ספר נילי כוהן

הקדמה | עָלֵי משפט ועָלֵי ספר

ספר זה, המיועד לקהל קוראים רחב, מארח אנשי משפט ואנשי ספר ומפגיש טקסטים משפטיים עם טקסטים ספרותיים. המאמרים הכלולים בספר בוחנים את הקשרים, הפערים, ויחסי הגומלין בין משפט וספרות באמצעות סדרה של מפגשים בין אנשי ספר ומשפטנים. שני הצדדים, שעוסקים בחיי היומיום שלהם בטקסטים, מתבוננים בהם מנקודת מבט רעננה.

המשפטנים התבקשו לעסוק, בין היתר, בנושאים שנחשבים ברגיל כנושאים ספרותיים, כדוגמת אהבה, זיכרון ואוטופיה, ואנשי הספר מתמודדים, בין היתר, עם תחומים משפטיים כגון ציות לחוק, זהות לאומית וצדק. מה ניתן ללמוד מדיאלוג זה שבין המשפט והספרות לגבי המציאות הבדיונית שהם מתעדים, ולגבי העולם המציאותי שהם מדמיינים?

המפגשים בין ספרות ומשפט ובין אנשי ספר ואנשי משפט מתקיימים בין דפי הספר, אך קדמה להם סדרה של מפגשים במציאות. הספר מבוסס בחלקו על הרצאות “מועדון משפט וספר”, הנערכות באוניברסיטת תל־אביב ברציפות זה למעלה מעשור, ביוזמתה ובניצוחה של פרופסור נילי כהן.

במפגשים אלו מוזמנים אנשי משפט ואנשי ספר לשוחח עם קהל רחב של קוראי ספר וחובבי משפט על נושא משותף, המשתנה ממפגש למפגש. מרבית המאמרים הכלולים בספר זה מהווים עיבוד של לקט מובחר מההרצאות שניתנו במסגרת הסדרה בעשור הראשון לקיומה, ואליהם צירפנו מספר מאמרים נוספים של דמויות מובילות בעולם המשפט והספרות הישראלית. העיסוק ביחסים המורכבים בין ספרות לבין משפט אינו חדש. הספר בונה על מסורת אקדמית שעוסקת בשאלה זו, אך מבקש לפתח את התחום מעבר לגבולותיו המקובלים. המסורת האקדמית מבחינה בין “משפט בספרות” ל”משפט כספרות”.

תחת הקטגוריה הראשונה, מנתחים חוקרים טקסטים ספרותיים העוסקים במשפט, כדוגמת משפט שלמה, “הסוחר מוונציה” של שייקספיר והמשפט של קפקא, כדי לבחון את האופן שבו המשפט משתקף בעיני הספרות והסופרים. תחת הקטגוריה השנייה, עוסקים חוקרים בטקסט המשפטי כסוגה ספרותית, ומסתייעים בכלים ספרותיים כדי לנתח טקסטים משפטיים. במקרה האחד, הספרות מובאת לבחינה משפטית, ובמקרה האחר, המשפט מובא לבחינה ספרותית.

המאמרים בספר זה תורמים לשני הז’אנרים המוכרים, אך הספר כמכלול שייך לז’אנר אחר – מפגשים מהסוג השלישי בין משפט וספרות. במפגשים אלה, אנשי ספר ואנשי משפט, טקסטים משפטיים וטקסטים ספרותיים, נמצאים על אותו מישור ומקיימים ביניהם דיאלוג חיוני. רבים מהמאמרים, והספר כמכלול, בוחנים מחדש את הזיקות בין משפט לספרות בלי להניח מראש גבולות ברורים ביניהם.

על פניו, זהו מפגש בין עולמות מקבילים. המשפט עוסק בעולם המציאותי ומסדיר את היחסים החומריים בין בני אדם, ואילו הספרות עוסקת בבדיון וממלאת את עולמנו הרוחני. המשפט מבוסס על ניגודים חדים בין מותר ואסור, חוקי ולא־חוקי, תקף ובטל; ואילו הספרות עושה שימוש בקשת צבעים רחבה, ומסרבת לראות את המציאות בשחור ולבן.

הספרות מכירה בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ובכפיפותן לכוחות הנפש ומזמינה את הקורא להרגיש, ואילו המשפט מניח שנמעניו כפופים לחוקי התבונה, ודורש מכותביו וקוראיו לדבוק בשפת ההיגיון הקר. בניגוד למשפט, השולט במעשיהם החיצוניים של בני אדם, הספרות מפשפשת בחייהם הפרטיים של גיבוריה, וחודרת למעמקי הנפש של קוראיה.

לבסוף, בעוד שהדיון המשפטי מתנהל במישור הנורמטיבי והשופט מתווה דרך להתנהגות ראויה, הספרות אינה שופטת, וסופר מסכן את איכותה האסתטית של היצירה אם הוא הופך אותה באופן מפורש למוסרנית. המאמרים המתארחים בספר זה מציעים לבחון מחדש אבחנות ודימויים מוכרים אלה ולהציע חדשים במקומם.

חלוקת העבודה המסורתית מניחה שהמשפט עוסק בספירה הציבורית, ואילו הספרות עניינה החיים הפרטיים. כנגד חלוקה זו, מראה אבנר הולצמן במאמרו “הוי ארצי מולדתי” כי לספרות ולשירה תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים. לשירה העברית החדשה, מרחל מורפורגו ועד לאה גולדברג, תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית הישראלית.

המאמר מראה שינוי שהתרחש בזהות זו מתפיסת גאולה גלותית ופסיבית אל תקווה לגאולה מדינית ופוליטית. ואולם, גם המשפט נוטל חלק בעיצוב זהויות, כפי שעולה ממאמרו של אמנון רובינשטיין על התהפוכות שעברה החקיקה בנושא “מיהו יהודי”. רובינשטיין אינו מסתפק בהצגת סקירה היסטורית, ומציע הגדרה חדשה ומרחיבה יותר לזהות יהודית, כזו התואמת את מצבה של יהדות העולם.

המשפט והספרות אינם רק משרטטים את גבולות הקולקטיב מבפנים, אלא גם תוחמים אותו מבחוץ. גיא מונדלק בוחן שייכות והדרה מהקולקטיב הישראלי תוך השוואה בין הדמות הקנונית של הישראלי, כפי שהיא עולה מדמותו של של אליק בספרו של משה שמיר, במו ידיו (פרקי אליק), לבין האופן שבו בתי המשפט משרטטים את גבולות הקולקטיב כשהם מתמודדים עם מעמדם וזכויותיהם של מהגרי עבודה.

למותר לציין, שהמשפט והספרות קושרים ופורמים זהויות אישיות ולא רק לאומיות. כך, למשל, דנה דפנה ברק־ארז במתח שבין זהות הורית ביולוגית וחברתית. היא משווה בין האופן שבו מתח זה מתגלם במחזה הנודע של ברטולד ברכט, “מעגל הגיר הקווקזי”, לבין האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם אותו מתח עצמו בפסקי דין העוסקים באימוץ.

ברמת הפשטה גבוהה יותר, מראה מנחם מאוטנר את תרומתם של המשפט ושל האמנות להעניק משמעות לחיי היומיום. “טנגו אחרון בפריס”, סרטו הנודע של ברנרדו ברטולוצ’י, מהווה נקודת מוצא לדיון של מנחם מאוטנר באבחנה בין טבע ותרבות ובאופן שבו אבחנה זו מייצרת משמעות בקולנוע ובמשפט כאחד.

טענה מקובלת אחרת, הזוכה לבחינה מחודשת בספר, היא שלמשפט מחויבות נורמטיבית, בעוד שלספרות הבדיונית מוענק רישיון לחרוג מגבולות המוסר. במאמרו בוחן דן לאור מקרוב את הרומן חיי נישואים פרי עטו של דוד פוגל. הרומן מוביל אל הרגע שבו רודולף גורדוויל, גיבור הרומאן (למעשה, האנטי־גיבור), נקלע למבוי סתום שאין מוצא ממנו, ונדחף לרצוח את אשתו.

הספרות, טוען לאור, מסייעת לנו להבין, אך כמובן לא להצדיק, את מעשה הפשע ודווקא משום כך יש בה תועלת רבה גם למשפטן, הנדרש לשפוט מציאות מורכבת. מאמרה של נילי כהן עוסק בצידו האחר של המטבע, בגבולות המוסריים של הספרות. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, שואלת כהן מה קורה כאשר סופר מבסס את הרומן שכתב על חייו האישיים וחושף פרטים מחדר המיטות של בת זוגו.

כיצד מתמודדים שופטים וסופרים עם דילמה זו? האמנם ראוי לכותבי רומנים ליהנות מחירות ספרותית ומהגנה משפטית? עמוס עוז חוזר לסיפורי התנ”ך כדי להראות כיצד המחבר המקראי נמנע מלהעניק הצדקה למעשי האל, ואדרבה מחדד את המסתורין והשרירות שבה מתנהל האל עם ברואיו. הדים לתפיסה זו מגלה עוז גם אצל סופרים ומשוררים המזוהים כחילוניים, ובהם יהודה עמיחי, דן פגיס וש”י עגנון, שיותר משהם כופרים בקיומו של האל, הם ניצבים מול שתיקתו.

שאלת המוסר במשפט ובספרות עולה במאמרים נוספים בספר. שרון חנס קורא את סיפור הנקם המפורסם של היינריך פון קלייסט, “מיכאל קולהאס”, ומעורר דיון על הקו הדק שבין המשפט והנקמה והמשיכה של הספרות וקוראיה אל האחרון. מנחם פינקלשטיין עוסק בחובה לא לציית לחוק, כפי שהתעוררה במשפט כפר קאסם ובשיריו של אלתרמן על הפרשה, ואילו שי לביא דן בשאלות דומות כשהוא מנגיד בין שתי פרשנויות פילוסופית ופואטית למחזה היווני הקלאסי מאת סופוקלס, “אנטיגונה”.

הניגוד בין משפט וספרות מוגדר לעתים קרובות כניגוד בין תבונה ורגשות, אך האם אבחנה זו הכרחית? אמיר גוטפרוינד ז”ל בוחן את מערכת היחסים בין שלמה לבין מלכת שבא, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר המקראי, ומלמד כי ניתן לקרוא את סיפור האהבה הרומנטי כמערכת סבוכה של תככים ומזימות פוליטיים. מאמרה של דפנה הקר, העוסק באופן שבו אנשים כותבים צוואות, מראה שלעתים קרובות שפתו של המשפט רזה ועניינית, אך אין מניעה עקרונית לשילוב של רגשות, ובפרט אהבה, גם במסמך משפטי רשמי כמו צוואה.

אהרן צ’חנובר מראה שדינמיקה דומה קיימת גם במדע. המדע זקוק ליצירתיות לא פחות מלחשיבה לוגית בהירה. יצירה ויצירתיות הן גם מושא להגנה משפטית, כפי שעולה ממאמרו של מיכאל בירנהק. המשפט מגן על היצירה המקורית כשהוא מגן על זכויות יוצרים, אך כדי לא למנוע יצירתיות נוספת, המשפט מכיר בזכותם של אחרים לשימוש הוגן.

המשפט, כפי שהוא משתקף בדפי הספר, אינו מנותק מעולמנו הפנימי אלא מבטא אותו. יורם מרגליות מציע קריאה פרשנית במלך ליר, ומראה כיצד דיני המיסוי המודרניים מתמודדים עם שאלות דומות שניצבו בפני שייקספיר. לשיטתו של מרגליות, דיני המיסוי אינם מערכת ביורוקרטית אפורה, אלא ביטוי משפטי של עולם ערכים פנימי.

נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מבקשים ליצור הלימה בין תפקידה של דירת מגורים בקיומה ובטיפוחה של הזוגיות לבין ההגנה המשפטית הניתנת לה מפני נושים. טליה פישר מבקשת לתת להעדפות הצדדים תפקיד מכריע גם בליבת הפרוצדורה המשפטית – הגדרת הכללים הראייתיים שלפיהם יוכרע המשפט. ואילו אריאל פורת מציע זיקה אחרת ליחסים בין עולם הערכים הפנימי לבין עולם המשפט.

בעוד שמשפטנים רבים רואים במשפט ביטוי של העדפות קיימות, מבקש פורת לבחון את האופן שבו המשפט מעצב מחדש העדפות. המאמרים בספר מעוררים את שאלת היחס שבין מציאות ובדיון בעולם המשפט. ואכן, המשפט, כך מתברר, הוא נשף מסכות לא פחות מהספרות, ומדיום שבאמצעותו אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בדרכים חדשות.

אין זה מפתיע, אם זוכרים כי הצדדים המופיעים בפני השופט מופיעים כפרסונות משפטיות, ו”פרסונה”, במשמעותה המקורית, אינה אלא מסכה בדיונית. במאמרה “ריגול כמשל לדיני אפליה”, דנה יופי תירוש באופן שבו לעתים דווקא החברה – ולא המשפט – תובעת מהחברים בה ללבוש מסכות ולנהל אורח חיים המקטלג אותנו על פי חלוקות מוכרות, בעוד שדיני האפליה מאפשרים לבני אדם לנהל את חייהם ולדמיין את עצמם כרצונם.

יורם דנציגר ואלי בלכמן דנים בדרישות הגילוי המוטלות על בורר, ובוחנים את כוחן להבטיח כי תיווצר הפרדה נחוצה בין דמותו הפרטית לבין הפרסונה השיפוטית שלו; תרומה אחרת לבדיון משפטי מרים מאמרו של איל בנבנישתי, הדן בצורך של משפט המדינה לדמיין את הקהילה הפוליטית מעבר לגבולותיה המוכרים, ולהכיר באחריות המדינה לא רק כלפי אזרחיה, אלא גם כלפי אזרחים של מדינות זרות.

באופן דומה אך בתחום שונה, מבקש אהרן ברק להרחיב את האחריות החברתית. המשפט החוקתי במדינת ישראל אמנם מכיר במפורש בזכות הקניין של הפרט, אך על המשפטן להכיר שעליו להרחיב את הגנתו גם לזכויות חברתיות של מחוסרי קניין.

מאמרם של חנוך דגן ורועי קרייטנר מבקש להרחיב את גבולות המחקר המשפטי מעבר לחשיבה הדוקטרינרית, הרואה את המשפט נפרד מדיסציפלינות אחרות, וחשיבה בינתחומית המבקשת לבחון את המשפט מפרספקטיבה של דיסציפלינות זרות.

המשפט אינו צריך לכרות ברית עם דיסציפלינות אחרות ואינו צריך להסתגר בדלת אמותיו. המחקר המשפטי צריך לדמיין את גבולותיו מחדש כך שיכלול בתוכו תובנות רלוונטיות מדיסציפלינות אחרות, אך להתמקד בשלושת מאפייניו המרכזיים: הכפייה, הנורמטיביות, והמוסדיות.

שאלות של מציאות ובדיון קשורות בטבורן לשאלות של זיכרון ושכחה. שלושה מאמרים בספר עוסקים בסוגיה זו. מאמרה של ליאורה בילסקי על אמיל חביבי מראה כיצד המשפט והספרות מייצרים סיפורים היסטוריים שונים ומתחרים. מאמרו של יששכר רוזן־צבי עוסק בשאלת הענישה וההתיישנות, ובצורך של המשפט לשכוח כדי לא להפוך לנקמני. מזווית אחרת, בוחן ישי בלנק את תפקידו של התקדים בעולם המשפט, כמנגנון של זיכרון אך לא פחות מכך כמנגנון של שכחה והדחקה.

לבסוף, שלושה מהמאמרים בספר עוסקים ביחסים שבין משפט וספרות במישור העקרוני. מאמרו של חנן מלצר מדגים את השימוש במשפט וספרות בפסיקתם של בתי המשפט. דניאל פרידמן מצביע על הניגודים בין המשפט לספרות, באמצעות ניתוח של יצירות ספרותיות שונות, ובהן עלובי החיים (ויקטור הוגו), “בית הבובות” (הנריק איבסן), וכן “בעל אידיאלי” (אוסקר ווילד).

ביצירות אלה הספרות מציעה תמונה רחבה של העולם, בעוד המשפט מתמקד במסכת נרטיבית צרה הדרושה להכרעה המשפטית. פרידמן מראה כיצד, בניגוד ליצירות אלה, בספרו המפורסם של אלבר קאמי, הזר, ההליך המשפטי דווקא שוטח תמונה עובדתית רחבה ו”לא רלוונטית” להכרעה. פרק הסיכום של ענת רוזנברג מציג תמונה רחבה של הכתיבה האקדמית בתחום המחקר ״משפט וספרות״, ומראה מגמות שונות בכתיבה של חוקרים ישראלים בתחום.