פריחת השירה העברית בספרד היא תופעה מדהימה על פי כל קנה מידה. היהודים בחצי האי האיברי היו מיעוט שהופלה לרעה גם בתקופות הטובות ביותר. קבוצה לא גדולה של אנשי רוח יהודים בחרה ליצור בשפה העברית, שפה שאפילו לא כל היהודים שלטו בה על בורייה.
נדיר מאד ששירה גדולה נכתבת בשפה שנייה. השירה הלטינית הגדולה נעלמה עם נפילת רומא. השירה העברית של ספרד, שירה שבשיאה אינה נופלת ממיטב שירת העולם, נכתבה על ידי אנשים שעברית לא הייתה שפת אמם.
כמה עשרות שנים לאחר תחילת האסכולה מופיע משורר בעל שיעור קומה – שמואל הנגיד (1056-993). הנגיד היה ראש ממשלה ומצביא בחצרם של שני מלכים; תלמיד חכם, פוסק הלכה חשוב, מילונאי, ומדקדק – ואיש העולם הגדול; ראש רבני גרנאדה, נגיד היהודים ונציגם בפני השלטון.
שירתו המגוונת והמבריקה (הכוללת שירי מלחמה, שבח וידידות, קינות, שירי יין וחשק, מכתמי חכמה והגות, ושירים לעת מצוא) משקפת את מאורעות חייו וחושפת את רגשותיו, חוויותיו והרהוריו הקיומיים של הלוחם והמדינאי, האב המסור והידיד הנאמן, הכואב והנהנתן, המאמין והספקן.הספר הזה נועד לסייע בהפיכת שמואל הנגיד משם רחוב לנוכחות חיה בתרבות העברית החדשה.
זה הוא הספר השלישי בסדרת ספרים חדשה, סדרת: “שירת תור הזהב”, המציעה לקורא העברי מהדורה חדשה של מיטב שירת ספרד בימי הביניים. בלווי מבואות והערות.
הספר הראשון בסדרה: שלמה אבן גבירול – שירים ראה אור בחודש פברואר 2007. הספר השני בסדרה: יהודה הלוי – שירים ראה אור בחודש אוקטובר 2007. כמו כן יראו אור בסדרה: שירת משה אבן עזרא, , שירת אברהם אבן עזרא, שירת יהודה אלחריזי ושירת טודרוס אבולעפיה.
הסדרה היא חלק מפרויקט ספרות מופת עברית של מרכז ההדרכה לספריות בסיוע המחלקה לספרות, מנהל התרבות.
שמואל הנגיד – האיש ויצירתו | טובה רוזן
שירתו של שמואל הנגיד הייתה עלומה במשך מאות שנים והתגלתה מחדש לקהל החוקרים והקוראים רק בשנות השלושים של המאה העשרים. חיים נחמן ביאליק, כשהגיעה לידו העתקה של כתב-יד ששון ובה שירים של שמואל הנגיד, כתב בהתלהבות לעמיתו רבניצקי: “אוצר נפלא שאין דוגמתו! מציאה שתרעיש את העולם! אוי למלומדינו ואוי לנו שמרגלית כזאת הייתה מתגלגלת ימים רבים באשפה ולא שמו לב אליה. … הרבה חומר היסטורי משוקע בה. והשירים עצמם! יחיד האיש במינו ואין דומה לו בכל אישי ההיסטוריה שלנו. תראה בעיניך ותשפוט”.
המהדורה שביאליק ורבניצקי החלו בהכנתה לא יצאה לאור בסופו של דבר, אך שמואל הנגיד כבש את מקומו כמשורר הגדול הראשון של תור הזהב העברי בספרד. “בימי ר’ חסדאי הנשיא התחילו לצפצף, ובימי ר’ שמואל נתנו קול”, כך קבע במאה השתים-עשרה ר’ אברהם אבן דאוד ב”ספר הקבלה” שלו. ואכן, כשישים או שבעים שנה לאחר שעשו משוררי ספרד העבריים את צעדיהם הראשונים כבר מתייצבת מולנו במלוא מימדיה דמותו הרבגונית ויצירתו המרשימה של משורר בעל שיעור קומה – שמואל הנגיד.
שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה (המכונה הנגיד) נולד בשנת 993 בקורדובה, ומת בגרנאדה ב-1056 והוא בן שישים ושלוש. באסופה שלפנינו מבחר מייצג משלושה קבצי השירה הגדולים שנותרו משירת הנגיד: הדיואן, בן קוהלת ובן משלי. בדיואן כלולים שירי המלחמה, שירי שבח וידידות, קינות, שירי יין וחשק, שירים לעת מצוא, וכן אף קומץ פיוטים. החוקר הגדול חיים שירמן כינה את הדיואן “יומן חיים”, שכן שיריו של הנגיד הם עדויות למאורעות חייו, למלחמותיו, להווייתו החצרנית, ליחסיו עם בני משפחתו, ובעיקר עם בנו יהוסף, להתכתבויותיו עם משוררים וידידים, למחלותיו ולמחלות קרוביו, לאבלו ולרגעי הנחת שלו.
על אף הסגנון השירי, הכפוף על פי צו התקופה לקונבנציות תמאטיות וצורניות, מצויים בשירים רגעי ווידוי החושפים את רגשותיו, חוויותיו הדתיות והרהוריו הקיומיים של הלוחם והמדינאי, האב והידיד, הספקן והמאמין. יש הסבורים כי היה גם קובץ שירים נוסף, בן תהלים. אחרים סבורים כי בשם בן תהלים כינה הנגיד את הדיואן עצמו (ואולי רק את שירי המלחמה שבו), ובכך ביקש ליצור זיקה בין שיריו שלו לבין מזמורי תהלים המיוחסים לדוד המלך, לוחם ומשורר כמוהו.
יהוסף בן הנגיד החל בהעתקת שירי אביו כשהיה בן שמונה וחצי, ובבגרותו ערך את הדיואן והוסיף לו הקדמה. כמו כן הקדים לשירים כתובות חשובות המעידות על נסיבות כתיבתם. הכתובות בראש שירי המלחמה שופכות אור על אירועים שאין עליהם עדות ממקורות היסטוריים אנדלוסיים. בקובץ בן קוהלת, בעריכת הנגיד עצמו, הוא כלל למעלה מארבע מאות מכתמים ושירים קצרים. שירים אלה מבטאים פסימיות עמוקה, בנוסח ספר קוהלת המקראי, מן החיים בעולם הזה, אבל עולה מהם גם קריאה לתשובה ולהכנה לחיי העולם הבא (ראו להלן המדור בן קוהלת). ספר בן משלי נערך על ידי בנו הצעיר של הנגיד, אליסף, שהחל בהעתקתו בהיותו בן שש וחצי שנים. נימתו היא מעשית וחינוכית. מצוי בו שלל מצוות עשה ולא-תעשה: אילו הרגלים ותכונות לאמץ ומאילו להתרחק. כיצד לנהוג כלפי מלך ואב, ידידים ושכנים, נשים וילדים. (ראו להלן המדור בן משלי.) שני הספרים מודיעים בכותרתם על זיקתם לספרי קוהלת ומשלי המקראיים, אך הם נשענים גם על ספרות החוכמה, המוסר והפרישות הערבית.
שמואל הנגיד הוא דוגמא מובהקת (ועם זאת גם יוצאת דופן) לדמותו של איש המופת היהודי בתור הזהב היהודי בספרד המוסלמית (1150-950 לערך), דמות שחברו בה חינוך יהודי וכללי (כלומר, ערבי), יראת שמיים וכישרונות מעשיים. שמואל הנגיד היה תלמיד חכם בקי בכל ארון הספרים היהודי, ועם זאת איש העולם הגדול שהשכלתו וכישוריו השתוו עם אלה של בני העלית המוסלמית שבסביבתו. הוא זכה לחינוך יהודי מעולה בישיבה המפורסמת של ר’ חנוך בן משה, אך כבר בצעירותו התעניין גם בתרבות הכללית – בפילוסופיה היוונית, בחכמת ההיגיון, במתימטיקה ובאסטרונומיה. נאמר עליו כי שלט בשבע לשונות. בהיותו כבן שמונה עשרה היה מעורב בפולמוס דתי עם אבן חזם, בן עירו ובן גילו, שנעשה ברבות הימים אחד מגדולי התיאולוגים המוסלמים באל-אנדלוס (על חינוכו ראו השיר “שמואל, קדמה יושב כרובים”).
בשנת 1013, בהיותו בן עשרים, נחרבה קורדובה בירת הכ’ליפות המוסלמית שבספרד בידי לוחמים ברבריים. בין הפליטים היהודים שנאלצו לעזוב את קורדובה החרבה הייתה גם משפחתו של שמואל הלוי. הוא השתכן בעיר מלגה והמשיך את עסקי המסחר של משפחתו. כנראה אף יצא לצורך מסחרו למסע בים (ראו השיר “הלכושל ולנופל”). שיריו הראשונים נכתבו כנראה בתקופה זו, לפני שמלאו לו עשרים. בגיל צעיר כבר קשר קשרים עם משוררים עבריים שתמך בהם, וביניהם יצחק אבן כ’לפון.
על אודות ראשית קשריו של שמואל עם בית המלכות הבֶּרְבֶּרי של גרנאדה מספר אברהם אבן דאוד ב”ספר הקבלה” שלו. לפי סיפורו, שמתלווה אליו נופך של אגדה, עלה שמואל לגדולה בכוח העט, כלומר בזכות כתיבתו. חנותו של שמואל במלגה הייתה סמוכה לביתו של אבן אלעריף, ראש הווזירים של חבוס מלך גרנאדה. סוכנת ביתו של הווזיר נהגה לשלוח לו לחצרו בגרנאדה מכתבים אשר שמואל חיבר עבורו. סגנונם המלוטש עורר את סקרנותו של הווזיר אשר חקר ומצא את מחברם, ומיהר למנותו ליועצו. כשהיה אבן אלעריף על ערש דוי התוודה בפני המלך חבוס כי העצות הטובות שיעץ לו מקורן היה בשמואל היהודי, וכך מינה אותו המלך להיות סופרו ויועצו. על התמנותו למישרה הרמה מסופר גם בזיכרונותיו של עבדאללה, המלך האחרון של גרנאדה ונינו של חבוס. מכל מקום ידוע כי סמוך לשנת 1020 מונה שמואל לתפקיד בחצר, אך תיכף לכך הודח מסיבה לא ידועה, ואולי היה זה בגלל קנאתם של יהודי גרנאדה. שנים אחדות לאחר מכן הוחזר לשירות בחצר כאחראי על גביית המיסים מיהודי הממלכה, ולאחר מותו של אבן אלעריף מונה שמואל לשר אוצר.
מישרה זו העניקה לו את תואר ה”נגיד” (1023), דהיינו ראש היהודים ונציגם בפני השלטונות. היה זה מינוי-מטעם, שלאחר זמן הכירו בו גם היהודים. שמואל הנגיד נהיה לראש רבני גרנאדה ולפוסק הלכה חשוב. הוא לימד תורה בבית המדרש, שימש כדיין, ענה בכתב תשובות לשאלות בענייני הלכה, ותמך בכספו בתלמידי חכמים. בין כל אלה מצא עיתים גם לכתיבת דברי עיון. לבד משלושת קבצי השירה שכתב התקין לעצמו העתק מדויק של התנ”ך. פירושים שכתב על כמה מספרי המקרא אבדו. כן אבדו מילונו המקראי, ספרי הלכה, פולמוס ודקדוק. הוא טיפח קשרים עם גדולי הדור ועם ידידים במזרח ובמערב והחליף עימהם איגרות שיריות (ראו המדור ‘ידידות ושבח’). בשנת 1027 נשא אישה והקים משפחה. שירתו מעידה על היותו אב מחנך, דואג ואוהב לבניו, יהוסף ואליסף, ולבתו (ראו להלן המדור ‘שמואל ויהוסף’).
כדי להבין את עלייתו המטאורית של שמואל היהודי בחצר הברברית יש לתאר את מצב הדברים בספרד המוסלמית במאה האחת עשרה. כ’ליפות בית אומיה שבירתה הייתה קורדובה שלטה על שטחים נרחבים בחצי האי האיברי. התפוררות השלטון המרכזי וחורבן קורדובה ב-1013 הביאו לעלייתן של עשרים ושלוש מדינות מוסלמיות קטנות באל-אנדלוס, מהן ערביות ומהן ברבריות וסלאביות (על הסלאבים, ראו ביאור לשיר “אלה עז”, בית 41). ממלכת גרנאדה הברברית הייתה מן החזקות והחשובות שבהן. ערי-מדינה אלה נלחמו תדיר זו בזו, וכן גם במדינות הנוצריות מצפון. בריתות ביניהן נכרתו והופרו חדשות לבקרים. השליטים התגרו זה בגבולו של זה – אך גם התחרו ביניהם בפאר החצרני ובטיפוח כל תחומי הרוח והאמנות.
בראשית שנות השלושים של המאה האחת עשרה גברו התקפותיה של הנסיכות הערבית של סביליה על גרנאדה, וגדל הנטל הכלכלי על אוצר הממלכה. שמואל זכה אז במישרת שר האוצר בחצר המלך חבוס. באמצע שנות השלושים של המאה גברו התככים בחצר הברברית סביב שאלת יורש העצר. היורשים היעודים היו שני בניו של חבוס וכן בן אחיו. שמואל הימר בהצלחה על המועמד הפחות פופולארי, באדיס, בנו הבכור של חבוס. ואכן, ב- 1037 כשמת חבוס ובאדיס עלה במקומו, תמך המלך החדש בשמואל. שמואל נאלץ להתגונן אז מפני המזימות שנרקמו נגדו מצד הקהילה היהודית, וכן מפני ההסתה של שליטי אלמריה שתבעו את הדחת הווזיר היהודי.
המלחמה נגד אלמריה (1038) הייתה המלחמה הראשונה ששמואל השתתף בה (ראו שירו “אלוה עוז”). שנה לאחר מכן, יצא עם באדיס למלחמה נגד צבא סביליה (“הלי תעש”). בשני הנצחונות, כמו גם ביתר מסעי המלחמה המוצלחים שלו, ראה התערבות של האל במהלך ההיסטוריה. לדידו, ניצח צבא גרנאדה בסיוע אלוהי ישראל ובזכותו של שר הצבא היהודי. שמואל המשיך לצאת בראש מסעי מלחמה בשבע עשרה מתוך תשע עשרה השנים שבין שנת מינויו לשנת מותו. רוב המלחמות היו נגד ממלכת סביליה העוינת, אשר נגדה לחם שמואל גם בשנת מותו, 1056. (ראו עוד במדור ‘מלחמה’.)
כל אותן שנים היה שמואל מעורב בענייני החצר. בשנות זיקנתו הסתגר המלך באדיס בארמונו והעביר את רוב ענייני המלכות לווזיר הנאמן. שמואל ריכז אז את כל הקשרים עם נסיכויות דרום ספרד ומזרחה, שיגר שגרירים, טיפל בענייני האוצר ודאג למימון המלחמות. כן דאג ליישור ההדורים בין הצמרת הברברית לאוכלוסייה הערבית. שליטתו בתרבות הערבית ובספרותה, וכן בדת האסלאם, עשו אותו בוודאי לאיש חצר מצליח. כך תיאר משורר בן זמנו, יוסף אבן חסדאי, את רום מעלתו של שמואל הנגיד בחצר:
על אף שהצלחתו הייתה לצנינים בעיני בני דורו המוסלמים שהירבו להסית נגדו, בכל זאת לא נמנעו גם מלשבחו. המשורר הערבי אל-מֻנפַתיל הילל את חכמתו ונדיבותו, את כושר הנאום שלו וגבורתו. סופר ערבי אחר, אבן חיאן, עוד הגדיל לעשות בתיאורו:
היהודי הארור היה אחד מן השלמים באנשים. … הוא הצטיין בידיעותיו, בסבלנותו, בתבונה ובפיקחות, בקסם האופי, בהתמדה, בחריצות, בעורמה, בשליטה עצמית ובנימוס טבעי. … איזה איש בלתי רגיל! הוא כתב בשני עטים [כלומר בעברית ובערבית], והיה מצוי אצל שני שדות של ידע [הערבי והיהודי]. הוא התעניין בהתלהבות בלשון הערבית, חקר אותה ולמד את ספרותה הכתובה. … היה מומחה גם במדעי הקדמונים [כלומר היוונים]. … וויכוחו המשוכלל שבר את מתנגדיו. בהיותו חכם דיבר מעט … אף על פי שחשב הרבה.
