סיפורי הנביאים

הקדמת המתרגמת
על סוגת “סיפורי הנביאים” בכלל ועל חיבורו
של מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי בפרט
(ללא הערות ומראי מקומות שבמקור)

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכּסִַאאִי (להלן: כּסִַאאִי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קִצַץ אלאַנבְִּיאַא) – אינו ייחודי לכּסִַאאִי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז”ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הרקע הקוראני 
ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם־אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום.

מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את “בעלי הספר” (אַהְל אלכּתִַאבּ), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים.

המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, “הלוח הגנוז” (אללוְַח אלמַחְפוּזֹ) (סורה 85 , 22 ; וראו גם סורה 13 , 39 ), השמור עם אלוהים בשמים ומשמש מקור לכל הדתות המונותאיסטיות.

השני הוא הקוראן ה”מאשר את אשר עמם” (מֻצַדִּק למִַא מַעַהֻם סורה 2, 91 ועוד הרבה), דהיינו: מאשר את האמור בספרי היהודים והנוצרים, כפי שגם תורת ישוע – הברית החדשה – באה בזמנה לאשר את התורה שנגלתה לפניה (סורה 5, 46);

השלישי, “אל כל אומה בא שליח” (לכִּלֻ אֻמַּה רַסוּל; סורה 10 , 47 ועוד הרבה), כדי להנחותה בדרך הישר; הרביעי, מוחמד הוא “חותם הנביאים” (חַ’אתַם אלנבִַּיּיִן; סורה 33 , 40), כלומר האחרון שבהם. משני הביטויים האחרונים ניתן ללמוד שהקוראן משתמש לציון אותם אישים הן במונח “שליח” והן במונח “נביא”.

שניהם נפוצים בקוראן, אם כי יש המצביעים על הבדלים ביניהם. לענייננו כאן, המכנה המשותף לכל האישים הוא היותם נבחרי אלוהים, ששימשו דוגמה ומופת לדרך הישר המונותאיסטית, ובחלקם הגדול גם הטיפו לעמיהם – לעתים באמצעות ספר קדוש – ללכת בדרך זו. אישים אלה, גם אם חטאו – כמו אדם הראשון באכלו מפרי העץ האסור, דוד בפרשת כבשת הרש, שלמה בדבקותו בעושר ובהבלי העולם הזה, ויונה בבריחתו מאלוהים – עשו זאת רק משום ניסיון שהועמדו בו וחזרו בתשובה שלמה. גם בכך הם משמשים דוגמה ומופת לעמיהם.

הנביא מוחמד לא אימץ בשלמותם לא את המקרא ולא את הברית החדשה. הוא כנראה לא הכיר את כתבי הקודש הללו ישירות, אלא רק מפי היהודים והנוצרים שפגש בסביבתו. זו כפי הנראה הסיבה לכך שסיפוריו על נביאי המקרא, למשל, אינם זהים לסיפורי המקרא ממש, אלא יש בהם תערובת של פרטים מן המקרא ומאגדות חז”ל, שאותם שמע מפי יהודים אולי בדרשות בבתי הכנסת.

מכל מקום, במהלך תקופת בשורתו, וכחלק מוויכוחיו הקשים עם היהודים ועם הנוצרים שסירבו לקבל עליהם את בשורתו – ויכוחים הבאים לידי ביטוי בקוראן – פיתח מוחמד רעיון נוסף, שאפשר לראותו כמשלים את הסדר העולמי, הלוא הוא רעיון ה”תַחְרִיף” (מילולית: “זיוף” או “סילוף”).

רעיון זה מופיע בכמה וכמה מקומות בקוראן בצורות ניסוח שונות, חלקן מעורפלות, ומהן משתמע באופן כללי כי כתבי הקודש הקדומים, של היהודים בפרט, אינם הכתבים המקוריים שניתנו להם מידי שמים, אלא יש בהם מגוון סילופים מעשי ידיהם. אחד מן הסילופים הללו – כפי שניתן אולי להבין – הוא הסתרת דבר בשורתו של מוחמד לעתיד לבוא. מוחמד בא אפוא לאשר את הבשורות הקודמות, אך רק אחרי שיתקן אותן ויציגן כהווייתן המקורית באמצעות בשורתו שלו, שמקורה כאמור בלוח הגנוז השמימי.

הכינוי הנפוץ בקוראן ליהודים הוא “בני ישראל”, והוא מתייחס בדרך כלל לבני תקופת המקרא, שלהם ניתנה בשורת המקרא; אך יש שהוא מתייחס גם ליהודים בני זמנו של ישוע, ולעתים אף ליהודים בני זמנו של מוחמד עצמו, שאליהם הוא פונה באמצעות סיפוריו על נביאיהם בעבר. באשר לזהותם של אותם נביאים, הם אמנם אישים הידועים מן המקרא, ובחלקם מן הספרות הנוצרית, אולם במקורותיהם רובם לא נחשבו לנביאים.

ליתר פירוט: נביאי הקוראן הלקוחים מן המקרא הם אדם הראשון, חנוך, נוח, אברהם, לוט, יצחק, ישמעאל, יעקב ובניו – שהבולט בהם הוא יוסף – וכן איוב, משה, יתרו, אהרן, דוד, שלמה, אליהו, אלישע ויונה. הנביא הלקוח מתולדות הנצרות הוא כמובן ישוע, המופיע בקוראן כנביא גרדא ולא כמושיע ברוח הנצרות, ועמו נזכרים לטובה שני אישים הקשורים בו: זכריה ויוחנן.

בהקשר זה יש להוסיף כי הקוראן מספר על עוד שני נביאים, שנשלחו לא לבני ישראל, אלא לעמים ערביים קדומים, והם: הוד וצַאלחִ. לפנינו אפוא סדרת אישים שהיו תקדים למוחמד באמונתם המונותאיסטית, ורובם הנחו את עמיהם לאותה אמונה.

לגבי חלק מן האישים הללו הסיפורים בקוראן הם מעטים, קצרים, ולעתים אפילו קצרים מאוד – לא יותר מרמז מעורפל, ולגבי אישים אחרים הם ארוכים, ברורים ומפורטים. הבולטים בכמותם הם הסיפורים על אדם, על נוח, על אברהם, על יוסף ועל משה. מביניהם הבולט ביותר הוא משה, הן בכמות הסיפורים עליו והן במעמדו הרם העולה מהם, כי עמו “דיבר אלוהים פנים אל פנים”, כמו שנכתב בכמה מקומות בקוראן (למשל: סורה 2, 253). גם אברהם בולט במעמדו, בייחוד לנוכח הקשר הרעיוני שהקוראן יוצר בינו לבין דת מוחמד, כפי שאפרט בהמשך.

לסיפורי האישים שהוזכרו יש עוד שני מכנים משותפים, פרט להיותם נביאים או שליחים, האחד ספרותי והאחר היסטורי או פסוודו־היסטורי. המכנה המשותף הספרותי הוא בסממנים האגדתיים הנמצאים בהם, והנמצאים גם במקורות שמהם הקוראן שאב אותם. נראה שמוחמד והקהל שלו אהבו בייחוד סיפורים עממיים מושכי לב, כאלה שיש בהם נסים ונפלאות וכיוצא באלה.

ראיה לחשיבות אופיים זה של הסיפורים אפשר למצוא בפתיח לסיפור יוסף בסורה 12 : “בגלותנו לך את הקוראן הזה אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים”. המכנה המשותף השני, ההיסטורי או הפסוודו־היסטורי, הוא בהשתייכותם של הנביאים המופיעים בהם לתקופות הקדומות בתולדות עם ישראל (חוץ מהנביא יונה, השייך לכאורה לתקופה מאוחרת).

ואכן מתברר שהקוראן כלל אינו מזכיר כמה נביאים, שבמקרא הם דווקא חשובים אך מאוחרים, אלה המכונים “נביאים אחרונים”, כלומר: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ורוב נביאי תרי־עשר. הרושם הוא שהיעדרם מן הקוראן נובע מהאופי ה”לאומי” היהודי, המודגש בנבואותיהם במקרא והקשור בתקופות התנבאותם, שהן מאוחרות יחסית: סמוך לחורבן בית ראשון – לפניו או אחריו. אפשר להניח שאופי זה, המדגיש את גאולת עם ישראל בארצו, לא עניין את מוחמד.

ייתכן, כמובן, שמוחמד כלל לא שמע סיפורים על הנביאים האלה, אך גם אם שמע לא ראה לנכון להטיף לשומעיו באמצעותם. את עובדת מציאותו של סיפור יונה בקוראן, למרות השתייכותו לקבוצת תרי־עשר המאוחרים, אפשר אפוא לתרץ בשני גורמים: האחד – בכך שחברו בו יחדיו האגדתיות המופלאה (יונה בבטן הלוויתן) וההטפה לעבודת האל האחד (כמו בסיפורי הנביאים הקדומים המובאים בקוראן); והשני – בכך שלכאורה אין בו האופי ה”לאומי” היהודי שהוזכר, של גאולת עם ישראל בארצו, שהרי נביא זה הטיף לאנשי נינוה הנוכרים.

כשאר הנושאים בקוראן גם סיפורי הנביאים אינם ערוכים לפני עניינים או לפי סדר זמנים, אלא הם מפוזרים ומקוטעים, בהתאם לאופי ההתגלות שניתנה למוחמד: קטעים־קטעים ובהזדמנויות שונות.

לפיכך, אם נרצה להכיר במלואו את הסיפור על נביא כלשהו, נצטרך על פי רוב ללקט ולערוך את כל אזכוריו הפזורים בקוראן. סיפורים מעטים בלבד יוצאים מכלל זה. הבולט שבהם הוא סיפור יוסף, המופיע בשלמותו בסורה 12 , שאין בה כל נושא אחר. זאת ועוד, יש נביאים הנזכרים בקוראן רק בשמותיהם בתוך רשימות שמיות של מטיפים או של צדיקים, וללא כל סיפור עליהם, כמו אלישע.

כנגד זה, לעתים מופיעים סיפורים שבתוכנם מוכרים לנו מן המקרא, אך ללא ציון שמות גיבוריהם, כמו שמואל (הנזכר רק כ”נביא” בסיפור דוד וגליית, בסורה 2, 246 – 248), או קין והבל (הנזכרים רק כ”שני בניו של אדם”, בסיפורם שבסורה 5, 27 – 32 ועוד יוזכרו להלן).

ולעניין תוכני הסיפורים בקוראן, אף שבמחקר מקובל לעסוק בבדיקה מדוקדקת של מקורות ההשפעה היהודיים והנוצריים עליהם, הועלתה גם אפשרות של השפעה בכיוון הפוך, דהיינו: של הקוראן על מקורות יהודיים או נוצריים מאוחרים ממנו. כן הושם לב ליצירתיות המקורית הנמצאת בסיפורי הקוראן, הן מן הבחינה הדתית־אסלאמית והן מן הבחינה הספרותית־עממית. אביא שתי דוגמאות לכך.

הדוגמה הראשונה לקוחה מסיפור קין והבל, שכאמור מופיע בסורה 5, 27-32 בלי אזכור שמות גיבוריו. נכתב שם כי הם שני בניו של אדם, ומסופר שכל אחד מהם הקריב קרבן לאלוהים, ורק קרבנו של אחד מהם התקבל. לפיכך התנהל ביניהם ויכוח שהסתיים ברצח הידוע. כאן אתייחס רק לשני הפסוקים האחרונים בסיפור, העוסקים בשלב שאחרי הרצח. בפסוק 31 נכתב:

אחר שלח אלוהים עורב לחפור באדמה, למען יראה לו כיצד יכסה את נבלת אחיו. אז אמר: אוי לי, וכי לא אוכל לעשות כמעשה עורב זה, ואכסה אף אני את נבלת אחי?

עניין זה, של קבורת הבל על פי הדוגמה שראה קין אצל עופות, אינו נזכר בסיפור המקראי אלא רק באגדה היהודית הבתר־מקראית, וזאת בשתי גרסאות: האחת מדברת על עופות טהורים, והשנייה – על עורבים. מתברר כי הראשונה שייכת למדרש בעל רבדים קדומים טרום־אסלאמיים (תנחומא, ראשיתו במאה הרביעית), והשנייה – למדרש מאוחר מהקוראן (פרקי דרבי אליעזר, מהמאה השמינית). אפשר אפוא לשער שמוחמד שמע את הסיפור בנוסח המדרש היהודי הקדום, אך שינה את זהותם של העופות לעורבים, אולי מפני שמנקודת ראות עממית הם מסמלים רוע או מזל רע או את דמותו של השטן

(כיאה למעשהו של קין). הנוסח הקוראני הזה השפיע ככל הנראה על המדרש היהודי המאוחר. יש להוסיף כי עצם ההתייחסות לקבורת הבל, במדרשים ובקוראן כאחד, היא בבחינת מוטיב עממי אגדתי ידוע: מוטיב אטיולוגי הבא להסביר את המקור לקיומן של תופעות שונות בעולם. לענייננו הוא עונה על השאלה: כיצד ידע קין מה לעשות בגופת אחיו המת? ובלשון כללית יותר: כיצד ומאימתי נודע לבני אדם שעליהם לטמון את מתיהם באדמה? בפסוק הבא, פסוק 32 המסיים את סיפור המעשה, מובאים דברי לקח ממנו:

לפיכך כתבנו בספר לבני ישראל, כי כל המאבד נפש אחת – בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס – כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיימה, כאילו קיים עולם מלא.

גם דברים אלה אינם מן המקרא, ויש בהם דמיון לדברי חז”ל במשנה, המצויים בשתי גרסאות (האחת בסנהדרין ד, ה והשנייה שם, לז):

מצינו בקין שהרג את אחיו. נאמר בו: קול דמי אחיך צועקים; אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו; לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת ]מישראל[ מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת ]מישראל[ מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

אפשר להניח שהגרסה החסרה את המילה “מישראל” (סנהדרין לז) היא המקור לדברי הלקח שבקוראן. אך יש לשים לב להבדל משמעותי בין דברי המשנה לקוראן, והוא: ההסתייגות המופיעה באמצע הפסוק הקוראני, הנראית כהסתייגות ערבית־אסלאמית לאמור: רצח אמנם אסור, אך ישנם שני מקרים היוצאים מכלל זה: גאולת דם – נפש תחת נפש, ומעשי חמס (פַסַאד).

ומהו חמס? בקוראן יש עשרות פסוקים על עונשם של עושי חמס (מֻפְסִדוּן), בלי הבהרה למה הכוונה (למשל: סורות 5, 33 ; 11 , 116 ; 27 , 14). הפרשנים מתייחסים לכך לפעמים כאל מעשים רעים בניגוד לציוויי הנביאים באופן כללי, ולפעמים – כאל מעשים רעים ספציפיים בניגוד לציוויי הנביא מוחמד. כך או כך, דומה שבפסוק שלפנינו יש אסלאמיזציה של מאמר חז”ל, כלומר: וריאציה יצירתית של נביא האסלאם על מאמר חז”ל.

הדוגמה השנייה שתובא כאן קשורה באחד מסיפורי אברהם בקוראן, שבו הוא מופיע כמונותאיסט הראשון, שלא היה יהודי או נוצרי, אלא היה חַניִף, דהיינו: מונותאיסט מקורי שהיה גם המוסלמי )מֻסְלםִ( הראשון (סורה 3, 67), והוא זה שבנה את הכּעְַבַּה – המבנה המקודש במכה – יחד עם בנו ישמעאל (סורה 2, 125 – 129). במחקר סבורים כי הקשר שיצר מוחמד בקוראן בין אברהם לבין המקום הקדוש ביותר למוסלמים, נוצר בשלב שבו נואש הנביא מהצטרפות בעלי הספר אליו, והחליט להינתק מהם ולייסד דת חדשה שמקורה בחצי האי ערב.

ראשית האסלאם של מוחמד הועתקה אפוא בקוראן אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן יש לפנינו שני מוטיבים עממיים שלובים זה בזה: האחד – המוטיב האטיולוגי, הבא ליידע אותנו מאימתי קיים פולחן הכּעְַבַּה המונותאיסטי; השני – מוטיב האנכרוניזם, הידוע גם מאגדות חז”ל ומאגדות העמים, אשר בו קיימת הנטייה לייחס את קווי ההווה גם לגיבורי העבר, כפי שראינו זה עתה, וכן להציג את הגיבורים הקדומים כמי שידעו מה יקרה בעתיד; שהרי באותו סיפור על בניית הכּעְַבַּה נכתב גם שבמעמד זה התפללו אברהם וישמעאל בנוסח הכולל בין השאר רמזים להופעת מוחמד (שם, פסוק 129 ):

ריבוננו, שלח אליהם [כלומר, אל בני מכה] שליח מקרבם [כלומר, מוחמד], למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הספר ואת החוכמה [כלומר, הקוראן].

סיפורי הקוראן על נביאי ישראל הם אפוא מזיגה של פרטים מהמקרא ומאגדות חז”ל, ולעתים מהספרות הנוצרית, בשילוב מוטיבים אסלאמיים מתקופת מוחמד ומוטיבים עממיים.

ההתפתחות בספרות הבתר־קוראנית 
לאחר מות מוחמד ולאחר העלאת הקוראן על הכתב התפתחה באסלאם במשך מאות שנים ספרות ענפה שפירשה בהרחבה את מגוון נושאיו, וביניהם סיפורי הנביאים. בניגוד למוחמד, חכמי האסלאם באותם זמנים אכן התוודעו אל כתבי הקודש של היהדות והנצרות, גם באמצעות מומרים שקיבלו עליהם את האסלאם.

בעקבות זה נוספו לסיפורי הקוראן פרטים שונים, הוארכה רשימת הנביאים והוגברה האסלאמיזציה שלהם ברוח התפתחות האסלאם בדורות שאחרי מוחמד. כך למשל נשזרו בתולדות חייהם של הנביאים הקדומים מוטיבים אגדתיים הדומים לאלה שהגיעו לספרי הביוגרפיה של מוחמד – הסִירַה.

כמו כן סופר על כל הנביאים כי קיימו באדיקות את מצוות היסוד של האסלאם והטיפו לעמיהם לעשות כן, וכיוצא בזה, בעיקר בענייני פולחן ומעט מאוד בענייני הגות תאולוגית, שהרי, כפי שנראה מיד, מדובר בספרות הגדושה בסממנים עממיים מובהקים, מעבר לאלה הנמצאים בקוראן. תרמו לכך רבות מספרי המעשיות (קֻצַּאץ), שהגיעו למסגדים ולקרנות רחוב, הקהילו סביבם קהל רב והשמיעו באוזניו שפע של סיפורים דמיוניים, גם על הנביאים. סיפורים אלה מצאו את דרכם אל הכתובים.

הואיל ובמקורם היו אלה סיפורים יהודיים, או פסוודו־ יהודיים או נוצריים, הם כונו בשם אִסְרַאאִיליִּאַת (מילולית: ישראליים). בקרב חכמי האסלאם התעוררה מחלוקת בשאלה אם מותר לשלבם במסורת האסלאם. המחלוקת הסתיימה בפשרה המתירה את שילובם, בתנאי שלא יסתרו את ערכי האסלאם.

מהי, אם כן, אותה ספרות שבה שולבו הסיפורים הללו וכיצד שולבו? מדובר בכמה וכמה סוגות ובאחת משתי דרכים עיקריות: או במפוזר ובמקוטע או במרוכז ובסדר כרונולוגי, על פי טיב הסוגה שבה מדובר. דרך הפיזור והקיטוע כבר ידועה לנו מן הקוראן. בהתאם לכך, ספרות פרשנות הקוראן )(תַפְסִיר), הצמודה לסדר הדברים שבקוראן, מביאה גם היא את הסיפורים במפוזר ובמקוטע, בתוספת פירושים והרחבות.

בספרות התורה שבעל פה (חַדִית’), הכוללת מסורות המיוחסות לנביא מוחמד וערוכות לפי נושאים (כגון מצוות, עיקרי אמונה ויחסים שבין אדם לחברו), מופיעים לעתים סיפורים המייחסים לנביא מן הנביאים הקדומים התנהגות או אמירה בנושא הנידון.

בספרות הגאוגרפית, העוסקת בין השאר בתיאור תולדותיהן של ארצות וערים, מופיעים גם נביאים שעל פי המסורת פעלו באותם מקומות, דבר המקנה להם יוקרה. בספרות האַדַבּ, העוסקת במגוון נרחב של ענייני מוסר, חברה, ספרות ועוד – באמצעות פתגמים, משלים, אגדות ובדיות – וכן בעניינים מתולדות האסלאם ותרבותו, משולבים לעתים גם סיפורי נביאים כדמויות מופת בנושאים הנידונים.

נראה שהסוגות הללו – שבמהותן לא נועדו לעסוק דווקא בסיפורי נביאים – נזקקו לאישור או לחיזוק מן העבר לתכנים בני זמנן או למגמותיהן, וסיפורי הנביאים מילאו אצלן תפקיד זה. בעניין זה ניכר דמיון בין מחבריהן לבין הנביא מוחמד, שכזכור נזקק לסיפורי הנביאים הקדומים כמשענת לבשורתו שלו.

באשר לדרך השנייה, הסדורה כרונולוגית, היא מצויה בשתי סוגות שבהן רוכזו הסיפורים המורחבים ונערכו לפי סדר הזמנים. מדובר בהיסטוריוגרפיה (תַאְרִיח’) ובסיפורי הנביאים (קִצַץ אלאַנבְִּיאַא). בהיסטוריוגרפיה כלולים חיבורים שהוקדשו לכתיבת תולדות העולם כולו, החל בבריאתו וכלה בזמנו של המחבר. כל חיבור כזה פותח בסיפורי הנביאים על פי סדרם הכרונולוגי וממשיך באירועים ההיסטוריים שאחריהם, כלומר: יש כאן תערובת של אגדה ומציאות. הבולט והמפורט ביותר בחיבורים אלה הוא תולדות השליחים והמלכים (תַאְרִיח’ אלרֻסֻל ואלמֻלוּךּ) מאת מוחמד בן ג’ריר אלטברי (מת 923 לסה”נ), ששימש מקור לרבים אחריו.

הסוגה השנייה – סוגת סיפורי הנביאים – דומה להיסטוריוגרפיה בעריכה הכרונולוגית, ונבדלת ממנה בכך שכל חיבור בה מוקדש בדרך כלל רק לאומות ולנביאים שקדמו למוחמד. יש בה שפע רב של חיבורים: קצרים וארוכים; שלמים וחלקיים; כאלה הנמצאים עדיין רק בכתבי יד, ומעטים שראו אור בדפוס. שניים מכל אלה הם גם רחבי היקף מבחינת נושאיהם וגם השתמרו בשלמותם וראו אור בדפוס. מדובר בחיבוריהם של אחמד בן מוחמד בן אבראהים אלת’עלבי (מת 1035 , להלן: ת’עלבי) ושל מוחמד בן עבד אללה אלכּסִַאאִי (להלן: כּסִַאאִי), המתורגם לעברית כאן.

זהותו של כּסִַאאִי אינה ידועה וזמנו שנוי במחלוקת. יש הסבורים שגם הוא בן המאה האחת עשרה, אך על פי כמה וכמה מאפיינים של חיבורו נראה בעיניי שהוא קדום יותר, אולי אף בן המאה התשיעית. מחלוקת זו אינה מענייננו כאן, וגם לא ניכנס לפרטי ההבדלים הספרותיים שביניהם, אלא נציג דווקא את המכנה המשותף להם והוא: העממיות. אביא שתי דוגמאות, האחת מת’עלבי והשנייה מכּסִַאאִי. הן אינן ייחודיות למחברים אלה, אלא מייצגות את מאפייני כלל הספרות הבתר־קוראנית הנוגעת בסיפורי הנביאים.

הדוגמה מת’עלבי עוסקת בנביא יחזקאל (בערבית: חִזקְִיל), שכזכור אין לו זכר בקוראן, אך בספרות הבתר־קוראנית, המרחיבה את רשימת הנביאים, גם הוא מופיע בזו הלשון:

כאשר לקח אלוהים אליו את כלב ואת בנו, שלח אלוהים יתעלה את יחזקאל אל בני ישראל, והוא יחזקאל בן בוזי שכינויו היה: “בן הזקנה”. הוא כונה “בן הזקנה” כי אמו ביקשה מאלוהים יתעלה ילד, זאת בשעה שכבר הייתה זקנה, אחרי שבאה בימים והייתה [כל ימיה] עקרה.

אז העניק לה אלוהים יתעלה אותו, והוא זה אשר באמצעותו החיה אלוהים יתעלה את העם אשר יצאו ממשכנותיהם באלפיהם מפחד המוות, ואלוהים יתעלה החיה אותם לאחר מותם בזכות תפילתו, כמו שנאמר: “הלוא ראית את אלה אשר נמלטו באלפיהם ממושבותיהם למען יינצלו ממוות? אלוהים אמר להם: מותו, ואחר כך החיה אותם” (סורה 2, 342).

קטע זה של ת’עלבי, שאגב נעדר מסיפורי כּסִַאאִי אך מובא בשינויים קלים בכמה מקורות אחרים, מורכב מאוד מן הבחינה הרעיונית, למרות קיצורו. אתעכב על שני עניינים בלבד, המייצגים גישה כללית של הספרות הבתר־קוראנית.

העניין הראשון: הפסוק הקוראני החותם את הקטע הוא סתום ואינו מתקשר בקוראן עם שום נביא; אך הפרשנים וחלק ממחברי סיפורי הנביאים, לרבות ת’עלבי, קושרים אותו עם יחזקאל. כך הם יוצרים גרסה אסלאמית לחזון העצמות היבשות (יחזקאל לד, 1- 14). בגרסה זו אין שום דמיון לא לביוגרפיה של יחזקאל המקראי, לא לחזונו המקראי ולא להקשר של החזון במקרא. המכנה המשותף היחיד לאותו חזון הוא הרעיון – החשוב מאוד באסלאם – של תחיית המתים בכוח אלוהים.

העניין השני: לפי המסופר כאן יחזקאל חי לאחר בנו של כלב בן־ יפונה, כלומר: ערב תקופת השופטים. יחזקאל הועתק אפוא אל העבר, לתקופה הקדומה בהרבה מתקופתו ההיסטורית המקראית (אנכרוניזם!), ונקשרו בו רק סיפורי נסים ונפלאות: הולדתו לאישה באה בימים (כמו יצחק לשרה!) ומעורבותו בהחייאת מתים.

המסקנה המתבקשת היא, שכמו בקוראן, כך גם בספרות שלאחריו, אף שיש המוסיפים לנביאי הקוראן גם את “נביאים אחרונים”, משתדלים לשייכם לתקופות קדומות יותר, ובכך להתעלם מאופייה היהודי־לאומי של בשורתם המקורית. בד בבד מודגש בנבואותיהם אופיין המתיישב עם בשורת האסלאם, ובמקרה זה כאמור כוחו של אלוהים להחיות מתים.

הדוגמה שאביא להלן מכּסִַאאִי לקוחה מסיפורי אדם הראשון, מהפרק העוסק בחזרתו בתשובה אחרי חטאו. מסופר שם כי אחרי שהתקבלה תשובתו התבטא הפיוס בין אלוהים לבינו בכך שניתנה לו הזכות להיות בונה המקום הקדוש ביותר לאסלאם לעתיד לבוא וראשון המקיימים את מצוות העלייה לרגל (חַגּ’), בזו הלשון:

ואלוהים יתעלה התגלה אל אדם לאמור: “הוי אדם, בנה עתה את ביתי אשר את יסודו הנחתי בארץ אלפיים שנה טרם בראי אותך, וכבר ציוויתי על המלאכים כי יסייעו בידך לבנותו. וכאשר תבנהו – הקיפהו, ואותי תהלל, תשבח ותקדש, והרם קולך לייחד אותי ולהאדירני ולהודות לי […] ו[אני] אשית את הבית הזה להיות הקִבְּלהַ הגדולה – הקִבְּלהַ של הנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום – שהרי די לך, אדם, במוחמד ככבוד;” […] אז נפל אדם אפיים ארצה, השתחווה לריבונו ואמר: “דייני, אלוהיי, במעלותיו של בית זה ובטקסיו אשר גלית את אוזני אליהם”.

ה”בית” הוא, כמובן, הכּעְַבַּה. כזכור, בקוראן הועתק פולחן הכּעְַבַּה אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן, בספרות שלאחר הקוראן, הועתק הפולחן אל העבר הרחוק עוד יותר, אל תקופת אדם הראשון.

כך, באמצעות המוטיבים של האנכרוניזם והאטיולוגיה גם יחד, הוא הפך לפולחן נצחי ששורשיו נעוצים בבריאת העולם והאדם. לכאורה לפנינו סתירה למובא בקוראן, הגורס כי הכּעְַבַּה נבנתה בידי אברהם וישמעאל; אך מפרשי הקוראן ומחברי סיפורי הנביאים ייִשְּבו סתירה זו באמצעות יצירת שלשלת של מאורעות דומים, חוזרים ונשנים, שיסודם באדם – בונה הכּעְַבַּה הראשון – ואלה עיקריהם: צאצאיו של אדם בדורות שאחריו לא היו כולם צדיקים, ובמרוצת הזמן השחיתו את דרכיהם ועבדו לאלילים, עד שבא נוח והטיף להם לחזור אל דרך הישר. משלא נשמעו לו, הביא אלוהים עליהם את המבול, אשר לא רק השמיד אותם אלא גם החריב את הכּעְַבַּה, והיא נותרה חרבה עד דורו של אברהם.

אז הצטווה אברהם לטהר את המקום ולבנות את הבית מחדש, כאמור בקוראן. בהמשך ההיסטוריה חוזרת, כלומר: בדורות שלאחר אברהם חודשה שוב עבודת האלילים עד שהגיע מוחמד. כאן אנו עומדים כבר על קרקע מוצקה יותר של ההיסטוריה: מוחמד טיהר את המקום באמצעות הריסת הפסילים, אסר על עובדי האלילים להתקרב אליו,

התמונה המתקבלת מסיפורים אלה – המייצגים את ספרות סיפורי הנביאים בכל הנושאים האסלאמיים, לא רק בהקשר למצוות העלייה לרגל – היא שהעולם נברא מלכתחילה במתכונת אסלאמית, שנביאי ישראל הם חלק ממנה.

לפיכך שולבו במתכונת זו, כפי שנראה להלן לכל אורך חיבורו של כּסִַאאִי, הטפות של הנביאים הקדומים לאמונות האסלאם ולקיום מצוותיו, וגם פרטים היסטוריים ופסוודו־היסטוריים, רשמיים ועממיים גם יחד, מתולדות חייו של מוחמד. כך נמצא למשל שכמו מוחמד גם קודמיו החלו להתנבא בגיל ארבעים; כמוהו גם הם קיבלו את השליחות מאלוהים באמצעות המלאך גבריאל; גם הם התברכוּ באור מיוחד המסמל את הנבואה; גם הם סבלו סבל רב בראשית דרכם מפאת מיעוט תומכיהם (שעמם נמנו בעיקר נשותיהם ומאמינים ספורים, המכונים לעתים בשם אלצַחַאבַּה, כלומר: החברים, (כמו מקורבי מוחמד), וגם הם נאלצו להיאבק קשות בכופרים או להגר ממולדתם כדי להפיץ את בשורתם.

האלילות שנגדה יצאו הנביאים הקדומים דמתה גם היא לזו שאפיינה את בני דורו של מוחמד ואשר נגדה יצא הנביא: עבודה לפסילים, רדיפת ממון וחומרנות למיניה, שתיית יין, מעשי כישוף, התנבאות לפי מעוף הציפורים והימורים.

על כך יש להוסיף שפע רב של מוטיבים עממיים מופלגים, המציינים את ייחודם של הנביאים; למשל: הם חכמים מרגע לידתם, יפי פנים וגוף ובעלי קול רם הנישא מקצה העולם ועד קצהו, שבאמצעותו הם משמיעים את בשורתם. לעומתם מנהיגי הכופרים הם מלכים רודנים, מכוערים למראה, השקועים לא רק באלילות אלא גם בכל הבלי העולם הזה; ומגיעים הדברים לידי כך שכל הנמצא בעולם הזה – חי, צומח ודומם, לרבות הפסילים עצמם – מזדעזע ורוגש לנוכח מעשיהם של הכופרים ומלכיהם.

יש לציין עוד, כי במתכונת האסלאמית של סיפורי הנביאים שהוזכרה לעיל, ניכרו לא רק מגמות כלל־אסלאמיות אלא לעתים גם מגמות כיתתיות, של שתי קבוצות שקמו באסלאם הקדום ושהתקיימו בו לאורך ימים: כת השיעה ותנועת המיסטיקה – ה”צוּפיוּת”.

לעניין השיעה אזכיר למשל את חיבורו הגדול (בן למעלה משישים הכרכים) של מוחמד באקר אלמג’לסי בן המאה השבע עשרה, יַמי האורות (בִּחַאר אלאַנוְאַר), אשר ארבעה כרכים ממנו לפחות עוסקים בסיפורי הנביאים אגב הסתמכות על מפרשי הקוראן השיעים הקדומים. דומה שכבר בשמו של החיבור, הרומז לשפע של “אורות”, מתגלה טפח מאחד המוטיבים העיקריים בשיעה: אורו הנבואי של מוחמד.

המפרשים השיעים העצימו והרחיבו אותו עד כדי כך שהוא עבר מדור לדור לא רק בין הנביאים הקדומים עד שהגיע אל מוחמד, אלא ממנו עבר אל אבי השיעה, עלי בן אבי טאלב – בן דודו וחתנו של הנביא, וממנו עבר אל צאצאיו, האימאמים לדורותיהם, (גיַבְַּה) ושובו באחרית הימים לגאול את העולם (רַג’עַה) – הועתק אל העבר, אל תולדותיהם של הנביאים הקדומים, ועוד רבים המוטיבים בספרות השיעית המעניקים לסיפורי הנביאים מתכונת אסלאמית־שיעית.

מוטיב האור הנבואי המתקשר עם פולחן הקדושים מצוי גם בצוּפיוּת, אך כאן מדובר בקדושים אחרים, אלה ההולכים בדרך הרוחנית מרובת השלבים של הצוּפיוּת (טַרִיקַה), אשר בשיאה מגיעים יחידי סגולה מביניהם אל אותה הארה שאליה הגיעו הנביאים. עם זאת לא הייתה בהכרח סתירה בין השיעה לבין הצוּפיוּת.

להפך. כבר במאה התשיעית נחשב אבי השיעה, עלי, בעיני צוּפים רבים כבעל מעמד מיוחד וכסמל הפרישות והצדיקות, והחל במאה האחת עשרה קמו מסדרים צופיים שראו בו את מייסדם. זאת ועוד, החל במאה השלוש עשרה שולבו רעיונות צופיים במחשבה השיעית, וכך האימאם השיעי והקדוש הצופי נתפסו כשותפים להכרת האמת הדתית הפנימית.

הופיעו בעולם המוסלמי חיבורים רבים בפרסית ובתורכית בנושא סיפורי הנביאים, שלוו בציורים אמנותיים המשקפים מגוון פרטים מהמסופר על גיבוריהם. חיבורים אלה נכתבו בעיקר באזורים שבהם שלטו השושלות הפרסית־הצפווית (שהייתה מיסודה שיעית־צופית) והתורכית־העות’מאנית, ומעט גם באזורי השושלת ההודית־המוגולית, זאת בתמיכת שליטי אותם אזורים.

ברבים מן החיבורים הללו הודגשו מוטיבים צופיים, בייחוד כאלה המבוססים על רמזים ועל סמלים שפיתחו אנשי רוח ומשוררים צופים, ובולט ביניהם אותו מוטיב שהזכרתי תחילה: פולחן הקדושים הצופים, ובכללם גם הנביאים.

נמצאנו למדים שמחברי סיפורי הנביאים המוסלמים לדורותיהם מצאו בתרבות האסלאם המתפתחת כר נרחב להעשרת חיבוריהם במוטיבים כלל־אסלאמיים, רשמיים ועממיים, כיתתיים ואמנותיי