עלה טרף

היּוֹנָה בִּשְּׂרָה עַל קֵץ הַמַּבּוּל וַעֲלֶה זַיִת
בְּפִיהָ, כְּמוֹ אִישׁ שֶׁמַּחֲזִיק מִכְתָּב בְּפִיו
יהודה עמיחי, “תנ”ך תנ”ך,
אתך אתך ומדרשים אחרים”

כָּל הַשְׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשׁוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה־טָרָף
אברהם שלונסקי, “יום אחרון”

עֲלֵה טָרָף | הקדמה

ב־ 20 בנובמבר 1977 , עת התייצב נשיא מצרים אנוור סאדאת בפני הכנסת בירושלים, יכולנו לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. מנהיגה של הגדולה במדינות ערב הצהיר על הסכמתו לכונן שלום עם מדינת ישראל. תקופת שלושים השנה של מלחמות חוזרות ונשנות, הולכות ומסלימות, נסתיימה. פרק חדש נפתח בהיסטוריה בת יותר מ־ 3000 שנה של עליות ומורדות בקשרים שבין שתי אומות עתיקות־יומין – ישראל ומצרים.

לימים יאכזב השלום הזה חלק מן הציפיות שנתלו בו, אבל הכרזתם של מנהיגי שתי המדינות שחתמו על ההסכם, לאמור: “לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים”, תהפוך למציאות מוצקה.

ביום שבו הודיע סאדאת במועצת העם המצרית על נסיעתו לירושלים התחלתי לנהל יומן, וכתבתי בו את הרישום הראשון. מטרתי הייתה לתעד את הימים הגורליים והמרתקים שהאמנתי כי בוא־יבואו. לא הייתה לי כל כוונה לתעד את תהליך השלום המדיני. אותו זמן טרם נשאתי בתפקיד רשמי כלשהו ולא הייתי מעורה במהלכים הדיפלומטיים. הנחתי כי אלה העוסקים במלאכת עשיית־השלום עוד יכתבו ספרים על כך, והם אכן כתבו. ביומן שלי בחרתי להתמקד בעיקר בסוגיה אחת: כיצד מתרחש המפגש בין שני הצדדים, לאחר שנופלות חומות אשר בודדו אותם זה מזה במשך שנים רבות.

בהתאם לכך משקפים הרישומים ביומן הזה את ההתבוננות בישראלים ובמצרים הפוגשים זה את זה והנחשפים, לרוב ללא הכנה מספקת, לאישיותו, להליכותיו ולתרבותו של האחר. הרישומים מתעדים ומאפיינים דיאלוגים שהתנהלו בין שני הצדדים בצל התדהמה שאחזה בהם מהתגשמותו של שלום שנחשב לבלתי אפשרי. הם עוקבים אחרי מגוון התדמיות־ההדדיות המתגלות במהלך המפגשים ואחרי הדרכים השונות המתפתחות להסתכלות ב’אחר’. הם גם מנסים לעמוד על מידת ההבנה שמגלה כל צד לאופן חשיבתו, לדמות עולמו, ולרגשותיו של הזולת. בתוך כך מצטיירים קווי המתאר של הדומה והשונה בין ישראלים למצרים.

צירי־המפגש הנדונים ביומן הם רבים ומגוונים. השיח מתנהל בין אינטלקטואלים, בין מנהיגים, בין חוקרים אקדמיים, בין סטודנטים, בין תיירים למקומיים, בין פעילוֹת בתנועות נשים, בין אנשי עסקים ועוד. כחוט השני לאורך היומן עוברות התבוננויות בְישויות שהן קוטביות, אך עם זאת יש להן הרבה מן המשותף – כמו האסלאם מול היהדות, הערבית מול העברית, הישראליוּת מול המצריוּת, בית הכנסת מול המסגד, המַוְליד מול ההילולה, או אפילו אלכסנדריה מול תל אביב.

השיח המובא בספר מבטא את התרוממות הרוח שחוו ישראלים נוכח הפִרצה שנפערה בחומת האיבה הערבית, אך הוא גם מצביע על הנוגדנים לשלום שנתגלו בישראל כבר בתחילתו. בצד המצרי הוא משקף את קבלת הפנים החמה לשלום בשכבות העממיות, אשר ששו להתבשר כי בא הקץ למלחמות, את התמיכה הרעיונית בהשלמה עם ישראל מצד קבוצה קטנה אך נבחרת של אינטלקטואלים נאורים, ואת ההתנגדות האידאולוגית והפוליטית של אויבי השלום אשר לחציהם לצינונו הלכו וגברו.

דברים רבים שנאמרו במפגשים בין ישראלים למצרים בשנים הראשונות שיקפו ציפיות אופטימיות הנשמעות כיום כאנכרוניסטיות – וגם אלה מתועדות ביומן למען ההיסטוריה. הספר מתווה את נתיב שקיעתו של השלום לרמה הנמוכה של ‘שלום קר’, ומראה כי זרעי הרע נבטו כבר בראשיתו. הביטויים לכך היו רבים: בצד המצרי – ההתקפות חסרות הרסן בתקשורת, הכרזות החרם על קשרים עם ישראלים, והקרירות של עמדת השלטונות כלפי הנרמול; בצד הישראלי – פעולות מלחמתיות של ישראל בזירה האזורית שחלקן היו בעלי תועלת מפוקפקת אך כולן הזיקו ליחסים עם מצרים, ומעל לכול – המשך הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים אשר המצרים לא יכלו להשלים עימהם.

השיח המגוון המקופל בדפי הספר מבטא שוב ושוב את משקלו הרב של הסכסוך הישראלי־פלסטיני במרקם היחסים בין מצרים לישראל, אשר נגזר על אופקיהם המדיניים והאנושיים להישאר מוגבלים כל עוד אין התקדמות ממשית לקראת סיומו.

* * *

הזירה העיקרית של המפגשים המתוארים ביומן היא ‘המרכז האקדמי הישראלי בקהיר’, ולפועלו של המוסד הזה מוקדשים רוב פרקי הספר.’המרכז’ הוקם על יסוד התפיסה הגורסת כי על מנת שהשלום המצרי־ישראלי יתבסס ויתייצב בטווח הארוך, הוא חייב להיות שלום שאינו רק בין הממשלות אלא גם בין העמים. כרוך בכך הצורך להקנות לקשרים הנוצרים ממד של עומק – לפתֵח בהם דפוסים של יחסי אנוש יצירתיים, להעשיר אותם בתכנים משמעותיים, לעגן אותם בהיסטוריה של שני העמים, ולהציב בפניהם חזון של פיתוח וקידמה. הקמת ‘המרכז’ שאבה מן האמונה כי שיתוף פעולה אקדמי, על היבטיו המדעיים והתרבותיים, יוכל לתרום תרומה משמעותית לכך.

לאור זאת הופעל ‘המרכז’ בקהיר כבסיס מקומי למחקרים ישראליים הקשורים במצרים, כמערכת ייעוץ והכוונה לחוקרים מצרים ולתלמידיהם המתמחים בנושאים בעלי זיקה למדע הישראלי, כספריית עיון בתחומיו הייעודיים של ‘המרכז’, כפורום אקדמי של הרצאות ודיונים, וכגורם החותר לעודד פיתוח של מחקרים משותפים. כפי שהתברר, רוב התחומים שבהם התעניינו באי ‘המרכז’, המצרים והישראלים, היו הספרות, הלשון, ההיסטוריה, החברה, החינוך, ההגות, הדת והתרבות העממית של הצד האחר. מֵעבר לכך, כל ענפי הפעילות של ‘המרכז’ היו כרוכים במפגשים אנושיים: בין חוקרים ישראלים לעמיתיהם המצרים, בין קבוצות סטודנטים שהגיעו מן הארץ לבין סטודנטים מקומיים, בין מרצים ישראלים לבין שומעיהם המצרים, ובין צוות ‘המרכז’ לבין כותבי דיסרטציות באוניברסיטאות מצריות.

ב־ 33 השנים שעברו מאז ייסודו קִיים ‘המרכז האקדמי’ פעילויות רבות על פי יעדיו. חוקרים רבים מן האוניברסיטאות של שתי המדינות עבדו בו, מאות נציגים של המדע והתרבות הישראליים נשאו בו הרצאות, והמספר המצטבר של מצרים שנעזרו בשירותיו הגיע לאלפים. בתמונה הכוללת של מפעלים ישראליים שהצליחו לקיים שיתוף פעולה אזרחי במצרים, בלט ‘המרכז’ בהמשכיות פעילותו ובתכניו האנושיים. משה ששון המנוח, מי שכהונתו כשגריר בקהיר הייתה רבת־השנים ביותר, כינה את ‘המרכז’ “הפנינה שבכתר”, וכך תיארוהו גם אין־ספור אנשי תקשורת, ישראלים וזרים, שביקרו בו. היקף פעולותיו של ‘המרכז’ היה מותנה תמיד בעליות ובמורדות של היחסים הפוליטיים בין המדינות והוא נאלץ להתמודד עם אתגרים קשים, אך פעילותו לא פסקה.

מקומו הבולט של ‘המרכז האקדמי’ במסכת המפגשים הישראליים־מצריים המתוארים ברישומי היומן, קבע את מסגרת הזמן שנקבעה לנרטיב שלו: היומן פותח בנובמבר 1977 , עת תיעדתי את שיחתי עם סאדאת אשר בה העליתי לראשונה את הרעיון של הקמת מרכזי תרבות ומדע בשתי המדינות, ומסתיים שבע שנים לאחר מכן, בנובמבר 1984 , עת סיכמתי את תקופת כהונתי, התקופה המכוננת, בראשות ‘המרכז’. פרק ה’אחרית דבר’ החותם את הספר, מעדכן את תולדות ‘המרכז’ עד היום.

רישומי היומן, שהיו פזורים במקורם בפנקסים שונים ואף בדפים בודדים, הובאו בספר לאחר עריכה. נופּוּ מתוכם עניינים שוליים, בוטלו כפילויות, ונוספו הבהרות שהקורא עשוי להזדקק להן. רישומים נפרדים הקשורים לאותו הנושא רוכזו ברישום אחד אשר מוקם בתאריך מתאים. עם זאת, נשמר העיקרון על פיו תמונת המצב המתוארת נשארת כפי שהייתה בתאריך של הרישום. מידע ותובנות שהתווספו לאחר מועד הרישום הובאו בהערות שוליים וב’אפילוג’.

[….]

שמעון שמיר
אוקטובר 2015