיציסטית העמידה בלי ספק את הסוגים (הטראגי, הקומי והאפי) במרכז מפת ההתעניינות, והעמדה הקלסיציסטית הזאת חוזרת ומקרינה על הבנת הפואטיקה. ושוב – גם כאן אי אפשר להתכחש כלל וכלל לכך שמושג הסוג אכן תופס מקום מרכזי בפואטיקה ובמחשבה האריסטוטלית בכללה; ואף־על־פי־כן חוזרת השאלה אם די בכך כדי לזהות את הפואטיקה זיהוי בלעדי עם תורת הז’אנרים.

לבסוף – מושג ה”מימסיס”, החיקוי, הפך בלי ספק להיות נקודת מוצא להבנת הפואטיקה, נקודת מוצא שאיתה אפשר להתווכח עוד פחות מאשר עם השתיים הקודמות. למרות זאת, אפילו כאן אני סבור שהסתפקות ב”מימסיס” כנקודת מוצא בלעדית עשויה להביא לידי זניחה של מכלול עשיר מאוד של הנחות יסוד שמצויות בפואטיקה ושאינן מימטיות במובהק. יתרה מזאת: זניחתן, כך נראה לי, מדלדלת אפילו את מושג ה”מימסיס” עצמו.

אף שהפואטיקה היא, ללא עוררין, ספר מפתח בתולדות התאוריה הספרותית, הרי שההילה הניאו־קלסית המוקרנת ממנה שלא במתכוון, מסכלת במקצת את האפשרות לדיאלוג כלשהו בינה לבין מציאות מחשבתית כלשהי הרלוונטית כיום.

מטרת המחקר שלפנינו היא לתרום ולו במעט לקריאה רלוונטית יותר של הפואטיקה. כמובן, אין כוונתי להגיע לרלוונטיות בכל מחיר. הפואטיקה היא פרי תקופתה וסביבתה, ואם יש לה משמעות לזמננו שלנו, הרי זה רק מבעד למקומה ולזמנה שלה.

עם זאת, דווקא בחלל המחשבה של המאה האחרונה חלפו יותר מדי מושגים ורעיונות בעלי זיקה עמוקה אל הפואטיקה ולעתים תוך מודעות מועטה מאוד לזיקה זו. “בון טון” מוזר הוא שהכול שמחים להכיר בחובם לאפלטון, או אף להתכתש עימו. אריסטו, לעומת זאת, מוסיף לנוח בחיק ההילה הניאו־קלסית, ומעבר לכך, נשאר עניינם של מומחים.

מחקר זה מבקש לקרוא את הפואטיקה קריאה שונה, כזאת שאינה יוצאת ממערכת השאלות הניאו־קלסיות ומספיחיהן, אלא רואה בפואטיקה דגם ראשון של מסכת שיטתית על הטקסט הספרותי ככזה. נקודת מוצא זו כיוונה באופן מיידי כמעט להרחבת שדה הראייה ולבדיקה משותפת של הפואטיקה ושל הרטוריקה. תורת הרטוריקה, בהיותה תורת השכנוע המילולי, עוסקת בנהלים תקשורתיים, במערכות יחסים בין דובר לקהלו, נושאים שהפואטיקה נוגעת בהם רק בצמצום רב. עם זאת, יש ברטוריקה גם התייחסות נרחבת הרבה יותר ללשון ולסגנון. בהכללתה של הרטוריקה במחקר זה יש אפוא השלמה של פרטים חשובים רבים החסרים בפואטיקה. אבל מעבר לתרומה זו, יש בצירוף שתי המסכתות שינוי מוחלט של פרספקטיבה ופרופורציות פנימיות.

מצירופן של שתי המסכתות הללו יחד מתחוור שמדובר בשני חלקים של תורת תקשורת, שבמרכזה עומדים המושגים טקסט וטקסטואליות. אכן, ה”טקסט” הזה יכול להיות גם טקסט שירי, אבל הטקסטואליות היא תכונה רחבה יותר מן הפן האסתטי־ספרותי. יש טקסטים רטוריים, משפטיים, פוליטיים או היסטוריים, שעל אף שונותם מן השירה, מבחינת היותם טקסטים הם עומדים בזיקה חשובה עימה.

ושוב, אפשר לדבר כמובן על “מימסיס”, חיקוי. אבל מושג מרכזי זה מקבל גם הוא מובן אחר ומקום אחר במסגרת התמונה הרחבה. המימטיות היא אחת התכליות האפשריות של טקסט, אבל בצידה יש תבניות כמו שכנוע, הפעלת רגש וכו’. יש יסודות ייצוגיים ברטוריקה, כשם שיש יסודות רטוריים בשירה. כדי להציג תיאור שלם של מכלול היסודות האלה צריך להרחיב את שדה ראייה ולהתמקד במושג הטקסט הלשוני, ורק אחר־כך להבין את הטקסט השירי.

זווית ראייה זו, כפי שנראה, יוצרת זיקה מפתיעה (או שמא לא מפתיעה כל כך) בין אריסטו לבין מגמות שונות בתורת הספרות של המאה האחרונה. היא יוצרת דיאלוג בינו לבין תפיסות סטרוקטורליסטיות, תקשורתיות ופנומנולוגיות, ובין תאוריות העוסקות בתגובת הקורא ובמבנים הסמנטיים של הטקסט. מתגלה שאריסטו יכול לומר דבר גם בנושאים שבהם עסקו התאוריות הללו, אם רק מפנים אליו את השאלות הנכונות.

אינני מבקש לטעון שבכל מקום תקלענה תשובותיו של אריסטו אל משאלותיהם של בני זמננו, או תצענה את הפתרונות החדשניים ביותר. לעתים תתגלה המודרניות המדהימה שלו, ולעתים תתגלה דווקא עמדתו השמרנית, זיקתו למגבלות של זמן ומקום.

תורת הטקסט שאפשר לזהות ביסוד מחשבתו של אריסטו היא סטרוקטורליסטית באופייה, והיא עומדת על היררכיה רציונלית ומובנית. עמדות פוסט־סטרוקטורליסטיות או דקונסטרוקטיביות, מהללו שנפוצו בחשיבה הפוסט־מודרנית, הן ביסודו של דבר זרות לרוחו. ואף־על־פי־כן, השאלות שתורות אלו מתייחסות אליהן והאווירה האינטלקטואלית שממנה צמחו – כל אלה אינן זרות לאריסטו כלל וכלל. במובן זה הוא רלוונטי באספקטים האוונגרדיים שלו ממש כבאלו השמרניים.

בירור השאלות הללו והתשובות שאריסטו נותן להן יאפשר לזהות קווים דיאלוגיים סמויים המתקיימים בין הוגים חדשים לישנים באופן שאינו תמיד מודע. אבל בראש ובראשונה – בירור זה עשוי להבהיר בכמה וכמה נקודות את מחשבתו של אריסטו עצמו על ידי הצבתה בהקשר חדש.

פרקי הספר נחלקים לשלושה שערים:
השער הראשון – הנחות יסוד. פרקיו מבקשים להבהיר את מושגי הטקסט והלשון אצל אריסטו, ולנמק את טענתנו בדבר מרכזיותו של מושג הטקסט. זאת באמצעות בדיקת יחסו של אריסטו לכתב ולטקסט הכתוב, וזיהוי ההבדל הקיים מבחינה זאת בינו לבין אפלטון. מרכזיותו של מושג הטקסט אצל אריסטו, כך אנו מבקשים לטעון, מקורה בכך שהוא הפילוסוף הראשון שהפנים באופן עמוק את צורת המחשבה של התרבות האוריינית, וזאת בניגוד לאפלטון, שבמובנים רבים עודו חושב במונחים של תרבות דְּבוּרָה.

השער השני – טקסט וטקסטואליות. לאחר שהוכחה מרכזיותו של הטקסט אצל אריסטו, מנסים פרקי שער זה להציג תיאור שיטתי של תורת טקסט אריסטוטלית, הנשאבת שווה בשווה מהתבטאויותיו בפואטיקה וברטוריקה. תורה זו כרוכה במבנה סמנטי ובמבנה תקשורתי. המבנה הסמנטי, שיידון בפרק ג, הוא בעל אופי “אנכי”: הוא מאורגן כשורה של שכבות סמנטיות הסדורות על הציר שבין מבנה שטח למבנה עומק. המבנה התקשורתי הוא בעל אופי “אופקי” יותר, והוא עומד על אקט התקשורת ועל יחסי הדובר והקולט. פרק ד יעסוק בסכמה התקשורתית בכללותה; פרק ה יעסוק במקומו של המוען (יוצר, משורר, נואם) ופרק ו – במקומו של הנמען (קהל).

כל המערכת הזאת, המשרטטת את הטקסט, מוקפת במערכת רחבה יותר המשרטטת את הקונטקסט. הקונטקסט הוא בעל אופי סוגי: כל טקסט מובן מכוח היותו חלק של סוג. עם זאת, יש גם קונטקסט גנטי והיסטורי. לסוג עצמו יש תהליך היווצרות שבו הוא בא לעולם, תהליך התפתחות וצמיחה, ודרכים שבהן הוא מתנהל בעולם. במכלול סוגיות אלו יעסוק פרק ז.

השער השלישי – מטקסטואליות לחיקוי – הוא ניסיון ליטול את מושג ה”מימסיס”, המרכזי כל כך בפואטיקה, ולנסות להבהיר אותו על רקע “תורת הטקסט” האריסטוטלית כפי ששורטטה בשער הקודם, ומתוך הנחותיה. פרק ח יעסוק במושג החיקוי המייצג מול החיקוי המסגל ויטען כי פיתוח התפיסה הייצוגית של החיקוי קשור קשר פנימי ועמוק עם ההנחה של טקסטואליות, וזוהי למעשה תרומתו של אריסטו. כאשר החיקוי אינו נתפס כחלק מטקסט, הוא נתפס רק כסיגול חיווריין של תכונה כלשהי על בסיס דוגמה נתונה. תפיסה זו, הקיימת אצל אפלטון, מסבירה חלק מעמדתו השוללנית כלפי השירה וכלפי האומנות המימטית בכלל. פרק ט ינסה להגדיר את החיקוי במסגרת מגוון האפשרויות האחרות של הייצוג הלשוני, ופרק י ייטול את מושג החיקוי האריסטוטלי כמונח כולל המציין את מערך האומנויות בשלמותו, ויבדוק את השתמעויותיו מבחינת היחס שבין אומנויות שונות, לשוניות ולא לשוניות.

פרק יא יעסוק בדיון האריסטוטלי על היחס שבין ההיסטוריון למשורר, תוך הסמכתו אל הדיון המופיע ברטוריקה בסוגיית היחס שבין דוגמה היסטורית לדוגמה בדויה. בניגוד לעמדתו המוצהרת של אריסטו, המדגישה את נפרדותו הגמורה של החיקוי השירי מן ההיסטוריה, נבקש להראות כאן את התפקיד שממלאת ההיסטוריה במלאכת החיקוי, ואת היחס שבינה לבין הבדיון, כפי שהם משתמעים מדברים שהוא אומר במקומות אחרים. פרק יב יעסוק במושג העלילה, שלדעת אריסטו הוא בלי ספק המרכיב החשוב ביותר בחיקוי השירי. הפרק ינסה להציג את תפיסת העלילה האריסטוטלית כדגם השאוב מן המבנה הריבודי של הטקסט כפי שהוא מצייר אותו (וכפי שנדון בפרק ג למעלה).

חיבור זה אינו מיועד לטירון הגמור במחשבתו של אריסטו; הוא מחייב התמצאות כלשהי בפואטיקה ובמחשבת אריסטו בכלל, וברטוריקה בפרט. אין זה אפוא ספר הדרכה ראשוני, אולם גם אין זה מחקר פילולוגי מקצועי ולמדני. הוא מיועד לכל קורא משכיל שיש לו עניין בפואטיקה וברטוריקה, בתורתו של אריסטו בכללותה, בתורת הספרות, בתולדות הביקורת ואף בתולדות התרבות.

מכאן נובעות גם העדפות שונות בתחום המבנה והעריכה. כפי שניתן להיווכח מן הארגון הפרקי – הספר הזה אינו עוקב בצורה ליניארית אחרי הטיעון האריסטוטלי כנתינתו. הוא עוסק בשורה של נושאים המשתמעים ממהלך המחשבה האריסטוטלי, אך לא תמיד זוכים לדיון מפורש או רצוף. כתוצאה מכך יש כמה וכמה דיונים אריסטוטליים שיוזכרו שוב ושוב, בכל פעם בהקשר של נושא אחר. למרות שהדבר יכול להעניק רושם של חזרתיות, העדפתי במקרי הצורך לצטט שוב ושוב אותם קטעים ולעתים גם לא להימנע מחזרה קצרה על דברי הסבר אלה או אחרים, ובלבד שהקטעים הרלוונטיים יהיו זמינים ונגישים בכל מהלך הקריאה, והקורא לא יאלץ לחזור לאחור או לשוטט שלא לצורך בין דפי הספר, על מנת שיוכל להבין דיון נתון.

כמו כן השתדלתי שלא להכביר באפרטים, בהערות שוליים ובהפניות, אף שיש כאלה. גם לא הכברתי בציטוטים מן המקור: כל הציטוטים הובאו בתרגום, בין מהללו המצויים בשוק, בין בתרגום משלי לצורך העניין, ובין בשילוב של השניים. מילים ביוונית הובאו באותיות לטיניות מוטות (italics) ועל פי התעתיק המקובל.

ציטוטים מן הפואטיקה הובאו בדרך כלל על־פי תרגומה של שרה הלפרין (אריסטו, 1977) עם שינויים ותיקונים בהתאם לצורך. ציטוטים מן הרטוריקה התבססו על תרגומי שלי (אריסטו, 2002). ציטוטים מאפלטון הובאו בתרגום יוסף ליבס (אפלטון, 1966-1964).

מראי המקום של הטקסטים העתיקים הם על־פי שיטות המיספור האוניברסאליות המקובלות ביחס לסופרים המדוברים (מיספור שורות, מיספור עמודים ופיסקאות על פי הוצאה קנונית וכו’). ברישום מראי מקום לקטעים מאפלטון חרגתי מעט מעיקרון זה, מכיוון שבעברית מצוי קורפוס שלם ואחיד של כל כתביו ובקורפוס זה השמירה על הרישום המקובל (עמודי סטפנוס) אינה מלאה. לגבי כל מראה מקום הבאתי אפוא גם את עימוד סטפנוס כדרך שהוא מופיע בתרגום ליבס (ללא חלוקה פנימית), ובצד זה הבאתי בסוגריים מרובעים את מספר הכרך והעמוד בהוצאה העברית.

הדברים המובאים בספר זה מבוססים על שנים של מחקר והוראה. הם נדונו ולובנו במהלכם של סמינריונים שהעברתי בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה; מקצתם הוצגו בכנסים ובימי עיון בחיפה, בתל־אביב, בירושלים, בחרוניגן ובשיקאגו. פרקים שונים אף הוצגו בדפוס כמאמרים בקבצים או בכתבי עת (צורן 1992, 1999; Zoran 1998), ומקצתם חופפים באופן חלקי דברים שפירסמתי בהקשרים אחרים (צורן 2002, 2002א). כל הטקסטים הללו עובדו ונכתבו מחדש לצורך הכללתם בספר זה.

במהלך העבודה שיתפתי עמיתים וידידים בנושאים מנושאים שונים. תגובותיהם חדרו אל הנוסח הכתוב באופן שלא תמיד ניתן כיום לזיהוי מובחן, אך תמיד אוכל להעריכו. אציין במיוחד את ד”ר ורד לב כנען, שקראה חלקים ניכרים מכתב היד והעירה את הערותיה. כמו כן איני יכול שלא להזכיר את שיחותי הממושכות בנושאים הקשורים לספר עם פרופ’ רינה דרורי ז”ל, שלדאבון כולנו לא תזכה לראות את הספר המוגמר.