מקובל בלב הסערה
70.00 ₪ 53.00 ₪
ר’ משה חיים לוצאטו (רמח”ל, 1707–1746?) היה מן הדמויות המשפיעות בעולם היהודי בעת החדשה. הוא עסק בדקדוק, בהיגיון, במוסר, במתודה תלמודית, בקבלה, ברטוריקה בשירה ובתאטרון.
לא הכל קיבלו את דרכו. רמח”ל עמד במרכז פולמוס כלל-אירופי וחלק מספריו הוחרמו. מבקריו האשימו אותו באורח חיים בלתי הולם, ביומרנות משיחית ואף בפעילות מאגית אסורה.
ואולם למרות הביקורת, נעשה רמח”ל לדמות מרכזית בחשיבה היהודית, שזכתה להערצת אישים כמו הגאון מווילנא והרב קוק. כתביו נלמדים כיום בישיבות ובאוניברסיטאות.
זהו ספר המחקר הראשון בעברית המיוחד לדמותו של רמח”ל והעיון המקיף הראשון בכל מרכיבי הגותו ודמותו. רמח”ל מוצג בספר בהקשר ההיסטורי-גאוגרפי שבו פעל – התרבות האיטלקית והאירופית במאה השמונה עשרה. מתוך הדיון המדעי עולה דמות חדשה של אחד מן המקוריים והמשפיעים שבהוגים היהודיים בעת החדשה.
תוכן העניינים
+ פתח דבר
+ פרק א: חייו ותקופתו של רמח”ל
1. מבוא
2. שיטת הספר ודרך הדיון
3. התחלות, מורים, מקורות ומקוריות
4. הפולמוס: המערכה הראשונה
5. השקט שבעין הסערה
6. הפולמוס: מערכה שנייה
7. עם שוך הסערה: אמסטרדם וארץ־ישראל
8. רמח”ל בראי תקופתו
+ פרק ב: החוויה המיסטית־התגלותית
1. חוויה והגות בעולמו של רמח”ל
2. הטכניקות
3. רמח”ל בתקשורת עם נשמות
+ פרק ג: מרכיבי הפולמוס
1. הפולמוס על אורחות חייו של רמח”ל
2. הפולמוס על החבורה
3. הפולמוס על המשיחיות
4. הפולמוס סביב חשד השבתאות
+ פרק ד: בין איטליה לאמסטרדם: ‘סוד ההנהגה’
1. הנהגה והיסטוריוסופיה
2. הנמשל בקבלת האר”י
3. תכלית העולם והאדם: שני המהלכים היסודיים
4. תיקון השכינה
5. היסטוריוסופיה ופרשנות: ספר ‘אדיר במרום’
+ פרק ה: תקופת אמסטרדם – הכתבים המתודיים
1. המתודה כעיקרון מארגן
2. הסדר
3. הקדמות וכללים
4. החכמה
5. העיון
6. הרטוריקה של רמח”ל
7. התלמוד וההלכה בעולמו של רמח”ל
8. ‘דרך תבונות’: מדריך ללימוד התלמוד
9. הכתיבה התאטרלית והספרותית
+ פרק ו: תורת המוסר
1. כיצד יש ללמוד את ספר מסילת ישרים
2. הקריאות הקבליות
3. מידת הזהירות
4. מידת הזריזות
5. מידת החסידות
6. מידת הענווה
7. מידת הקדושה
8. המוסר בעולמה של חבורת רמח”ל
9. לסיכום דמותו של רמח”
+ פרק ז: רמח”ל מדורו ועד דורנו
1. מבוא
2. החסידות
3. חוג הגר”א ותנועת המוסר
4. חוג ראי”ה
5. רמח”ל בדורנו ובדור הבא
+ כתבי רמח”ל – רשימה כרונולוגית
+ רשימה ביבליוגרפית
+ מפתח כללי
מתוך פתח הדבר לספר מאת יהונתן גארב: ראשית לימודי בתורת הקבלה הייתה בתקופת לימודיי בישיבה ה’ליטאית’ כנסת ישראל־חברון שבירושלים. באותם ימים, בשנות השמונים של המאה הקודמת, העיסוק בקבלה לא היה מקובל כלל בישיבות מסוג זה, וממילא לא היה לי רב או חבר שיסייע בידי להיכנס לעולם מורכב ומופלא זה, בישבי יום אחר יום, לפנות בוקר, ב’אוצר הספרים’, כפי שמכונה הספרייה בעולם הישיבות, ודווקא שם ולא בבית המדרש החשוף למבטו של ציבור הלומדים.
מסייע אחד היה בידי והוא ר’ משה חיים לוצאטו. דרך ספרי הכללים שלו עלה בידי לסדר את המבנה הסבוך של העולמות והפרצופים ואף למצוא לו פשר קיומי ומושגי. כלל הלומדים עסקו בספר המוסר שלו ‘מסילת ישרים’, ולעתים אף בספרי המחשבה הנעדרים שפה קבלית גלויה, ואחד מהם אף למדתי עם מי שלימים הפך לאחד מראשי תנועת המוסר בארץ.
אולם אני בחרתי לי את כתביו הקבליים. תוך זמן קצר הגעתי גם לכתבי המתלהבים ממשנה זו, כגון ר’ יהודה ליב בלוך, ולכתבי המסתייגים ממנה, כגון ר’ שלמה אלישיב (‘בעל הלשם’), הכול בתוך אותו עולם ‘ליטאי’ שבו היה מושבי בימי נעוריי.
לאחר מכן, במהלך שנות הלימוד והמחקר באוניברסיטה, עסקתי בקבלת הראשונים והאחרונים ונגעתי ברמח”ל רק בהקשרן של סוגיות אחרות, כגון תפישת כוח השפה או מקורותיו של ראי”ה קוק.
הפנייה המחודשת שלי לרמח”ל באה בעקבות מחקרי על העולם החרדי, שהחל בתשס”א, ושילב בין עיון בספרות הקבלה והמוסר הרחבה ההולכת ונכתבת בעולם זה בעשורים האחרונים, לבין ‘עבודת שדה’, הכוללת שיחות ולימוד עם מקובלים ובעלי מוסר. על אף שגישתי המחקרית, שהינה אוניברסליסטית אף ביחס למקובל במדעי היהדות, הייתה גלויה בפני המנהיגים החרדיים שעמם באתי בדברים, נתקלתי בפתיחות, בסקרנות ובגילוי לב.
יתר על כן, המגע עם יורשי העולמות הרוחניים שתרמו להתקבלות הגוברת של רמח”ל במאה האחרונה הביא לפתחי מסורות בעל־פה, שעל חלקן אוכל רק לרמוז כאן. חשיפה אינטנסיבית זו העמידה אותי מול הפער בין היקף העיסוק החרדי ברמח”ל, בשיעורים, בכתבים ובאתרי אינטרנט, ובין המיעוט היחסי בעיסוק בו בעולם האקדמי. מאז עבודתו החשובה אך הראשונית של ישעיה תשבי ז”ל, לא קם חוקר בכיר שיעסוק בדמות מרכזית זו בהיקף של ספר.
על אף שנכתבו כמובן מחקרים שונים ובהם תרומות חשובות, חובתי הביקורתית לומר שניתן למצוא בהם בעיות מהותיות, שתיחשפנה במהלך הספר. ממילא, חשתי ש’קנאת סופרים’ תרבה חכמה, ואל לנו להשאיר את אוצרות רמח”ל אך ורק בידי העולם החרדי, שמוסכמותיו חוסמות דיון חופשי בפומבי בסוגיות הרגישות העולות מחייו ומדרכו.
ברצוני להודות כאן מקרב לב לתלמידי החכמים הבקיאים ומעמיקים בתורתו של רמח”ל, על אף שרובם מעדיפים, מסיבות הקשורות למנהגים של עולמם, שלא להופיע כאן בשמם.
יהונתן גארב הוא פרופסור בקתדרה בקבלה ע”ש גרשם שלום בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש תכנית ‘אמירים’ למצטיינים במדעי הרוח. ספריו בעברית הם: ‘הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז”ל עד קבלת צפת’ (הוצאת מאגנס, תשס”ד); ‘יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים’ (הוצאת כרמל, תשס”ה).
פרופסור יהונתן גארב זכה בפרס נשיא האוניברסיטה ע”ש בן-פורת/פולאק על הצטיינות במחקר לשנת 2010.
פרק א: חייו ותקופתו של רמח”ל | מבוא
יושב לו חֲצות־יום וַחֲצות־לילה סטודנט אחד, ניצחי,
כּחוּשׁ ולוהט כּנֵר־של־יֵאָהרצַייט. עיניו בַספרים
העתיקים שלפניו … השכנים מתלחשים שהוא עוסק
בקבלה־מַעשִׂית … ישעיהו תִּשְבִּי קוראים לו
(יעקב אורלנד, סמטת החבשים).
בדברים שצוטטו לא מעט, כתב המשורר חיים נחמן ביאליק (במסה שכותרתה ‘הבחור מפאדובה’): ”את גואלו זה, אהה, לא ידע ישראל ולא הכיר … ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויציר רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונו, דלונו עד מאד’. אכן, גם אם תמונת המצב שתיאר ביאליק השתנתה עקב פרסום כתבים רבים של רמח”ל, עדיין דלונו.
ר’ משה חיים לוצאטו היה אחד מן הכותבים המעמיקים, הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי בעת החדשה. גם לאחר שנפריד בין כתבי רמח”ל לבין חיבורים שיוחסו לו בטעות, עדיין יהיה בידינו קורפוס עשיר של כתבים במגוון מסחרר של סוגות – דקדוק, היגיון, היסטוריוסופיה, מוסר, שיטה תלמודית, פרשנות כתבי הקודש, רטוריקה, שירה, תאטרון, ובמיוחד קבלה. להוציא הכתבים שבידינו, אבדו לנו, בשל הסערה שקמה סביבו והרדיפה שבה הוא נרדף, חיבורים לא מעטים.
לכל נושא שבו הוא נגע הביא רמח”ל ארגון בהיר, עיון מעמיק וחדשנות מופלגת. תאווה זו לסדר הביאה אותו לחבר את אחד החשובים שבספריו, ‘דרך השם’, שיש בו ניסיון חלוצי להציג בתמצות את כל סוגיות היסוד של האמונה והמחשבה של היהדות (ולא רק ‘עיקרי אמונה’), בצורת חיבור רציף ותמציתי (ולא בדיאלוג כב’ספר הכוזרי’ או ‘דעת תבונות’ של רמח”ל בעצמו). סגנון זה של כתיבה ומחשבה הוא כה מובהק ועצמתי, שהוא מקל על זיהוי כתביו האותנטיים (להבדיל מאלו שיוחסו לו בטעות).
לאור כל זאת, קל להבין את ההערצה הרבה שזכה לה רמח”ל, חרף המחלוקת הקשה שקמה עליו. מתנגדים וחסידים, בעלי מוסר ומשכילים, סופרים ציוניים ומקובלים – כולם למדו בשקיקה את תורתו וצעדו בדרכי המחשבה שהוא סלל ופרץ. וכך גם בדורנו, שבו רמח”ל נתפש כמקור השראה בקרב סוכני תרבות מאורי זוהר ועד אביתר בנאי ובקרב מלומדים ממורי הראשון, בעל המוסר ר’ שלמה ולבה, ועד ישעיהו ליבוביץ’.
לנוכח ההיקף, העושר וההשפעה של כתיבתו של רמח”ל, בולט בהיעדרו חיבור מחקרי המקיף את הקורפוס כולו. יתר על כן, בשפה העברית אין בידינו אפילו ספר מחקר המוקדש לחלק מכתביו. בדומה לזה, הדיון המקיף ביותר בפולמוס רמח”ל וכן הדיונים התאורטיים המתוחכמים ביותר שנכתבו על מחשבתו המשיחית והמגדרית מצויים רק באנגלית (מחקרי אלישבע קרלבך, אליוט ר’ וולפסון ומשה אידל שיוזכרו במקומם).
למרבה ההפתעה, בספרי מחקר יסודיים, ובראשם Major Trends in Jewish Mysticism של גרשם שלום (שרובו טרם תורגם לעברית), בקושי ניתן למצוא התייחסות לרמח”ל וחוגו. הואיל וסדר היום שהתווה שלום, שבמרכזו עומדים ראשית הקבלה (כולל ספר הזוהר), קבלת האר”י, השבתאות והחסידות, עדיין שולט בהוראת הקבלה, הרי שעד לקורסים שלי רמח”ל נלמד יותר בחוגים לספרות מאשר בחוג למחשבת ישראל.
אין נאה מן הלשון העברית לכתיבה על רמח”ל, ולא מטעמים לאומניים, אלא משום שהוא היה ממחדשי פניה של לשון זו. חיבוריו מצטיינים בעברית נעימה וצלולה, במבנה ובדרכי מבע. המודרניות של העברית של רמח”ל נחשפה בעיניי כאשר לימדתי את כתביו בשני סמינרים באוניברסיטה העברית.
דבריו של רמח”ל היו שגורים על לשונם של התלמידים (שחלקם, בשל מצב מערכת החינוך בארץ, מתקשים בקריאה זורמת של טקסטים מוקדמים יותר), והם שמחו בהם. אין לנו אלא לקוות שאף קוראי ספר זה יחושו תחושות דומות כאשר ארבה בציטוטים ישירים מדבריו.
כפי שעוד נראה, רמח”ל היה רטוריקן מודע מאד, ובמסגרת זו היה מודע לצורך לזקק את התנסחותו בעברית. וכך הוא כתב, באופן הממחיש היטב את טענתו, במאוחר שבחיבוריו על הרטוריקה:
וצריך שתדע, שהנה, כל לשון ולשון לפי דקדוק הלשון ההוא ומשפטו ימצאו לו משפטי מליצה ודרכי דיבור מיוחדים ללשון ההוא שיהיה בם הדיבור יותר נעים וערב ממה שהוא הדיבור התמידי הנהוג אצל ההמון … ולא יעתקו החוקים האלה מלשון אל לשון, כי אולם, נעמם ויפים מיחד בלשונם מצד דקדוקו, ואין להם מקום בלשון אחרת.
דרך משל: בלשוננו הקדוש תמצא אותיות נוספות בדברי בעלי המליצה, אשר לא ינהגו בהם בעלי הסיפור … וענינים אחרים רשמום בעלי הדקדוק לפי שמצאו אותם יוצאים מגבולי דקדוק הלשון כפי הנהוג בו על הרב וגזרו היותם לתפארת הקריאה או הלשון.
ואולם, כתיבתו של רמח”ל, מפעימה ומטביעת־חותם ככל שתהיה, אינה ממצה את דמותו. הסקרנות שרמח”ל עורר במשך הדורות נובעת גם מפרשת חייו הסוערת והמסעירה. קם בחור, שטרם הגיע לכלל בגרות מלאה במושגים דתיים־הלכתיים, עוד בטרם נישואיו, והנה הוא מייסד חבורה תוססת ומתסיסה, בעלת יומרות מרחיקות לכת לתיקון עולם ולקירוב הגאולה.
במהרה הוא מוצא את עצמו במרכזו של פולמוס בין־לאומי, שכותבים מרכזיים ביותר בוחרים בו צד, לחובה או לזכות. כאשר הפולמוס הופך לרדיפה, הדומה באופייה לרדיפות הפוליטיות הרבות של העת החדשה, נס רמח”ל על נפשו, תחילה לקהילת אמסטרדם, הרחוקה באורחותיה מעולמו, ואחר כך לארץ־ישראל. ושם, בגליל, הוא מוצא את מותו המוקדם במגֵפה.
בזכות הדפסת האיגרות שהוא כתב, שאחרים כתבו לו ושנכתבו על אודותיו, כל זאת בחלק הראשון של המאה העשרים, יש בידינו תיעוד מרתק, גם אם חלקי ורב פערים, של פרשת חייו עד הגיעו לארץ.
עם זאת, חיבורו של שמעון גינצבורג, המתבסס על החשיפה של חלק גדול מתיעוד זה (שהיה מצוי בכתב יד שהגיע לניו יורק), הוא לקוי, לא רק בשל שהוא העובדה שנכתב לפני שמונה עשורים (תוך אי־דיוקים, ומשום שמאז התפרסמו תעודות נוספות), אלא בעיקר בשל הביטול שלו את הכתיבה הקבלית של רמח”ל כזבל חסר תוחלת וערך.
יחס זה הוא בגדר תמונת ראי לכתיבה הגיוגרפית, בבחינת ‘ספרות שבחים’, שנכתבה על רמח”ל המדומיין בחוגים מסורתיים והשייכת לתולדות ההתקבלות של דמותו.
בדור הקודם לדורנו ישעיה תשבי פתח בפנינו צוהר נוסף, כאשר החל בעיון ביוגרפי אינטנסיבי (כמובן בעקבות דיונים פזורים של קודמיו) בכתבים השייכים לרמח”ל ולסביבתו ושיער השערות בדבר תודעתו המשיחית החריפה של רמח”ל.
עוד יש להזכיר את מפעלו הביבליוגרפי של מאיר בניהו, ואף להצר על כך שהמחקר לא נכנס לעובי הקורה של עיוניו והשגותיו על עמדותיו של תשבי, אף שהן קוראות לליבון ולהכרעה לפי העניין (אולי בשל העובדה שטענות תשבי ובניהו פזורות באי סדר במחקרים שנתחברו בתקופה הנמשכת עשורים שלמים).
בוודאי יש להמשיך בדרכים הללו, מצוידים בכלים החדשים של חקר החוויה המיסטית והסוציולוגיה העכשווית וכן תוך קבלת השראה מבעלי המלאכה של כתיבת ביוגרפיות.
אולם, ספרנו לא יוקדש רק לבירורים ביוגרפיים והיסטוריים, אלא ישבץ את העיונים הללו בצד ליבון עיקרי תורתו, הגותו וחווייתו של רמח”ל. הכרעה זו אינה מבטאת רק את הכשרתי כחוקר של הכתיבה המיסטית היהודית, אלא גם את מגבלות החומרים ההיסטוריים שבידינו, המקשות על תיאור מקיף המצטמצם בתוך גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית, אפילו זו של היסטוריה אינטלקטואלית. זאת ועוד, דרכי נבדלת מזו של חוקר בין־ תחומי באופן נדיר, רוברט מ’ יאנג, שתיאר את הביוגרפיה כדיסציפלינה הבסיסית של ‘מדע האדם’.
לשיטתו, אין כמו דיסציפלינה זו כדי להפגיש את הפסיכולוגי והחברתי, את המתחים התרבותיים הרחבים ואת הדרמות המשפחתיות ובקיצור – את הדרוש לעיון בבני אדם כבני אדם.
לטעמי, חרף חשיבותה של הביוגרפיה, חובה לאזן בין העיון בדמויות מופת לבין תנועות המוניות שאינן תלויות בקורותיו של יחיד. כמו כן, בתולדות הרעיונות נודעה השפעה רבה דווקא לכתבים אנונימיים, שזכו להשפעה למרות, ולעתים בגלל, העובדה שלא נכתבו בידי אדם ידוע ומסוים.
ביקורות ועוד
הספר ראה אור בחודש מאי 2014
מקובל בלב הסערה
ר’ משה חיים לוצאטו
מאת: יהונתן גארב
מהדורה ראשונה: מאי 2014
מחיר מומלץ: 70 ש”ח
עיצוב עטיפה: יעל בר־דיין
ספר זה רואה אור בסיוע
הקרן הלאומית למדע
כריכה רכה
403 עמודים
דאנאקוד: 583-62
מסת”ב: 978-965-7241-60-8
This book was published with the support of the Israel Science Foundation
Kabbalist in the Heart of the Storm
R. Moshe Hayyim Luzzatto
Jonathan Garb
ISBN: 978-965-7241-62-2
המלאי אזל