ניצחונה של אתיופיה

ניצחונה של אתיופיה | הקדמה

אתיופיה עוררה סקרנות וגם הייתה לחידה משחר ימי האנושות. בימי הביניים עמדה היא מול הכוח האדיר של האסלאם האימפריאלי, ושמרה על עצמאותה. ברבע האחרון של המאה ה־ 19 התעמתה הן עם מוסלמים, והן עם בני אירופה בשיא תנופת שתלטנותם וכיבושיהם באפריקה ובמזרח.

מעימותים אלה יצאה אתיופיה מנצחת, ונכנסה למאה ה־ 20 כאימפריה אפריקאית בזכות עצמה, ריבונית וגאה. היא נפלה לידיים זרות רק לתקופת חמש שנים, 1941-1936 , עת נכנעה לצבאותיו של הפשיסט מוסוליני. מששוחררה, נותרה עצמאית עד ימינו, ובגבולות שעוצבו על ידי כיבושיה וניצחונותיה.

מה היה סודה של אתיופיה? כיצד עמדה במבחני חוץ כבירים אלה, וכיצד נשמרה כישות פוליטית לאורך כאלפיים שנה? ב־ 1943 ניסח את תמצית החידה היועץ ואיש הצבא הבריטי, הקולונל רוברט צ’יזמן: “משלהי המאה ה־ 19 ועד עתה, התבססה מדיניות החוץ של בריטניה, צרפת ואיטליה על ההנחה כי אתיופיה חייבת להישבר ולהתפרק. אלא שהיא מיאנה לעשות כך. אתיופיה שרדה במשברי העת החדשה והציגה חזית מאוחדת – גם אם לא יעילה מספיק – אפילו מול צבאות מוסוליני.

ועדיין, ‘התיאוריה של התפרקות אתיופיה’ מתעקשת להישאר… אין זה מפתיע שמשקיפים זרים אינם מסוגלים להבין שאחדות לאומית אכן הייתה ועדיין מתקיימת באתיופיה, וכי ממשלה שקשה לראותה בעין, ואשר היא כה שונה מממשלותיהם, יכולה הייתה להתקיים יותר מכמה חודשים… אתיופיה אכן מושתתת על מערכת מוזרה [צ’יזמן השתמש במונח “מבנה משוגע”, Crazy structure] המוחזקת על ידי מין מגנטיזם מסתורי [Mysterious magnetism], שאינו מובן למי שיש לו ידע שטחי בלבד על הארץ”.

מהי אם כן “המערכת המוזרה” הזאת הבנויה על בסיס “מגנטיזם מסתורי”? מהו אותו “מגנטיזם”? מדוע שבה והופרכה “תאוריית ההתפרקות”? איך שרדה אתיופיה ואף התחזקה דווקא לעת התייצבותה אל מול אתגרים חיצוניים, מול כוחות שהביאו לקריסת מבנים מדיניים וחברות אחרות באפריקה ובאסיה? איך זה ניצחה שוב ושוב? – התשובה אינה יכולה להיות חדה וברורה.

כמו כל שאלה היסטורית מדובר בסוגיה רב ממדית שאין לה הסבר חד־משמעי. ספר זה עוסק בתקופת הניצחונות של שלהי המאה ה־ 19 , וציר דיונו הוא פועלו של אחד האחראים להם. הביוגרפיה הפוליטית של ראס אלולה מציעה אולי חלק מההסבר, ודאי לא את כולו. יש בה גם מסר המתחבר במישרין לאתיופיה של ימינו ממש, ולשאלת שרידותה והמשכיותה גם אל מול מבחני המאה ה־ 21 .

המרחב שבו מתרחש סיפורנו הוא ערש לידתה של אתיופיה בעת העתיקה, וזירת ניצחונותיה במאבק על עצמאותה בעת החדשה. זהו אזור הררי בצפון הארץ, מצולק נוף, חרוץ גאיות עמוקים והרים נישאים, חלקם שטוחי פסגה.

הוא מאוכלס בדוברי תיגריניה, שפה שמית כתובה באותיות אתיופיות המשותפות לשפה האמהרית הנפוצה בכל הארץ, ולשפת הגֶעְז, שפת כתבי הקודש. במרחבם של דוברי התיגריניה, המכונה “תיגרַאי תיגְריניה”, שוכנת העיר הקדומה אקסוּם, אשר בה ובסביבתה נולדה המדינה העתיקה. שושלת של מלכים קמה באקסום עוד במאה הראשונה לפני הספירה, ופיתחה תרבות עירונית, סדר ממלכתי, וזיקה לים סוף הסמוך מצד אחד, ולתוך־תוכי קרן אפריקה מן הצד האחר.

אתיופיה האקסומית התקיימה כאלף שנה. בשיאה, במאה השישית לספירה, השתרעה על מרבית קרן אפריקה וכן על תימן שמעבר לים סוף. נמלה של אקסום, אדוּליס )זוּלא(, לא הרחק מנמל מָסָוָוע של ימינו, איפשר סחר, קשרי תרבות וקשרי כלכלה עם ארצות המזרח. זיקה זאת למזרח הקדום העמיקה בראשית המאה הרביעית עת קיבלו מלכי אתיופיה את הנצרות (בגרסתה המוֹנוֹפיזיטית).

בשנת 333 נקבע כי הכנסייה של אתיופיה היא בישופות של הכנסייה הקופטית המצרית, וראשה, האבּוּנא, יהיה נזיר מצרי ממונה על ידי הפטריארך המצרי (הסדר זה החזיק מעמד עד 1959). מאז אותה ראשית עתיקה נסבה התרבות הכוללת של אתיופיה הנוצרית, כולל ובעיקר זאת הפוליטית והמנהלתית, על אוצר המושגים, על הטקסים, על המועדים ועל האמונות של דת ישו, בגרסתה המקומית.

הכתר והצלב אוחדו באתיופיה (עד מהפכת 1974) ללא הפרד, והמלכים – מאוחר יותר, הקיסרים – היו בפועל ראשי הנצרות. רשת של מנזרים וכנסיות הפיצה את התרבות הדתית־ ממלכתית הזאת. היא כללה לא רק זיקה מוסדית לכנסייה של מצרים, אלא תודעת קשר הדוק למזרח בכלל ולירושלים בפרט.

במאה השישית נחשבה אתיופיה האקסומית לאחת משלוש מעצמות המזרח, לצד ביזנץ ופרס. היא הייתה אמנם הגורם הזוטר במשולש כוחות זה, אך בעל תפקיד משמעותי במרחב ים סוף ודרום ערב. בתור שכזאת היה לאתיופיה חלק גם בסיפור עלייתו והצלחתו של נביא האסלאם, מוחמד. הנביא הכיר היטב את אתיופיה הנוצרית, ואתיופים רבים סחרו זה דורות עם מכה. חלוצי האסלאם, שנרדפו על ידי ערביי העיר, נמלטו בפקודת הנביא ממכה, הפליגו בסתר לילה בים סוף, ומצאו מקלט באקסום (בשנת 615).

זאת הייתה ה”ההִג’רה הראשונה” שקדמה להג’רה החשובה והידועה יותר למַדינה (622). באקסום, בחצרו של הנַגָ’אשי, הנֶגוּס, המלך של אתיופיה, נערכה אכן הפגישה ההיסטורית הראשונה בין נוצרים למוסלמים, ונודעה לה חשיבות גם בתולדות האסלאם.

אשר לתולדות אתיופיה, הנה בישרה עליית האסלאם כאימפריה אדירה את ראשית שקיעתה של ממלכת אקסום. המוסלמים לא הסתערו על אתיופיה בכוח צבאותיהם. היא לא עמדה בראש סדר עדיפויותיהם, וספק אם היו יכולים לנהל מערכה מעבר לים ולכבוש את מצודת ההר של “תיגראי תיגריניה”.

לבני אתיופיה כבר הייתה כאמור דת הלכתית כוללת, ולאסלאם לא היה מבחינה זאת יתרון כפי שהיה לו באזורים רבים אחרים. המוסלמים גם זכרו את צו הנביא להכיר תודה לאתיופים על שאירחו את “ההג’רה הראשונה”.

ואולם התפשטות האסלאם על ארצות המזרח ועל צפון אפריקה, כולל בחופי ים סוף, ניתקה את אקסום ממערכות הסחר האזוריות. המדינה האתיופית הראשונה החלה לשקוע בהדרגה עד שנעלמה אקסום כבירה במהלכי המאה העשירית. עתה עבר מרכזה של המדינה הנוצרית דרומה. היא נחלשה לזמן מה עד שהתאוששה במאה ה־ 13 במנהיגות מי שכונו “השושלת הסוֹלוֹמונית”.

קיסרי שושלת זאת היו דוברי השפה האמהרית, והם כוננו את ממלכתם באזור שוֹאָה, היום מרכזה של אתיופיה (על בירתה המודרנית אָדיס אָבֶּבָּה, שקמה ב־ 1886). הסולומונים בשיאם (1270 – 1529), חידשו ואף העצימו את תפארתה הימי־ביניימית של אתיופיה. הם ביססו את הנצרות בין היתר על הזיקה – הדתית ולגרסתם גם האתנית – לעם ישראל, לירושלים,

לציון ולבית שלמה. הסולומונים ביצרו את הכנסייה, את רשת המנזרים, והרחיבו את תפוצת כתבי הקודש. הם פשטו על אזורים נרחבים וכבשו אותם, ושלטו במרחב החופף פחות או יותר לאתיופיה של ימינו. הקיסרים הסולומונים קיימו גם זיקה למזרח, ואף לאירופה(דרך מנזר בירושלים) אך בהיעדר מוצא לים עשו כך בדרכי עקיפין. שליטת הקיסרים האמהרים הגיעה לאזור דוברי התיגריניה, ואל רצועת החוף שלידם, רק במקוטע. “תיגרַאי תיגרינְיָה” לעצמה נשארה שולית, ענייה, ומפוצלת בין משפחות יריבות.

במאה ה־ 16 נחרבה אתיופיה הסולומונית לתקופה קצרה (1529 – 1543) על ידי צבאות מוסלמיים שפשטו מדרום. ישועה הגיעה מכיוונו של ים סוף, עת נחת חיל עזר פורטוגלי שסייע בהדיפת הפולשים. אלא שאתיופיה לא הצליחה להתאושש מחורבן זה במשך שנים ארוכות.

היא התדרדרה לאנרכיה ולא נעשה ניסיון של ממש לאחדה, אלא בימי “ראשון קיסרי העת החדשה” תֶאוֹדְרוֹס השני, 1855 – 1868 . סביב בירתו החדשה, מָקְדָלה (באזור ווֹלוֹ של ימינו), עשה תאודרוס מאמץ אדיר להחזיר לאתיופיה את תפארת עברה. על נסיבות כישלונו נתעכב להלן בקצרה. ב־ 1872 תפס את כס הקיסרות יוֹהָנֶס הרביעי. הוא היה תיגריני, ולראשונה מאז ימי אקסום חזר מרכז הכובד של אתיופיה אל המרחב של “תיגראי תיגריניה”.

במנהיגותו של יוהנס קיבלו דוברי שפה זאת את הזדמנותם השנייה להנהיג את אתיופיה. הם עשו כך לאורך שני העשורים הבאים, שהיו לאחת התקופות המכריעות בתולדות הארץ, וכן גם בתולדות מרחב ים סוף וארצות הנילוס, בתולדות אפריקה כולה ובתולדות האימפריאליזם האירופי. היו אלה שנות ניצחונותיה של אתיופיה. כשהחלטתי להתמחות בהיסטוריה של אתיופיה, נמשכתי במיוחד לדמותו של יוהנס הרביעי.

בימיו השתלבו תולדות אתיופיה באופן מובהק אף יותר עם היסטוריות שהכרתי מלימודיי הקודמים כתלמיד תולדות המזרח התיכון והיסטוריה אירופית. בשנות מלכותו של יוהנס, עד מותו ב־ 1889, התעמתה אתיופיה עם מצרים של הכֶּדיב אִסמאעיל (1863 – 1879), עם סודאן שבמנהיגות תנועת המהדיה האסלאמית הקנאית (1881 – 1898), ועם איטליה כנציגת האימפריאליזם המערבי לעת “המרוץ על אפריקה” (שצבר תנופה משלהי 1884).

במדיניות הפנים של יוהנס סקרנו אותי שני ממדים. האחד, יחסו כנוצרי אדוק ומוקף איום מצרי וסודאני, לאוכלוסייה המוסלמית של אתיופיה. יוהנס החל דרכו כאדם פתוח וסובלני, אך סיים כצלבן קשוח. הוא כפה על כחצי מיליון מוסלמים בלבה של הארץ להתנצר, ונהרג מכדורי לוחמי הג’האד הסודאנים. הממד השני היה האופן שבו ניהל יוהנס את אתיופיה הנוצרית.

הוא הכיר בשליטי המחוזות כמלכים, וכונן למעשה קיסרות פדראלית. בלב המורכבות הזאת, שאליה נחזור להלן, עמדה דמות טרגית. יוהנס היה מעין מלך ליר שקספירי, נתון לתהפוכות גורל אישיות ולמצבי רוח משתנים.

בספטמבר 1970 מצאתי את עצמי בחדרו של מדריכי לדוקטורט ב”בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה” של אוניברסיטת לונדון (SOAS). לידו של ד”ר ריצ’ארד גריי ישב פרופסור אדוארד אוּלֶנדורף, אתיופיסט מפורסם, שבשל אילוצי מינהל היה מדריך המשנה. לשאלתם על מה בדעתי לכתוב את עבודת הדוקטורט פרשתי בהתלהבות את כל מה שידעתי על יוהנס.

אולנדורף, אדם צבעוני, חריף ושנוי במחלוקת, הביט בי משועשע: “זָוודֶה גַבְּרַה־סֶלאסֶה כבר עובד על זה תשע שנים באוקספורד, תיסע לבקר אותו”. זוודה היה נינו של יוהנס, ונכדו החורג של הַיְלָה־סֶלאסֶה, אז עדיין קיסר אתיופיה. זוודה, שכיהן כשר משפטים עד 1961 , ניהל את ענייני משרדו בליברליות־יתר לטעמו של היילה־סלאסה, ועל כן הוגלה ללימודים באנגליה.

אותה עת דובר בזוודה כיורשו של הקיסר, כמי שישלב את רוח המלוכה העתיקה עם נאורות ופתיחות (זוודה גברה־סלאסה אכן השלים את עבודתו על יוהנס, ועד מותו ב־ 2008 היה נושא דגלה של אתיופיה המסורתית והמתחדשת גם יחד). “מדוע לא תכתוב על רָאס אָלוּלה?” המשיך אולנדורף. בתושייה השמורה לישראלים צעירים במצבי לחץ עניתי מיד: “רעיון מצוין!” ומיהרתי לספרייה הסמוכה לברר מי לכל הרוחות היה ראס אלולה.

מצאתי, והוא היה ציר חיי בשלוש השנים הבאות. עתה, ארבעים וארבע שנה מאוחר יותר, ולאחר שתי מהדורות באנגלית (ואחת בתיגריניה), חוויתי מחדש את אותן שנים רחוקות, תוך כתיבתה של מהדורה עברית.

אלולה היה בן איכרים פשוט שהתקדם להיות יד ימינו של הקיסר יוהנס ודמות המפתח בניצחונותיה של אתיופיה מול אויביה לאורך השנים 1896-1875 . הוא היה טקטיקן מבריק שהביס את המצרים, את הסודאנים, ואת האיטלקים בסדרה של עשרה קרבות, שתוצאותיהם הבטיחו את עצמאות הארץ. ניצחונה של אתיופיה בכניסה אל המאה ה־ 20 היה יחיד ומיוחד.

בתקופה שבה כרעו עמי אפריקה מול עוצמת האימפריאליזם האירופי ותוקפנותו – גם מצרים וסודאן נפלו בתורן – יצאה אתיופיה וידה על העליונה. היא לא רק הביסה את אויביה אלה, אלא גם התפשטה בעצמה, והכפילה את שטחה ואת כוחה. כל אויביה וכל ידידיה של אתיופיה באותה העת, באירופה ובארצות הנילוס, העריצו את ראס אלולה. הוא היה “הגנרל החשוב ביותר של אפריקה”, מושא לאהבה, לשנאה, ליראה ולקנאה גם יחד.

אלולה היה גם דמות מפתח בתולדות הארץ פנימה. הוא היה זה שאיחד מחדש תחת יוהנס את השטח של “תיגראי תיגריניה” בהשתלטותו על האזור שמצפון לנהר המָארֶבּ, הוא אריתראה של ימינו. בכך, ובהקימו את בירת המחוז אַסְמרה, ביצר את עמדת אתיופיה במרחב העימותים הללו.

אלולה עמד בפרץ עד שאיבד את אריתראה לאיטלקים ללא קרב (1889), בנסיבות שנתאר. ראס אלולה היה שומר גחלת מנהיגותם של התיגרינים גם משעברה הבכורה מחדש לדוברי האמהרית תחת יורשו של יוהנס, הקיסר מנליק השני (1889 – 1913).

ואולם, בשעה ההיסטורית הנכונה ידע אלולה לרדת דרומה לאדיס אבבה, לוותר על שאפתנותו ועל כבודו למען אחדות הארץ תחת מנליק ואל מול האיטלקים. בקרב אדואה, בתבוסה שהונחלה לצבא האימפריאליסטי במארס 1896 , ושחתמה את המערכה על ריבונות אתיופיה, היה אלולה ארכיטקט הניצחון.

העיסוק בשלל אירועים אלה, דרך לימוד פועלו של מי שצמח מהתחתית והגיע לפסגה, היה עבורי מבוא לתרבותה של אתיופיה. סיפורו של אלולה כולל רצף של אירועי מפתח צבאיים ודיפלומטיים, אך גם פרשיות קטנות יותר בתחום החברה, הכלכלה, יחסי האנוש.

פטריוטיות ונאמנות מצד אחד, שלל תככים מצד שני, והכול שזור בהוויה דתית־לאומית בעלת ניחוח תנכי ורוח ימי־ביניימית. ראס אלולה היה ונשאר מיתוס, אך בפועל היה בשר ודם. מי ששכנו בו גאונות וצרות אופקים, יראת אלוהים ואכזריות, שיקול דעת ויצריות. השתדלתי שלא ליפול בפח השמור לכותבי ביוגרפיות, ולא להיות עורך דינו בפני שר ההיסטוריה. הייתי ונשארתי היסטוריון המאמין כי ניתן לשחזר פרקי עבר תוך איסוף עדויות ויישומם של היגיון ויושרה מקצועית.

בעשותי כך נמצאתי לא אחת בפני הדילמה הידועה – אם תולדות הגיבור וסיפור חייו הם מרכז ענייני, או שמא תולדות התקופה ותרומתה של האישיות להתפתחותה. מצאתי עצמי הולך בעקבות האפשרות השנייה, ומנסה להבין את סוד ניצחונותיה של אתיופיה בעת ההיא דרך פענוח פועלו ותרומתו של גיבורנו. מובן שנדרשתי לדיון גם במניעיו האישיים, בכישרונותיו ובמכשלותיו.

אלולה היה ללא ספק דמות כריזמטית, שכוחה נבע גם ממכלול תכונותיו ועוצמת אישיותו, לא רק מרכיבי כוח כמו ייחוס, מינוי, דרגה והזדמנות. הוא היה יליד תקופתו ההיסטורית מראשיתה ועד סופה. מהיותו בן לפשוטי עם נמצאו אך מעט מקורות לתולדות ילדותו ובחרותו, וסיפורו האישי נחשף באופן ממשי רק בסמוך לעלייתו על במת האירועים, בהתקרבו לגיל שלושים. הוא גם נקטל בגיל חמישים – מוות טפל ומקרי – בסמוך לאחר שיא פועלו ותרומתו, וכך “נחסך” מאיתנו, כפי הנראה, סיפור של הזדקנות בשוליים.

לפנינו אם כן ביוגרפיה היסטורית, אך גם דיון גדוש בסיפורי קנאה, תחרותיות, נאמנויות ובגידות, מזימות ותהפוכות. המבנה הסוציופוליטי של אתיופיה הנוצרית, עד סמוך לעצם ימינו, היה ונשאר פרסונלי – היררכי מובהק, ועל כן גם יצרן בלתי נלאה של דרמות אישיות. אכן, ללא הבנת ממד זה של החברה, התרבות, והפוליטיקה קשה להבין את “המגנט המסתורי”, את מקורות חוזקה וגם את מקורות שמרנותה של אתיופיה לאורך הדורות. במהלך האירועים המתוארים בספר זה איבדו דוברי התיגריניה את מעמדם הבכיר באתיופיה.

הבכורה עברה וחזרה למרכז הארץ, ולדוברי האמהרית. תיגרה עצמה שבה ונדחקה לשוליים. היא דורדרה תחת היילה־ סלאסה (1974-1930) למעין שמורה צדדית של אתיופיה הישנה. ואולם החל בשנת 1991, ועד מועד כתיבת שורות אלה, שבה הנהגת אתיופיה לידיים תיגריניות.

במנהיגותם של בני איכרים מתיגרה סולק אותה שנה הדיקטטור מֶנְגיסתוּ הַילָה־מָריָם (ששלט מ־ 1974), והארץ החלה להיבנות במתכונת חדשה, תוך יניקה ישירה ממורשת תקופתו של יוהנס. ואולם חשובה ומשמעותית יותר לבוניה מחדש של אתיופיה בימינו הייתה מורשתו של בן האיכרים ראס אלולה. ספר זה, לא אצטנע, אכן תרם את חלקו לתמורה ההיסטורית של אתיופיה בדורנו. נחזור לכך בסיכום.

[….]